למרות שהמשפט הזה הוכח לי פעמים רבות, מדי פעם יוצא לי להווכח שוב עד כמה הוא נכון, וכל פעם אני נפעם מחדש. הגוף נוטה להכנע לפעמים מהר מדי, ועם העזרה הנכונה מהראש, אין כמעט גבול למה שאנחנו יכולים לעשות..
אחרי רכיבת הקומונה היום בבוקר, שאולי לא היתה מטורפת אבל הדופק ביקר פה ושם במחוזות ה190..
(בתמונה.. מחכים לפורטו..)
יצאתי לריצה 20ק"מ, שיחרור שכזה. צריך להתרגל לעומס לקראת ההכרזה השבוע על איש הברזל..
הרגליים כואבות, הקצב נמוך, מוזיקה רנדומלית בנגן שלי.. יוצא בעיקר מוזיקה רגועה של ליאונרד כהן וכאלה, פשוט כי יש לי יותר שירים.. קצב של 5:30, דופק 150, עובר 2 מתוך 5 הגבהות שבמסלול, קשה אבל לפי התוכנית. לאט, רגוע, טוב.
מגיע לעליה השלישית.. גבעת המופעים, בדיוק כשהיא מתחילה, השיר מתחלף..
(קליפ מלא כאן)..
ופתאום הכל משתנה, אני לא ממש מצליח לעצור את הרגליים שמרימות את הקצב.. הריאות שמתחילות לנשום מהר.. זה לא אמור לקרות, אבל אני ממש לא חלק בתהליך. ספרינט, דווקא בגיבעה..
אין כתבות קשורות
