אז למרות שיש לי סיבות טובות (פציעת הריצה) וסיבות אמיתיות (אין לי כוח לרכיבות כביש) אני מרגיש כמו וותרן כרגע, משום שבאופן רשמי החלטתי לוותר על האיש ברזל השנה, לטובת האולטרא מרתון (80 ק"מ ריצה בשטח).

אני יכול לספר על זה די הרבה, אבל השורה התחתונה היא שהאיש ברזל לא מרגש אותי, וקשה (קשה? אולי לא אפשרי) לעשות כזו תחרות ללא איזו התרגשות שמרימה אותך מחדש כל פעם, בבוקר כשקר ולא ישנת, בערב שאתה מוותר על יציאה, אחרי ארבע שעות רכיבה שצריך להמשיך לעוד שעתיים, אבל הרכב כל כך קרוב.. אולי הייתי צריך לקחת מאמן, להצטרף לקבוצה או לחבר שעושה את התחרות יחד איתי, מי יודע. בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה את הקטע החדש, את האתגר, את השאלה אם אני אצליח.. אבל זה כבר נעשה, ועכשיו המצב שונה.

מה שמוזר הוא שאין לי בעיה עם הספורט או העומס. אני לא עייף. אפילו עם השחייה הסתדרתי בסוף, ומהריצה מעולם לא נהנתי כל כך (ולכן אני יכול ללכת על האולטרא) – פשוט רכיבות הכביש האלה.. לקום ב-5 בבוקר לעוד 6 שעות של רכיבה (לבד כבר אמרתי? את הקור כבר הזכרתי) פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת. הסיבות (תירוצים) טובות, הנסיבות מאפשרות, ובכלל אני פשוט לא בכושר נפשי לעשות את התחרות כרגע, אבל אני מרגיש שוויתרתי. רציתי משהו ובסוף אני לא עושה אותו. בזוית של בגרות והשלמה עצמית אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון. יופי. זה לא עוזר. ההרגשה היא של ויתור.

מצאתי הרבה ציטוטים ברשת. אחד מהם היה "Giving up doesnt mean your weakness. sometimes it means you are strong
enough to let go". נו באמת.

אין כתבות קשורות

המרתון בא והלך, וכשאני כותב את זה אני מבין שבאמת, מרתון טבריה הוא המרתון וכנראה תמיד ישאר כזה. כתבתי על תחושות וחוויות במרתון טבריה בפוסט הקודם, ועכשיו, אחרי שפתרתי בעזרת motionbased את הבעיות בgps, אני יכול להתפנות לקצת ניתוח של המירוץ ושל האימונים לקראתו..

המרתון

כפי שציינתי, הזמן הרשמי הוא 3:24:14. בעזרת הנתונים אני רואה שרצתי בתכלס 3:20:40 (השאר היו, אה, עצירות), שהמרחק היה למעשה 42.57 ק"מ (קצת יותר ממרתון, דברו על זה קצת פה), והקצב היה 4:42 (הקצב המעשי 4:47) – יותר מהר ממה שרציתי בתכנון, אבל די נחמד. התאמנתי על קצב של 4:40-4:50 בריצות קצרות יותר. אני צריך להתחיל להתאמן על 4:30.. המהירות המקסימלית שלי, דרך אגב, כנראה בספרינט הסיום, היתה 2:41. ידעתי שזה היה מהר ולא רק הראש שלי שעובד לאט.. . הדופק הממוצע היה 163, והמקסימלי 188 (לאיזה 6 שניות)/

מבחינת זמן, דופק ומהירות זה נראה ככה:

מה שאומר ריצה די קבועה עד העצירה (גם מבחינת דופק וגם קצב, חוץ מאשר אחרי נקודת החצי.. אני ממש רואה את נקודות האושר, איפה שהמוזיקה והאדרנלין עוררו אותי, שכתבתי עליהן בפוסט הקודם), ואז הגברה של שניהם עד הפריצה האחרונה. הכל כמו התכנון, רק דופק באופסט של 5 (גבוה יותר),  וקצב באופסט של 5 (מהיר יותר). מעולה.

