מרוץ לילה של נייקי – וואו אחד גדול

קשה לי לתאר את כל החוויות סביב המירוץ של נייקי אתמול בערב – יש כל כך הרבה סיפורים קטנים, שונים, מאיזורים וזמנים אחרים של האירוע המדהים הזה. הייתי רוצה להתחיל מהסוף, מהשיא, אבל אולי בכל זאת שווה להתחיל כרגיל, מן ההתחלה.

השנה חלק מהאירגון המופתי של המירוץ כלל חלוקת חולצות ריצה של נייקי עם מספר אישי מיוחד לכל רץ, משהו קטן שעושה הרבה הבדל – להיות עם חולצה מיוחדת בתוך אירוע כזה גדול (10,000 אצנים בישראל!, 26 ערים בעולם..) – אבל עם ערך מוסף נוסף – ההתרגשות שבהגעה למירוץ.

אני יורד מהבית בזמן, רבע שעה לפני השעה שביקשו להגיע. ברור לי שזה יהיה מוקדם מדי אבל אני רוצה לתפוס קצת אוירה, התרגשות ואנשים. הדרך מהבית לכיכר רבין די קצרה, אבל משהו מדהים קורה בדרך – מכל רחוב, בכל פינה, מצטרפים עוד ועוד אנשים לובשי אדום אל הזרם, כמו מליון נחלים קטנים לתוך נהר גדול שנשפך אל הכיכר – כל אחד מגיע ממקום שונה, מצויד בעזרי ריצה שונים, עם מטרות שונות, עם חיים אחרים – אבל כולם הולכים לרוץ יחד, כולם מתאספים למטרה אחת היום בערב – ואותי זה פשוט מרגש. גם התגובות ברחוב לא מאחרות להגיע, ולהפתעתי הן ברובן חיוביות. "כמה אצנים יש אצלנו בשכונה", "איך תל אביב השתנתנה, איזה כיף שיש אירועים כאלה" וכדומה. תל אביב באמת השתנתה בקטע הזה. אני שמח לגור כאן.

בנקודת הזינוק יש הפנינג אחד כדול ומאורגן היטב. קצת מוזיקה, קצת דיבורים, הרבה אנשים. המון אנשים. מתיחות, קפיצות, חיוכים. יש שעה לשרוף וזמן לחשוב על המירוץ. בהתחלה אני מנסה להרגע לקראת הזינוק, להוריד דופק, אבל אח"כ אני מחליט פשוט לנסות להנות מכל הקטע. בשביל זה באתי, לא?

הזינוק עצמו מחולק לשלושה מקצים – מקצוענים (35 דקות ומטה, לפי תוצאות עבר), מהירים יחסית (עד 55 דקות) ומעלה. נראה לי שב10,000 איש אפשר היה לחלק טיפה יותר (במירוץ 8 ק"מ במנהטן לפני כמה חודשים בערך 1000 איש היו מחולקים ל6-7 מקצים) אבל זה לא נורא. אנשים שומרים על המקום שלהם, לא דוחפים יותר מדי, לא נדבקים יותר מדי.. אבל חם.. חם ולח. אצנים הם עם טוב.

ראש העיר מדבר (קצר ולענין!), מנכ"ל נייקי ישראל מדבר (קצר, לענין ומרגש! כולל "תגידו שלום לאנשים סביבכם..") יש הופעת מתופפים שמקפיצה עוד קצת את הדופק ונותנת את הפוש האחרון (כולל מישהו על טרפז או משהו כזה שנראה כאילו הוא מנסה לברוח או לצאת מהתסבוכת שהוא נכנס אליה יותר מאשר רוקד), ופתאום לפני שאני מבין – אנחנו מזנקים.

לא הייתי אף פעם בזינוק כזה גדול. אני אמנם כמעט בראש הקבוצה (יחסית) – אבל זינוק של 10 אלף איש הוא זינוק מרשים. המוני אנשים סביבי, הדופק גבוה והנשימה קשה. מתברר שקושי הנשימה של התרגשות תחילת המירוץ בריצה קשה יותר ממה שאני מכיר מהאופניים, אבל אני נכנס לקצב די מהר, רץ ומדלג בין אנשים כדי להגיע קדימה. יושב על דופק 170, או קצת יותר, פחות מ4 דקות לק"מ, מרגיש טוב.

