אני לא בן אדם של אמונות טפלות. אני לא ממש בן אדם של אמונות נקודה, אבל בטח שלא אמונות טפלות. אני כן מאמין, מצד שני, שכדאי לאמץ איזו אחת או שתיים שאפשר להאשים אותן כדי להפוך את החיים למעניינים או מצחיקים יותר. כל עוד שומרים את זה בפרספקיבה הזו, אולי זה בסדר..
אחת האמונות שלי היא האמונה שאם בדרך לפעילות ספורטיבית קורים לי הרבה דברים רעים, אולי כדאי לוותר על הפעילות עצמה. זו גם אמונה מצחיקה, משום שכייף לספר על רצף דברים רעים שקורים, וגם הגיונית בתור מפלט לימים שלא ממש בא לי להתאמן ואני צריך להאשים משהו בלתי הגיוני בעליל (הרבה יותר קל מאשר לומר שאני עצלן, לא?)
ההגיון היחידי באמונה הזו טמון בעייפות. כשעייפים קורים יותר דברים רעים, ואולי באמת שווה לא ללכת להתאמן כשהמוח לא מתפקד מעייפות.. אבל מצד שני.. עם מחשבות כאלו אני לא יוצא החוה כמעט לגמרי.
אתמול בבוקר בדרך לחצי מרתון ת"א היתה לי הזדמנות מצויינת לבחון את התאוריה 
בבוקר לא מצאתי את משקפי השמש, אחרי שיצאתי נזכרתי ששכחתי את בקבוק המיים והג'ל. חזרתי הביתה טיפסתי חזרה (עם האופניים על הגב), כדי לגות אני נעול בחוץ. בערך 15 דקות אחרי שנכנסתי, לקחתי הכל ויצאתי שוב, נזכרתי ששכחתי את הג'ל נגד השפשפות.. טוב נו, נסתדר בלעדיו.
בערך שתי דקות אח"כ, נפל לי הטלפון מהתיק. מזל רע? ככה ככה. המזל הרע בא בצורת אוטובוס רגע אח"כ – ועלה לי על הטלפון. יופי.
ולמה כל זה אמונה טפלה? כי כשהגעתי לארוע הכל השתנה. פחדתי לא למצא את זוהר לי הטלפון, עמדתי בכניסה דקה והוא הגיע. מזל משמיים. היו לו אקסטרא ג'לים למרוץ אם הייתי שוכח. מזל שלקחתי את בקבוק המיים כי אכן לא היה מספיק במירוץ, אבל כמעט שלא אהייתה לי שפשפת. מזג האויר היה מעולה והריצה כייפית וקלה. בקיצור – סבבה של ארוע, מרוץ, חוויה.
לא שאני הולך לוותר על האמונה שלי. מה הקשר? הרי היא טפלה, לא
Related posts:
