השיטה הטובה ביותר: בקילומטר ה22 לעקם את הקרסול, להמשיך לרוץ, ובקילומטר ה28 לעקם אותו שוב, הפעם חזק.
חשבתי הרבה על הפוסט הזה, איך אני אכתוב מתוך הכאב והאכזבה מהמירוץ האחרון – יצאתי ל100 ק"מ, התחלתי לצלוע ממש ב-28, סיימתי 50 אבל היה לי ברור שלא כדאי להמשיך לעוד 50 – והיו לי 22 ק"מ לחשוב על זה.. אז לא, זה לא פוסט בכי ובכיינות – אלא פוסט של נסיון הבנה של כל הדברים שלא הלכו או תוכננו טוב בריצה הזו, כדי ללמוד ולממד לפעם הבאה.. אל תבינו אותי לא נכון.. הרבה דברים הלכו טוב, אפילו טוב מאוד. גם לרוץ 50 ק"מ בשטח הספציפי והאלים של ה50 ק"מ הראשונים הם לא מעשה קל, בטח לא כשאתה צולע 
אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..
שינה – אני חושב שזו היתה הטעות העיקרית. בזמן של הפציעה (בערך ב3,4 בבוקר) הייתי ער בערך 22 שעות. הזינוק ב2 בלילה לא הסתדר לי טוב, ולמרות שנסיתי לא הצלחתי לישון ביום שלפני. לילה, עייפות ושטח רטוב היו כנראה יותר מדי – לרוב אני משתדל להיות קל על הרגליים, אבל מספר הפעמים שכמעט החלקתי רומזים לי שפשוט הייתי עייף מדי. הייתי יכול לעבור בלי פציעה או עם – ענין של מזל – אבל המירוצים כאלה לא כדאי להשאיר משהו כזה למזל. במבט לאחור היה עדיף לקחת צימר במקום ולישון עד 12, לבוא רענן ב1.
אימונים – האימונים היו טובים מבחינה פיזית, אבל על הגבול התחתון. התאמנתי על 90-100 ק"מ בשבוע וזה היה קצת מדי. שוב, ביום טוב אני יכול להסתפק בזה, וכנראה גם לסיים את המירוץ בכל מקרה, אבל זה לקחת את הגוף לקצה בלי הרבה רזרבות. לדעתי 110-120 ק"מ הוא מספר טוב יותר, בתוספת רכיבה או שתיים בשבוע (במיוחד על סינגל ספיד). אימון היתר שנכנסתי אליו (או כמעט נכנסתי) שלושה שבועות לפני גם היה מיותר, אבל המיותר ביותר לדעתי היה מרתון טבריה, שאותו היה עדיף לרוץ בכיף ולא חזק כמו שרצתי – ההתאוששות היתה איטית מדי בשביל השלב שבו הייתי באימונים.
פסיכולוגיה - כשנפצעים במאמץ סיבולת הפסיכולוגיה ניגשת קדימה. הגוף הרי כואב בכל מקרה, וקשה מאוד להבין את גודל הפציעה. קשה גם לדעת אם שווה להמשיך או לא. ברצים את ישראל היה ברור שממשיכים לא משנה מה, האם בכל תחרות האתגר הראשי הוא לסיים? אולי, לאנשים מסויימים. אני מסתכל על הספורט כתהליך, יש תחרויות ויש מסעות, ויש הרבה מכל אחד, וצריך לדעת מתי להלחם. הסיכון – אם הייתי ממשיך – להיות פצוע כמה חודשים או אפילו יותר גרוע, לא היה שווה מספיק את הפרס, לסיים 100 ק"מ בפעם הראשונה. עדיין, לא קל לוותר באמצע. בסופו של דבר היו לי 22 ק"מ לחשוב. מכיוון שהיה לילה וממילא לא היה לי מה לעשות בשטח ההחלפה, אמרתי לעצמי שאוכל ללכת ולדדות בריצה קלה את הדרך שנותרה לי בזהירות. כל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי להפסיק, שזה עדיף. בסופו של דבר אני מאמין שזה נכון – אבל עדיין הקושי להפסיק באמצע גדול, ויש תחושה קשה של החמצה וכשלון. אני מנסה לנצל את החולשה הזו כדי ללמוד לעתיד, ומקווה שעוד חודשיים אוכל לפצות..
תזונה - אין תלונות מיוחדות, עבדה יופי. נראה לי שבקילומטר ה70 אולי כבר הייתי רוצה משהו מלוח. הכנתי תפוחי עץ כדי לאכול משהו חמוץ ולא מתוק, אבל אולי משהו ממש מלוח היה עדיף.