המסקנות על האימונים

המסקנה העיקרית שלי היא לא לפחד יותר מדי מפציעות – צריך להתאמן יותר בשביל להיות מוכן. יש הרבה שיטות אימון שמדברות על הריצות הארוכות לפני מרתון, שאסור לרוץ (באימונים) יותר מ32, או 34, או 35 ק"מ. אני חושב שלרוץ 36, 38, אפילו 40, כמה פעמים לפני עוזר, מכין את הגוף והראש למאמץ, ונותן לך זמן להמציא את הטריקים שתצטרך ברגע האמת (איפה לדחוף שתיה, כמה אוכל אתה חייב, תזונה ומלח, מוזיקה ואיך הכאב מרגיש). אני לוקח את זה ומבין שבשביל האישברזל אני חייב לרכוב הרבה יותר, 180 ו200 ק"מ. אין ברירה.

המסקנה השנייה היא שרן שילון צדק – אסור להרדם במירוצים. אתה כל כך מפחד שהכוח יגמר, שתשבר, שאתה לא נותן את מה שיש לך. רן אמר לי לפני האיש ברזל הראשון – זה הולך לכאוב. לא משנה מה תעשה, זה יכאב. מה שחשוב זה לא להרדם ולגרום לכאב להגמר מהר יותר. השתמשתי בזה כמה פעמים במשך התחרות הזו וזה נכון.

המסקנה השלישית היא שמרתון זה כייך. מאוד. אני רוצה עוד.

Related posts:

1. מרוץ לילה של נייקי – וואו אחד גדול

בסוף כל שנה אני אוהב לסכם מה היה, מה קרה, ולתכנן מה יהיה. זה לא הפוסט הזה.

מסכמת היא הריצה הארוכה האחרונה לפני התחרות, במקרה הזה, מרתון טבריה 2009. זה למעשה די מרגש לראות את כל האנשים (חוץ מעומר, הוירטואלים ברובם) משלימים את המסכמות שלהם, מדווחים עליהן בהתרגשות ובשמחה, ומתפנים לשלב האחרון – מנוחה, הכנה מנטלית, ועוד קצת אימונים מהירים.

המסכמת שלי היתה ליאור סטייל. לצאת ולראות מה יקרה. בקבוק 500מ"ל, חולצה ארוכה לגשם ו20 ש"ח.

הגשם לא בא, ואחרי חצי שעה בערך הורדתי את החולצה הארוכה. נהנתי משעה וחצי של ריצה קלילה בדופק נמוך, בלי כאבים ברגל בכלל. איזה אושר.. עוד מעט זה יעלם כליל (אני עדיין מרגיש את זה מדי פעם בהליכה). התחיל לכאוב ולהיות חוסר נוחות כללי בערך בקילומטר ה18-20, ולצערי – בדיוק במקום שבו אפשר לפרוש ולחזור הביתה. הייתי צריך להיות כנה עם עצמי – ידעתי שאם אני חוזר אני לא יוצא שוב. אפילו שאני רעב, אפילו שהמיים כמעט נגמרים, אין מצב שאני עוצר למילוי ואז יוצא שוב. לא היום, ודווקא כבר התחלתי את הריצה, והיום גם חשוב לי להרגיש טוב.. אז המשכתי. קצת פסיכולוגיה.. קצת שקר כלשהו.. נרוץ עד ורטהיימר בנמל, או אולי מגה ספורט בנמל תל אביב, ואולי אם לא תהיה ברירה ברוזן מינץ בנמל תל אביב, נקנה שם איזה משקה איזוטוני וג'ל, ונמשיך הלאה. מדובר כאן בספורט סיבולת, ואני יכול למשוך את זה.

איזה סיפור טוב, לא?

המשכתי עד ורטהיימר, כמובן שכבר הרגשתי יותר טוב. המוכר הסתכל עלי מוזר, לא הבין מי זה הופיע לו פה באמצע היום. כמובן שלא היה לו איזוטוני. המוכרת במגה בכלל הופתעה, ולא ידעה מה זה איזוטוני. חנויות ספורט בישראל, נו שווין. לפחות יש את רוזן מינץ.

המוכר בחנות האופניים ידע על מה אני מדבר, ואפילו היו לו אופני סינגל ספיד, אבל איזוטוני לא היה לו. כבר התחלתי לדאוג. על הגוף הצלחתי לעבוד עד עכשיו, וגם על המוח, אבל זה לא ימשוך ריצה ארוכה באמת.

