בסוף כל שנה אני אוהב לסכם מה היה, מה קרה, ולתכנן מה יהיה. זה לא הפוסט הזה.
מסכמת היא הריצה הארוכה האחרונה לפני התחרות, במקרה הזה, מרתון טבריה 2009. זה למעשה די מרגש לראות את כל האנשים (חוץ מעומר, הוירטואלים ברובם) משלימים את המסכמות שלהם, מדווחים עליהן בהתרגשות ובשמחה, ומתפנים לשלב האחרון – מנוחה, הכנה מנטלית, ועוד קצת אימונים מהירים.
המסכמת שלי היתה ליאור סטייל. לצאת ולראות מה יקרה. בקבוק 500מ"ל, חולצה ארוכה לגשם ו20 ש"ח.
הגשם לא בא, ואחרי חצי שעה בערך הורדתי את החולצה הארוכה. נהנתי משעה וחצי של ריצה קלילה בדופק נמוך, בלי כאבים ברגל בכלל. איזה אושר.. עוד מעט זה יעלם כליל (אני עדיין מרגיש את זה מדי פעם בהליכה). התחיל לכאוב ולהיות חוסר נוחות כללי בערך בקילומטר ה18-20, ולצערי – בדיוק במקום שבו אפשר לפרוש ולחזור הביתה. הייתי צריך להיות כנה עם עצמי – ידעתי שאם אני חוזר אני לא יוצא שוב. אפילו שאני רעב, אפילו שהמיים כמעט נגמרים, אין מצב שאני עוצר למילוי ואז יוצא שוב. לא היום, ודווקא כבר התחלתי את הריצה, והיום גם חשוב לי להרגיש טוב.. אז המשכתי. קצת פסיכולוגיה.. קצת שקר כלשהו.. נרוץ עד ורטהיימר בנמל, או אולי מגה ספורט בנמל תל אביב, ואולי אם לא תהיה ברירה ברוזן מינץ בנמל תל אביב, נקנה שם איזה משקה איזוטוני וג'ל, ונמשיך הלאה. מדובר כאן בספורט סיבולת, ואני יכול למשוך את זה.
איזה סיפור טוב, לא?
המשכתי עד ורטהיימר, כמובן שכבר הרגשתי יותר טוב. המוכר הסתכל עלי מוזר, לא הבין מי זה הופיע לו פה באמצע היום. כמובן שלא היה לו איזוטוני. המוכרת במגה בכלל הופתעה, ולא ידעה מה זה איזוטוני. חנויות ספורט בישראל, נו שווין. לפחות יש את רוזן מינץ.
המוכר בחנות האופניים ידע על מה אני מדבר, ואפילו היו לו אופני סינגל ספיד, אבל איזוטוני לא היה לו. כבר התחלתי לדאוג. על הגוף הצלחתי לעבוד עד עכשיו, וגם על המוח, אבל זה לא ימשוך ריצה ארוכה באמת.
כשהייתי קטן סבלתי מבחילות בנסיעות (אוטובוסים וכו'). כשגדלתי השתפר המצב אבל חזר בגדול כשהתחלתי לטוס הרבה. באיזה שלב באחת הטיסות החלטתי שדי, נמאס מהבחילות. Toughen Up, אמרתי לקיבה שלי, והיא הגיבה לא רע. זה לא עובד תמיד, אבל לפעמים, זה פשוט זה. להתעלם מהבחילה והיא פשוט לא שם. למה אני מספר את זה? דרך המילוט (אם אפשר לקרא לנסיון שלי להמשיך לרוץ מילוט) היתה הפיצוציה הקרובה. 750מ"ל מיים, שני קראנצ'י שונים (לקחתי דברים שאנשים אוכלים ברכיבות, אמרתי אם כבר אז כבר) ואני חוזר לרוץ. הבטן עוד תכעס עלי על התרגיל הזה, אבל החלטתי להתעלם ממנה. זה עבר במטוס, למה לא כאן?
