מריץ את החיים

אחרי רכיבת הבוקר הלא קלה עם אילן, פורטו וירון מהקומונה (הפוסט הזה הוא לא על הרכיבה הזו, אבל בשביל הרקע אני אפרט קצת) במענית, רכיבה בה אילן הפליא בסינגלים חדשים ולא מוכרים, פורטו בפלאי התזונאית (והתוצאות המהירות בקצב), וירון המתעורר מאוחר, רכיבה ממוצעת של 1:45:56 שעות (נטו 1:23:16), עם דופק ממוצע 148 ומקסימלי 182 (רכיבת סינגל ספיד טיפוסית.. הנה הדופק:

והנה המסלול למתענינים:
View Larger Map

לא שכחתי בערב שבכל זאת, היום הוא יום חמישי, ויום חמישי יש אימון שנקרא יום חמישי של כאב. לאימון הזה הרבה מטרות, חלקן לכושר (זהו אימון האינטרוולים העיקרי שלי), וחלקן בשביל הנוחות (כדי לצאת ביום חמישי צריך אימון זריז יותר. לרוב אני מסיים ב40 דקוות לערך). שבוע שעבר סיימתי ב41 דקות, דופק ממוצע 169, עם מקסימלי של 185.

המסלול שלי כולל 2 ק"מ חימום, בערך 4 ק"מ בכל הכוח, עוד 2 ק"מ שאני מגדיר אופציונליים – אם יש כוח רצים חזק, אם לא, קצב רגיל, ו2 ק"מ להרגע בסוף.הגעתי לפארק, החלפתי מוזיקה לRage Against The Machine, איך אפשר לרוץ לאט איתם? ונתתי בראש. היה קשה. הדופק לא עלה, השרירים כבר לא זזו, 45 דקות עם ממוצע 157, ומקסימלי 181. כל מטר היה מלחמה. כל פיסה של מסלול שעברתי חישבתי את המטר הבא. חשבתי על הכאב, למדתי אותו, הכרתי אותו, למדתי להתעלם ממנו. שום דבר לא עזר, הגוף שלי פשוט לא יכל להגביר קצב. חשבתי שלפחות יש כאן אלמנט אימוני מסויים, לקחת את הגוף לקצה, וללמוד פסיכולוגית להיות שם. עוד מעט זה יגמר ואני ממילא לא ממש אזכור את הקטעים הקשים.

ואז קיבלתי את זה, איזה מחסום סופי על הגוף, על הראש, וידעתי שנגמרו הספרינטים להיום. אבל זה לא שינה לי שום דבר, כי באותו רגע המוח השתחרר, ומחשבות התחילו לרוץ במהירות. לא מחשבות שמחות, לא עצובות, לא משהו ספציפי – רק מהר. או שהעולם האט באותו רגע, מי יודע. הגעתי הביתה וישר ישבתי לכתוב את ה שחשבתי, פחדתי לשכוח ולאבד את זה:

קשה לתאר את תחושות הכאב, ההשפלה והענווה, השזורות בצורה שאני לא בדיוק מבין במיצוי, שלמות והשלמה שאני מרגיש עכשיו, רגע אחרי סיום הריצה. כאילו ממקום של כוח ועוצמה, ממקום שאני בלתי מנוצח, יכול לכל קושי פיזי ואין דבר שיכול לעצור אותי, להגיע למצב שאני בקושי משלים ריצה של שני ק"מ חזרה הביתה , לאט, הכל כואב, הרגליים לא זזות. התחושה שאולי אני כלום, בכלל, אבל מלווה בהמון סיפוק, והמון קיום מהצד השני. הדבר היחידי שאני יכול להדגים שהוא דומה הוא אולי היין ויאנג.

מתוך המקור למעלה:

מגיע במקורו בפילוסופיה הסינית העתיקה והמטפיזיקה, המתאר את שני הכוחות המנוגדים הקדמונים אך משלימים המצוייים בכל הדברים ביקום.
יין: החלק הקר, הנמוך, האיטי והחשוך של התהליך, חיפוש מטה, מקושר עם ירח אפל (החלק שנמצא רחוק מהשמש) ומסמל את אופי או הטבע הנשי מקושר ללילה.
יאנג: החלק החם, הגבוה, המהיר, הפעיל, חיפוש מעלה והמואר של התהליך ומקושר עם החלק הזוהר של שמש ומסמל את אופי או הטבע הגברי מקושר ליום.

ההגדרות ארוכות ומסובכות, ואפשר לקרא עליהן בהרבה מקומות ברשת. אותי משכה העובדה שאין צד טוב או רע, אין צד שמנסים לא להגיע אליו. אתה שלם כשיש לך גם את זה וגם את זה. את החום והקור, את החוזקה והחולשה, את הכוח והמוח, אץ הגאווה ואת הענווה.

אם מישהו ישאל אותי בעתיד למה אני אוהב לרוץ. התשובה שלי תהיה טובה יותר. כי יש ימים שיש ריצות כאלה, כמו היום. כי יש ימים של הארה. לכן אני אוהב ריצה.

Related posts:

1. שש בש רכיבה
2. מרוץ לילה של נייקי – וואו אחד גדול
3. לחצות את החושך, בלי להכנס לחשיכה..
4. רכיבת השנה החדשה :)