כשהייתי קטן סבלתי מבחילות בנסיעות (אוטובוסים וכו'). כשגדלתי השתפר המצב אבל חזר בגדול כשהתחלתי לטוס הרבה. באיזה שלב באחת הטיסות החלטתי שדי, נמאס מהבחילות. Toughen Up, אמרתי לקיבה שלי, והיא הגיבה לא רע. זה לא עובד תמיד, אבל לפעמים, זה פשוט זה. להתעלם מהבחילה והיא פשוט לא שם. למה אני מספר את זה? דרך המילוט (אם אפשר לקרא לנסיון שלי להמשיך לרוץ מילוט) היתה הפיצוציה הקרובה. 750מ"ל מיים, שני קראנצ'י שונים (לקחתי דברים שאנשים אוכלים ברכיבות, אמרתי אם כבר אז כבר) ואני חוזר לרוץ. הבטן עוד תכעס עלי על התרגיל הזה, אבל החלטתי להתעלם ממנה. זה עבר במטוס, למה לא כאן?

מכאן והלאה אני כמו בחלום. המוזיקה יוצאת טובה (אני בראנדום על הipod, שזה 1004 שירים), מזג האויר מושלם, הים נהדר (אני רץ דרומה על הטיילת עד יפו). חישוב מהיר אומר לי שעד שאני אחזור אני כמעט מסיים, אז כל מה שנשאר לי זה להתרכז בנוף, לא לחשוב על הקושי, וזה יעבור. נשמע טפשי, גם לי, אבל זה עובד.

הרבה מקומות יפים יש על הטיילת, במיוחד דרומה לדולפינריום. מומלץ בחום. החתולים של גדולים כמו הכלבים שהיו לי כשהייתי ילד, נראה לי שגם ראיתי אחד מהם תוקף כלב קטן. מפה לשם, אני שוב בנמל, 29 ק"מ עברו להם ועוד רגע אני בירקון.

כתבתי הרבה על קירות ובונקים אני לא ארחיב שוב. שמחתי שזה נפל עלי, בשביל האימון הפסיכולוגי, וגם ברור שעם כמות השתייה הלא איזוטונית ובלי ג'לים או בננות, זה היה חייב להגיע. דווקא הקטע הקשה היה בקילומטר ה32, שבו היתה לי אפשרות לחתוך הביתה (ולסיים ב34 ק"מ), שוב מלחמה בראש, ושוב נצחון.

עוד סיבוב קצר בירקון של שני קילומטר ואני חוזר. מסיים עם כוח, אבל לא הרבה. 36 ק"מ ב3 שעות, כמעט בלי תזונה ובלי מנוחה בשבוע לפני. יש לי סיכוי טוב לרדת מ3:30 במרתון.. אממ.

אבל מה זה משנה, מרתון שמרתון. העיקר שגם אני סיימתי את המסכמת, העיקר שלא כואב לי בעקב יותר, העיקר שנלחמתי וניצחתי.

אין כתבות קשורות

אני הולך לכתוב את זה פעם אחת, ולא להרחיב, וגם זה רק בשביל הדורות הבאים ואלו שקוראים את הבלוג בשביל ללמוד.

איש ברזל או לא איש ברזל, אם אתה מתכוון ללכת לריצה ארוכה, ומגלה רגע לפני שיש לך קילקול קיבה, ובמיוחד אם אתה רץ עם רצועת מיים שלוחצת על הקיבה, תעשה טובה ותרוץ באיזור שיש בו שירותים, או שתיקח נייר טואלט.

ולסיום, סיומת:

אין כתבות קשורות

הרבה אנשים חושבים שלהיות איש ברזל זה כושר. היכולת לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 180 ולקנח ב42 ק"מ ריצה אומרת שאתה בנאדם חזק, בריא, ובכושר מקסימלי.

אנשים אחרים אומרים שזה פסיכולוגי – לעמוד מול הקשיים, הקירות, הכאב, ולהמשיך כי שמת לעצמך מטרה, כי החלטת, כי זה חשוב לך וכי אנשים מצפים ממך לעשות את זה.