ובשורה אחת, מה הלך טוב? החברים, עז הרים (רוצים לפרגן להם בעצמכם? תנו ביקורת) המארגנים והמפרגנים, האנשים מסביב, התמיכה, התזונה.. בגדול – ואחרי הכל – נהניתי מאוד ולמדתי הרבה.. ומה אפשר לבקש יותר מזה?
Related posts:
הצטערתי לקרוא על ההחמצה, אבל גם מצאתי שם רמז ליתרון שבכך: וזה הדבר החשוב מכל- למצוא את הטוב שבכל דבר, גם אם לטווח הקצר קשה לראות זאת!
אני מתכוון למירוץ האולטרא הבא (שתכננתי להשתתף בו)- זה של 120K. יומיים אחרי שסיימתי את ה-100 בשלום, אני מרגיש כל כך מפורק עד שברור לי שזה סיכון של ממש לעשות עוד אולטרא בטווח כל כך קרוב. זה נשמע אולי קטנוני, אבל יש לי רגש של החמצה. אולי היה עדיף לדלג על זה של שלשום ולרוץ את ההוא הארוך יותר…
כך שעבורך ליאור, אולי יצא עז ממתוק – ותדלג ישירות מעל ה-100 לקראת ה"פיצוי" כפי (אולי) שעליו רמזת . בהצלחה, גבי
זה קורה לטובים ביותר. אחרת הייתי חושדת שאתה ביוני או משהו.
קודם כל אני מקווה שהקרסול חזר לתפקד כרגיל, ואתה רץ … ובכלל, הכתיבה שלך שמציגה ניסיון והתנסות של רץ ברמה גבוה מאוד מאוד עוזרת לכל מי שבדרך (וקורא את הבלוג שלך).
בנוגע לגורמים לפציעה, אני חושב שבמאמרים / פורומים וספרות בכלל יש נטייה להפחית את משקל השינה בכל מה שנוגע להימנעות מפציעה, לצאת לריצה גם אם היא קצרה יחסית בזמן עייפות פיזית כללית או חוסר שינה מגדיל את הסיכוי להיפצע בצורה משמעותית, מתוך ניסיון אישי שלי (שלא הצלחתי להתאפק ולא לרוץ למרות לילה ללא שינה לפני) משהו נמתח וקיבלתי "קנס" של 2-3 חודשים של ריצה קלילה מאוד עד החלמה מלאה.
אולי שווה לכתוב על ההשפעה של עייפות על הגוף, על שיקול הדעת ועל היכולת להתמודד עם עומס פיזי לאורך זמן … (אם אתה כבר כותב)..
גם ב-50 ק"מ הבאים היו המון הזדמנויות לעקם את הרגל, אני ניצלתי כמה כאלה, רק היה לי מזל טוב משלך… מאחלת לך החלמה מהירה והצלחה באתגר הבא.
רצתי את ה 30, ובעיני ה 50 שעשית הם מדהימים, ובטח ובטח בפציעה! החלמה מהירה.
ליאור שלום וחג שמח
ישנם דברים שאין לנו שליטה עליהם וישנם דברים שיש לנו.
גם אני במהלך הריצה עיקמתי את הקרסול פעמיים אבל בצורה שאפשרה לי להמשיך אבל אחרי הפעם השנייה התחלתי לדלג בחלק מהקטעים היותר בעייתיים מה שמנע את העיקום של הקרסול וחשבתי שבפעם הבאה בריצת שטח שמתחילה בלילה אני ארוץ עם נעל ספורט גבוהה (למרות שזה פחות נוח) ,בכך אני מקטין משמעותית את הסיכוי לעקם את הקרסול,ובאור יום אפשר לעבור לנעל ספורט רגילה.
חוץ מזה בקשר לעניין השינה-קראתי המון מאמרים על כל נושא השינה לפני תחרויות גדולות וזה בעייה-ההתרגשות והלחץ מונעים ממך שינה טובה לפני תחרות,ויש שטוענים ששינה טובה במהלך היומיים שלפני התחרות מפצה על חוסר השינה ביום התחרות.אני גם לפני התחרות הזו לא הצלחתי לישון והייתי ער משעה 05:30 בבוקר עד לתחרות עצמה ב02:00 -זו בעייה שצריכים לקחת בחשבון -אני מאמין שספורטאים מקצוענים,יש להם שיטות על מנת להרגיע את הגוף לפני תחרויות כאלו.
טוב בכל מקרה אני רוצה לרוץ את חוצה ישראל בעשרה ימים ואשמח לקבל ממך טיפים בתור אחד שעשה את זה,אשמח אם תכתוב לי למייל או שנדבר.
אז שיהיה לכולנו חג שמח ומהנה
קובי
קובי,
בשמחה, דבר איתי. האם קראת את האתר שלנו? (http://runningisrael.co.il)
קבלת החלטה של מקצוען אמיתי,
תענוג לקרוא את התובנות שלך,
ישכח,
דרור