פעם זה היה מטריד מאוד. באמצע התוכנית, בתוך כל ההתלהבות וההתקדמות – פתאום לא בא לך. לא רוצה לקום ב4:30 כדי לרכב, לא רוה לצאת בלילה אחרי יום עבודה קשה כדי לרוץ. הדבר היחידי שמוציא אותך זה הרצון הכללי להצליח, המטרה. אבל זה כבר פחות כייף.
עכשיו זה פתאום פחות מטריד. זו הרגשה מוכרת, מקובלת. פעם היא היתה מלווה ברגשות אשם שאני לא מספיק רציני, שצריך לתת יותר חזק. היום אני יודע שאפשר להסתדר עם הכל. היום אני גם יודע שצריך להקשיב לגוף, ולתת מנוחה מדי פעם אפילו אם זה לא בתוכנית ואפילו אם זה נראה הרבה. הכל יהיה בסדר.
אני מנסה לחשוב אם זהו לקח שלמדתי עם הזמן, או אולי עם הנסיון, או אולי שפשוט הפכתי עצלן. כמובן שאי אפשר לתת תשובה. אולי בשנה הבאה, במרתון, תהיה תשובה.
אין כתבות קשורות
