יש ימים כאלה, אתה לא יודע מאיפה הם מגיעים אליך. אתה לא רואה אותם מעבר לפינה, אתה לא מבין שהם באים כשאתה קם בבוקר, מוקדם, אתה לא מבין שהם שם כשאתה ברכב בדרך, או כשאתה כבר בשטח מתארגן ליציאה.
אתה אפילו לא ממש מזהה כשאתה כבר יוצא לדרך. אבל אתה מתחיל להרגיש משהו שונה כשאתה מגיע ליער, לפניה הראשונה, עם השיר הראשון, הנכון. אתה מרגיש את הפמפום הזה בחזה, וחושב אם משהו מתקרב.
ואז הפניה השניה, והעליה הראשונה, והדהירה הראשונה בסינגל הטכני, ואתה פתאום מזהה את היום הזה – היום בו הריצה מושלמת, מזג האויר, הנשימה, הרוח, הכל עובד יחד בתיאום מושלם, ואתה בכלל לא רץ בתוך המציאות הזו, לא שומע את השירים באוזניים, אלא לפי איזה קצב אישי פנימי שלך.
ואתה זוכר, ואתה יודע, למה אתה רץ.
אין כתבות קשורות
שירה צרופה
ואופטימיטת נקיה
סביב הציניות המוזרה שפשטה במקומותינו לאחרונה
היי ליאור, רציתי לכתוב לך את זה כבר מזמן, אבל לא עידכנת כמה שבועות וחשבתי שזנחת את הבלוג. השנה תכננתי לרוץ את מרתון תל אביב, אבל היו לי שברי מאמץ כל חודש מרץ, וחזרתי לרוץ 10-15 ק"מ ממש לפני המרתון (ועוד ריצת הכנה אחת של 30 שכמעט הרגה אותי). כבר חשבתי לוותר, אבל אז קראתי אותך על האולטרה-מרתון שעשית, אז אמרתי שיאללה, הדבר הכי חשוב זה הראש, ונרשמתי ביום האחרון.
בקיצור, היה מעולה. רצתי לאט מאוד (3:55), אבל סיימתי מרתון ראשון בחיים (ואפילו נהניתי), ולבא כבר אגיע יותר מוכן. ולבלוג שלך היה חלק חשוב מאוד בעניין. שאפו, ותמשיך לעדכן.
נועם
נועם – תודה על הפידבק.. 3:55 זו תוצאה מעולה למישהו שלא התאמן הרבה – אני שמח לשמוע, מקווה שתשאר בסביבה לעוד אימונים, ריצות תחרויות.. במיוחד עכשיו כשהתחילו להיות כל כך הרבה בארץ..
הי, ליאור
איך אפשר ליצור איתך קשר?
הייתי רוצה להתייעץ איתך בנושא מסויים
רונן לירוז
ליאור,
יפה אמרת – זר לא יבין זאת…לפעמים זה בא לפעמים לא…אני תמיד מייחל.
פעם אמר משהו שאלוהי הריצה לא תמיד בא לבקר, אבל שהוא כבר מגיע זאת הרגשה מדהימה.
זאת יכולה להיות שקיעה בים תוך כדי ריצה, רוח נעימה, עליה מטורפת או להקה של ציפורים נודדות מעל הראש בשקט של הריצה בשדות…
ד'ש חם, זהר
לאחר תקופה בא אני רץ בסביבות 6-7 ק"מ פעמיים בשבוע
יצאתי בשישי האחרון לריצה .
יצאתי מאודים לכיוון פסי הרכבת אז לכיוון שפיים
ה גרמין התחיל לצבור מרחק לאט לאט ופתאום אני רואה שאני כ 5 ק"מ מההתחלה חישוב מהיר מראה שכדי לחזור אני סוגר 10 ק"מ וזה פעם ראשונה בחיים
ב 5 ק"מ הסתובבתי חזרה והתחתי לחזור עוד עיקוף קטן של תל יצחק והשעון כבר מראה 8 ק"מ ואני עדיין רחוק מפסי הרכבת שמהן הביתה זה בדיוק 2 ק"מ
ההרגשה הזאת שאני הולך לשבור שיא שלי שבחיים לא הגעתי אליו גרמה לרגליים שלי להרגיש קלות פתאום מין תחושה של אושר פנימי
שבא לאחר תקופה שהייתי נחנק מ 5 ק"מ על ההליכון במכון .
את הק"מ האחרון סיממתי כמעט בספרינט סה"כ 11.5 ק"מ
@ירון – זו רק ההתחלה
הריצות שאתה מתליח להגיע למקומות פיזיים שלא היית בהם (שיאי מרחק, זמן) מוסיפות לביטחון העצמי, וגורמות לנו לחזור לריצה.. אבל הריצות הטובות אבסולוטית, בהן אתה שוקע בתוך הריצה עצמה, לא מודע למרחק, זמן, מהירות (או קושי) – זה אושר 