די מהר אני כבר בתוך הריצה, עדיין מרגיש טוב, אבל הדופק ממשיך לעלות ולעלות ואני לא מצליח להרגע ולהוריד אותו. ב175 לקראת ה180 אני מנסה להרגע. 40 דקות אני יכול לסבול עם דופק כזה, אבל זה יהיה קשה, במיוחד בחום ובלחות האלה, ועוד עם חולצה (בקייץ אני רץ בלי חולצה). עוזר לרוץ עם עוד אנשים מהירים סביבי, אני נזכר בימי החמישי שלי, ומתעודד. מרגיש מוכן. חושב על הכאב שהולך להגיע אבל מסיט את המחשבות משם. זה יגיע, לא צריך להקדים.

הדופק ממשיך ועולה, ואני כבר ב185. כאן אני מצליח להתאפס, איפושהו בק"מ הרביעי, ולהשאר בערך ב185-188. אני שומע קבוצה מגיעה מאחורי בקצב טוב, והפייסר של ה40 דקות מגיע עם עוד עשרה אנשים. הבחור חזק מאוד וגם הוא מתאמץ, אבל הקצב הקבוע שהוא רץ מאוד עוזר ואני נדבק לקבוצה הזו. הדופק נשאר על 188 ומעלה מכאן בערך עד סוף המירוץ, והנה, כבר לא צריך לדמיין – הכאב כבר כאן. כמה אני שמח על ימי חמישי של כאב, ואני מרגיש בסדר גמור עם הקושי. כואב, רע, אבל אני מכיר את הכאב והרוע הזה.

איפושהו לקראת הקילומר השישי הפייסר והקבוצה שלו עוזבים אותי וממשיכים קדימה, ואני כבר לא מצליח להצמד. אני מוצא לי מישהו שרץ די קבוע בסביבות ה4:10, ונשאר איתו, מרגיש כאילו שאני נח. אחרי התאוששות של קילומטר אני מנסה אפילו קצת לדבר איתו אבל הוא מאוד מרוכז, ואני די עייף אז אני לא מתעקש. עוד שלושה קילומטר.

בכלל הקילומטרים האחרונים (או יותר נכון, 7-9.5) עוברים לי מטר אחרי מטר. אני בריכוז מלא, לרוץ נכון, לנשום נכון, קצב מקסימלי שאני עדיין יכול להחזיק ב10 דקות הקרובות. לנשום. דופק. קצב. צעדים. לנשום. אני מוצא את הפייסר הבא שלי, מגביר מהירות קצת, עד שהוא מתעייף ואני עובר לבא בתור. לאט לאט מתקדם. סימון ה7 ק"מ עובר, ואז 8, ופתאום זה 9 ואני כבר רואה ושומע את הסוף. חשבתי שב9 אני אתחיל ספרינט אבל זה מוקדם מדי, אני מגביר עוד קצת אבל משאיר רזרבה, מוצא את הפייסר האחרון ורץ לידו, מחליפים מבט וברור לי שזה מישהו שילחם איתי עד הרגע האחרון. מושלם.

9.5 ק"מ ויריית הפתיחה נשמעת לי בראש. אני מסתכל על השותף החדש, החבר הטוב החדש שלי, ואנחנו על אותו הגל. "ספרינט עד הסוף?" אני שואל. "ספרינט" הוא עונה, וסף הכאב מקבל מדרגה חדשה. דופק של 190 נשאר מאחור, אני כבר לא סופר מטר אחרי מטר כי אין לי תחושה של זמן ומרחק, רק כאב ומטרה, ובאיזשהו שלב גם הכאב קצת נעלם. נראה לי שיש עומס יתר במערכת, אבל עוד דקה זה נגמר אז אני מתעלם.

קשה לי, ואני מרגיש שאפילו ה500 מטרים האחרונים היו רחוקים מדי בשביל ספרינט, לרגע אני מאט והחבר החדש שלי מתחיל לעקוף, אבל אז גם הוא מאט, ואני קיבלתי את כל המנוחה שהייתי צריך, את כל הדחיפה שהייתי צריך. אני מגביר, אפילו שאני לא חושב שזה אפשרי, נושם מהר יותר, מרים יותר את הרגליים, ופשוט נותן את הכל. אני עוצר בקו הסיום או על הריצפה.

(דופק באדום, מהירות בסגול):

heartrate_speed

האמת? לא יודע איך זה נראה אבל זה הרגיש כמו הספרינט של החיים. לפי הגרמין הגעתי ל24.4 קמ"ש, שזה די מהר, ואני פשוט עף בין אנשים, 50 מטר לסיום. מצליח להעיף מבט בדופק ורואה 199… ואז מסיים. סיימתי, ולא אכפת לי מה ומי ואיך, אני מרגיש שניצחתי, והרבה הרבה בחילה.

החגיגה וההפנינג אחרי המירוץ נהדרים, ההרגשה שלי נהדרת. האימונים עבדו טוב, הקצב היה מעולה, הייתי מוכן, והכי חשוב – נלחמתי. כמו בימים הטובים, כמו פעם, נלחמתי. אין מאושר ממני.

סיכום קל:  סיימתי מקום 76 (56 בקטגוריה גברים כללי) ב40:36.55.

הספליטים שלי:

2.5 ק"מ: 07:38.70

5.5 ק"מ: 22:51.40

9.5 ק"מ:  38:51.55

עכשיו אני רק מחכה לתמונות..

מאת רץ:

רצתי במרוץ הלילה של נייקי והיה פשוט לא כיף. צפוף בצורה לא אנושית – מסלול הריצה לא מתאים למרוץ של 15000 איש – אנשים דחפו ונדחפו – הגיע הזמן להגביל את מס' הנרשמים, או למצוא מסלול אחר.

מאת ליאור:

@לורי שוחט תודה. מפתיע אותי שלא ידעת שאני רץ (הרבה) וכו' :)

הגיע הזמן לשבת לתפוס איזו מילה לא?

מאת דודי זוסימן:

ליאור.
יופי של פוסט.
תודה רבה על השיתוף בחוויה…

מאת דן - קטן - ברגשטיין:

מקסים ליאור,
לצערי אני לא ממש רץ, אז דרך התיאור היפה שלך הרגשתי כאילו שאני רץ בעצמי

מאת אלעד:

כל הכבוד.
הייתי המירןץ – איפה אנמי יכול לראות את התוצאה שלי
ותמונות אם אץה יודע…
תודה רבה!

מאת הגר:

ואוו! עושה חשק לקום ולרוץ. טוב כתבו את זה לפני, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי לאורך כל הקריאה. תאור תאור. אין מה להוסיף, אף פעם לא האמנתי שמשהו יעשה לי רצון להשתתף בארוע כל כך המוני, כמו הבלוג הכל כך פתוח ונדיב שהענקת כאן. נפלא.

מאת אורית:

וואי מדהים…

הצלחת לגרום לי לקרוא את הפוסט כמו סיפור מתח עם happy end
:)
איזו תוצאה מדהימה! אני מקנא בך…
אני אפילו לא יכולה לדמיין כמה זה כואב להיות בדופק 199!!שאני מגיעה ל 185 זה כ"כ כואב שאני מתחילה לדמוע.. בטוחה שהלב שלי עוד רגע יוצא החוצה והנה אני כבר מתה :)

כל הכבוד!

מאת לורי שוחט:

Lior

Amazing run – and what a result !!
How did you do it??
How do I find out how fast I ran??

Well done again on a great result for you and a well written story.

Laurie

מאת גילי נחום:

ואוו! עושה חשק לקום ולרוץ!
רגע… ת"א, אוגוסט, חום, אאההה… אני אסתפק בלרוץ על פוסטים טובים כמו זה :-)
76 מ- 10,000. לא רע. לא רע.
מעניין שהדופק שלך טיפס כל הזמן אפילו שהמהירות נשארה קבועה. בעצם זה הגיוני. עומס החום מצטבר, הגוף עובר לשרוף אנרגיה שדורשת יותר מאמצי פירוק, השרירים נסתמים מחומצת חלב וצריך להזרים אליהם יותר חמצן.
קול.