מכאן והלאה אני כמו בחלום. המוזיקה יוצאת טובה (אני בראנדום על הipod, שזה 1004 שירים), מזג האויר מושלם, הים נהדר (אני רץ דרומה על הטיילת עד יפו). חישוב מהיר אומר לי שעד שאני אחזור אני כמעט מסיים, אז כל מה שנשאר לי זה להתרכז בנוף, לא לחשוב על הקושי, וזה יעבור. נשמע טפשי, גם לי, אבל זה עובד.
הרבה מקומות יפים יש על הטיילת, במיוחד דרומה לדולפינריום. מומלץ בחום. החתולים של גדולים כמו הכלבים שהיו לי כשהייתי ילד, נראה לי שגם ראיתי אחד מהם תוקף כלב קטן. מפה לשם, אני שוב בנמל, 29 ק"מ עברו להם ועוד רגע אני בירקון.
כתבתי הרבה על קירות ובונקים אני לא ארחיב שוב. שמחתי שזה נפל עלי, בשביל האימון הפסיכולוגי, וגם ברור שעם כמות השתייה הלא איזוטונית ובלי ג'לים או בננות, זה היה חייב להגיע. דווקא הקטע הקשה היה בקילומטר ה32, שבו היתה לי אפשרות לחתוך הביתה (ולסיים ב34 ק"מ), שוב מלחמה בראש, ושוב נצחון.
עוד סיבוב קצר בירקון של שני קילומטר ואני חוזר. מסיים עם כוח, אבל לא הרבה. 36 ק"מ ב3 שעות, כמעט בלי תזונה ובלי מנוחה בשבוע לפני. יש לי סיכוי טוב לרדת מ3:30 במרתון.. אממ.
אבל מה זה משנה, מרתון שמרתון. העיקר שגם אני סיימתי את המסכמת, העיקר שלא כואב לי בעקב יותר, העיקר שנלחמתי וניצחתי.
אין כתבות קשורות
good post,
but i always thought you are a pro when it comes to running.
stopping at random shops looking for electrolite drinks – not pro..
anyway, why not go for some shaken coke ?
or some juice + one of those small salt bags ?
הייתי די בטוח שיהיה איזוטוני בחנויות הספורט האלה. היו שתי אלטרנטיבות: לרוץ עם הכל עלי, שזה מבאס, כואב, כבד, ועושה שפשפות שחבל על הזמן, וגם מגדיל את הסיכוי של הפציעה לחזור (בסה"כ לרוץ עם עוד 2.5-3 קילו עלי), או לעשות שני סיבובים של 19 ק"מ ולתדלק בבית באמצע, אבל לא היה נראה לי שאני אצליח לסחוב את עצמי לצאת שוב במקרה כזה, אז הלכתי על אופציה ג.
אני משער שבכל רגע נתון אם הייתי מסתבך הייתי יכול פשוט לחתוך מהנמל לתוך העיר והביתה די מהר.
מצאתי את הבלוג שלך ממש בזמן האחרון, כשחיפשתי חנות לציוד ריצה טוב. אני רק מתחיל (עברתי את החצי, מקווה שהמרתון הראשון יהיה בתל אביב באפריל), אבל הפוסט הזה עודד אותי בכל זאת לצאת לעשרים ומשהו ק"מ ברוח ובקור שעכשיו בטיילת.
בהצלחה בטבריה.
אחחח. נועם עשית לי את היום, וזה לא קל היום. גם אני מנסה לדחוף את עצמי ליצאיה לריצונת של 20ק"מ.. למה, למה למה לא קניתי את מעיל הריצה הזה?
איש ברזל. מי עוד מריץ כך את החיים? כולם אומרים: איך השבוע עבר לי מהר,לא מבין. ןאתה מריץ אותם. מה אומר השבוע : מה קרה לבחור הזה, לא יכול כל כך מהר, כל כך חזק, כל כך מוקדם, תשמע ילד, יותר לאט, אני לא אתה אני החיים, בבקשה … ואני, אני יודעת שהיום יום הולדת, ובאמת הרצת אותם, מרגע בו הגחת לעולם במהירות שיא, והלכת בשמונה חודשים, וגיל שנה נעלמת מהבית.הכל היה סימנים. מזל טוב בן שלי. תמשיך לך באהבה, מאמא.