יש אנשים שחושבים שזה פשוט טירוף – ההקרבה, הזמן, וכל מה שכתוב למעלה – אין סיבה טובה לעשות את זה באמת.

אני חושב שאיש ברזל זה לחזור הביתה ב20:00 בערב, אחרי יום עבודה ארוך, אחרי שרכבת כבר שעה, שחית עוד שעה, אתה עייף ולא ממש הספקת לאכול, אלא חטפת חצי כריך אחרון שנשאר בעבודה, העיינים נעצמות וכבר יומיים לא ראית טלויזה. יש לך עוד חצי שעה או שעה של עבודה לפניך הערב, 5 שיחות שלא הספקת לענות ואתה צריך לחזור לאנשים, וקר בחוץ. כל המחשבות שלך מנסות לשכנע אותך להשאר, לא לצאת, כבר עשית מספיק, רק לשבת לראות טלויזיה, לאכול משהו, לדבר עם חברים. איש ברזל יוצא החוצה לרוץ, כי זה האימון של היום, כי ברזל זה בנשמה, בראש ובגוף.

(והריצה היתה מעולה, דרך אגב, 18 ק"מ בשעה ועשרים, תודה רבה)

אין כתבות קשורות

איזו דרך לחזור לרכיבת כביש. טריאתלון אילת סיפק לי את הסיבה לרדת לעיר הדרומית לרכוב קצת במסלול של הישראמן (שהוא לא ממש לגמרי ברור לי, אבל קוי המתאר ידועים), לטפס את ההרים ולעשות קצת קילומטרים.

אני מתעורר ב5 בבוקר, כדי להספיק לפני החום. איזה לפני ואיזה 5 בבוקר. חושך מוחלט בחוץ. מכוון את השעון ל5:20 וחוזר לנסות לישון. הדר, מתחרה בעילית שישינה איתנו בחדר (אנחנו 4 בחדר, 3 מתחרים ואני) קמה עוד לפני, לאכול ולהתארגן. הזינוק שלה ב6:45, שזה קצת יותר מאוחר משלי, אבל לתוך המיים. זה פחד אמיתי בקור הזה, אבל הבחורה קשוחה. נדב, בן 16, מתחרה מחר בנוער וישן כאילו אין מחר. ככה זה ילדים, שום דבר לא מעיר אותם. אני מסתובב סביבו, מזיז את הציוד והאופניים, ויוצא אל הקור ואל זריחת השמש.. דווקא נעים בחוץ, אז אני משאיר את הכפפות הארוכות ברכב.

דימדומים של זריחה, והכביש משובץ ברוכבים, רובם הפוך ממני לכיוון הזינוק של המירוץ. אני לכיוון העיר, לחצות ולהמשיך אל ההרים. הטמפרטואה מושלמת: קריר של בוקר, מה שעוזר לי קצת להרים את הדופק ולנסות להתחמם. העליה מתחילה אחרי 3 ק"מ מהמלון בערך, אז אין בעיה להרים דופק.

עובר את העיר, מגיע לבסיס הצבאי בתחילת העליה הגדולה (למרות שעד עכשיו היתה עליה גם כן). אני מרגיש את התאומים, ולא אוהב את זה בכלל. גם כשהייתה לי פציעה, היא הופיעה רק בריצה, לא ברכיבה. אני נזכר בבחור שפגשתי אתמול שרק בא ללוות את אישתו\חברה\מי יודע, מכיוון שיש לו קרע בתאומים (הוא הרביעי שאני פוגש עם זה בשבועיים האחרונים, כמו מדבקה של חברת הייטק על רכב שאתה פתאום מתחיל לשים לב אליה בכל פינה) שכואב לו רק שהוא רוכב. ענין של זוויות, אני משער. לכן לא כאב לי על אופני השטח, אבל בכביש זה שונה. מדאיג.

בבסיס אני עוצר כדי לשים את המוזיקה. אני לרוב לא רוכב עם מוזיקה אבל היום הולך להיות ארוך, קשה, ובודד. מתלבט בין שירי אנרגיה וליאונרד כהן והולך על האחרון. ככה יהיה לי מילים להקשיב להן, וגם קצת רגוע, כי אין למה למהר. זה הכל בראש, ואני מנסה למצא את השלווה שקצת נעלמה לי עם הפציעות. ליאונרד שר על געגועים, ואני מתחיל לטפס.

הקיר הראשון הוא החלק הקשה. לא מדדתי זמן אבל אני משער שזה משהו כמו 30-40 דקות של טיפוס, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל טיפוס. ליאונרד עוזר לי להכנס למצב רגוע, לא לתת חזק. דופק לא גבוה לא נמוך, נשימות קבועות. כשלני שר שירים שאני מכיר במיוחד אני מנסה להצטרף, אבל זה לא קל, בכל זאת צריך לנשום. אני חושב שזה אולי יעזור לי לפתח את הריאות, אבל מחליט שאתפנה לטפל בריאות שלי בהזדמנות אחרת, נוחה יותר.

סיבוב אחרי סיבוב, אני מזהה את הכביש מהפעם הקודמת (לפני 3 שנים). יש מקומות שנחרטים לך בראש. אפילו לי. כאן דיברתי עם הבחור הזה, כאן פגשתי את האח של ההוא שאני מכיר. קטעים של שיחות מהתחרות הראשונה עולים לי. אין הרבה שיחות באיש ברזל – גם אסור לרכוב אחד ליד השני ודם אין מספיק אנשים – בקודם היו 35 או 40, הפעם יהיו קצת יותר. בשביל 14 שעות זה מעט אנשים.

ופתאום אני על ההר. הנקודה האחרונה שרואים בה את אילת, את הים, את כל הנוף המדהים הזה.. למבט חטוף (מאחורי הכתף), לרגע.. ואני ממשיך בדרכי. עוד נראה את זה בחזור. הטיפוס לא נגמר, כמובן, אבל זו נקודת הנוף המדהים ביותר. אחר כך עוד יש מקומות מטריפים של מדבר, הרים ועננים (יתברר לי בקרוב), אבל זה הסימון של סוף הקיר. אני צריך לזכור את הסימונים האלו, בשביל זה באתי – להכיר את המסלול.

מכאן וההלאה המלחמה הפסיכולוגית מתחילה. אני לבד, כואב לי בשרירים ובעצמות. אני מתחיל להבין שהיום לא יהיה מסלול ארוך. אני עדיין לא מספיק בכושר, יותר מדי זמן לא רכבתי על אופני כביש ברצינות, ואני לא מוכן. ההבנה עוזרת לי – אני מנסה להחליט להנות, להקשיב (למוזיקה ולעצמי), ללמוד, לראות. הערך של האימון היום יהיה פסיכולוגי. גם להבין שאני לא מוכן מספיק, כשיש לי עוד זמן לתקן, זה חשוב ויעיל. האימון הזה הוא לא הפסד. אני שמח.

ליאונרד ממשיך, על אהבות, נשים ומגדלים. אני ממשיך איתו, על עליות, ירידות וכאבים. בסך הכל אנחנו מדברים על אותם דברים: מה שאין לנו ואנחנו רוצים, מה שהיה ואבד, על חלומות, על כאב. על הבנות שקורות לנו בחיים, על המאבק במה שאנחנו מאמינים. אנחנו לא כל כך רחוקים אחד מהשני. והשירים נכנסים לי בתוך הרכיבה.

מתחיל להיות לי קר, ממש קר. הגרמין אומר שהיה בערך 16 מעלות, עם הרוח זה בטח הרבה פחות. לא התכוננתי לזה – אני עם שתי חולצות אבל כפפות קצרות, בלי מחממים וגרבי קייץ. יצאתי לפני 6 בבוקר כדי שלא יהיה לי חם (!) שכחתי שלמעלה על ההר קר. זוהי רכיבת לימוד, נכון? אז אני לומד. מושך עד הגבעה הבאה (בלב אני אומר, יופי, אני מרוויח שתי גבעות, הלוך וחזור, אבל לאותו חלק במוח שרוצה כבר לחזור אני לא מגלה), ומחליט פשוט להמשיך עד סוף העליות. במסלול יש די הרבה כאלה, ואז יורדים למישור לכיוון נאות סמדר, על המישור אני מוותר היום, נחזור בפעם הבאה.

אני נזכר שבאיזור אילת יש הרבה שמות יפים לדברים. המדבר נהדר ומאוד צבעוני, חלק מהפסגות מכוסות עננים, אירופה סטייל. מוצא חן בעיני. לפחות אם אני נכשל פיזית, אני מצליח נפשית.. ואני באמת נהנה.

