יום חמישי של כאב (כמו שכתבתי כמה פעמים) הוא יום הספרינטים שלי. יש כל מיני שיטות לריצות ספרינטים, שמטרתן (ממש על רגל אחת) לשפר מהירות, לשפר סף חומצת חלב, ובשבילי – לעבוד על הפסיכולוגיה של הכאב והמאמץ.
בניגוד לימים הקודמים, שבהם עשיתי בעיקר ריצות טמפו קשות ופארטלק, החלטתי לנסות ריצת אינטרוולים במקום. בריצה כזו הספרינטים שלי מדודים (קצת ארוכים מהרגיל, קילומטר אחד כל ספרינט), ואני יודע בדיוק איך הקצב שלי (מהירות + דופק) משתנים עם הזמן. המטרה היא להגיע לקצב מקסימלי קבוע בכל הריצות, כשהספרינט האחרון לפעמים מבוצע בהצלחה ולפעמים לא. המטרה היא גם להגיע בסופו של דבר ל6 ספרינטים. התחלתי עם 4.
הגארמין לא עבד מההתחלה, לצערי, אבל את העיקר הוא דווקא מראה:
בשלושת הראשונים שמרתי על קצב טוב ודי קבוע, למרות שהתחלתי מהר מדי וישר ירדתי במהירות (אני עוד צריך ללמוד את המרחק הזה.. בהמשך אני צריך להתחיל לאט יותר). גם הדופק די דומה בשלושת האינטרוולים הראשונים. נראה שברביעי פשוט נגמרתי, התחלתי לאט יותר אבל לא הצלחתי להרים את הקצב. בסופו של דבר סיימתי באותה מהירות, ובדופק די דומה.
במבט יותר קרוב, דווקא האטתי בין אינטרוול לשני:
בממוצע האטתי ב10 שניות בין אחד לשני.. אין ספק שאני צריך לעבוד על אימון המהירות שלי.
מבחינת הפסיכולוגיה אימון אינטוולים קשה לי הרבה יותר. הוא כואב יותר, הוא מדויק יותר, אין מקום להאט, אין מקום לחשוב, אין מקום לרחמים. כשאתה רץ לבד ללא מאמן וללא שותפים – זה פשוט קשה. אם אני מצליח אז אני יוצא מחוזק.. אבל לרוב זה די קשה, ואני מנסה לא להעמיד את עצמי במצב הזה לעיתים קרובות מדי. מצד שני, זה אחד האימונים היחידים שאני יכול לעשות לבדי בצורה קבועה ומדידה.. אז מדי פעם, זה הולך להיות רע.. 
חלוקת הדופק באימון כזה לא קלה:
עם 2 דקות (בדיוק) בדופק מקסימלי (97%-100%) ו6:30 דקות על הגבול (95%-97%).. זה כואב.
אין כתבות קשורות
ממש מגניב איך שזה מציג את הנתונים. עושה חשק לרוץ
איך אתה מעביר את זה למחשב?