כשלני מתחיל לשיר על פרידות, על מריאן, אני מסתובב. גם אני אומר שלום לרכיבה. אני עוד צריך לחזור, יש לי קצת יותר משעה – אבל זה הרבה, הרבה יותר מהר בחזור. וגם הרבה יותר מענין (== מהיר).

סה"כ האימון לא רע. יש את פסגת ההר כשחוזרים, את הנוף היפיפה שראיתי קודם מעבר לכתף ועכשיו הוא נגלה במלא הדרו. בפעם הבאה אני מביא מצלמה, חובה. הירידות ב60-70 קמ"ש (מהר, אבל לא ממש מהר – אני עדיין לא מרגיש מאוד בטוח על אופני הכביש), ואני מספיק לזרוק שלום לכמה רוכבים שהיו קצת יותר חכמים ממני ויצאו רק עכשיו (למה אתם לא בטריאתלון?), מספיק להנות מהרוח וכמובן מהנוף.. וזה נגמר. הבסיס הצבאי הראשון, השני, ואילת.

אין כתבות קשורות

הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן..  כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.

מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).

אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן..

אין כתבות קשורות

מבחינת אימונים, אולי פחות, אבל מי יודע. החודש נעלמו העידכונים השבועיים, כי פשוט לא הצליח לי.. דיגיטלית.. התרסקות בבלוג שמחקה לי פוסט אחד, שבועיים של התעסקות מיותרת בגרמין 405 החדש (וויתרתי עליו השבוע, כנראה דפקטיבי.. אני מנסה להחליף אותו) והמון המון הסטוריה שנעלמה. חבל לי על הקילומטרים שנעלמו, אבל היו גם כמה נקודות אור.. במיוחד בריצה.

האמת שהריצה באימונים השנה קצת מפתיעה אותי.. אני נהנה בצורה לא רגילה. אני לא בטוח שלאיש ברזל צריך להתרכז בריצה.. השחייה חשובה, האופניים קונים הרבה זמן, ועם הריצה אפשר להסתדר.. אבל אני פשוט מתקתק ריצות ונהנה מהכושר, מהמחשבות, מהמוזיקה, ובקרוב – ממזג האויר..

בשבועיים האחרונים היתה ירידה קלה. אני לא יודע בדיוק למה. הפרה המתה ואחריה 37 ק"מ עברו בקלות מפתיעה (אין לי להראות את האימון של ה37 ק"מ ) אבל מאז קצת ירדתי. זה בסדר גמור מבחינתי, לא צריך להשאר גבוה תמיד, ושבועיים טיפלה יותר רגועים זה לא בהכרח רע. מה שכן לא טוב זה שאני לא שוחה, ואני לא רואה איך אוקטובר מלא החופשים משנה את זה. עומס בעבודה ובחיים פשוט לא מאפשר לי לשחות כמו שצריך.. אולי אני אקנה חליפת שחייה כמו של מייקל פלפס.. קיצור דרך אפשרי.

מה מגיע החודש?

אימונים: החודש אני עדייו  משאיר את הריצה כמו שהיא, יש את המרתון הירוק החודש, יומיים אחרי הצ'ימיצ'ורי. אני מרחיב את רכיבות הכביש, עם דגש על התאוששות (פעם בשבוע), פידול מהיר (פעם בשבוע), ומרחק (פעם בחודש)  וקופץ ל2 ק"מ שחייה.

תחרויות: שתי תחרויות\מסעות השרדות החודש: האמריקן סנצ'ורי וישר אח"כ בטירוף שלי – המרתון הירוק. קשה להאמין שאני אשרוד את זה בסדר.. האתגר הגדול יהיה ההתאוששות ביום בין לבין.. הרבה מנוחה, מיים ופחממות.. חגיגה.

מה השבוע?

ריצה: משאיר את זה כמו שזה, עם נסיון קל להוסיף קצת ק"מ. 10 ביום ראשון, 20 בשני ורביעי, ספרינטים בחמישי, ארוך בשישי או שבת. בונוסים אפשריים, אבל מכיוון שאורן בחו"ל, זה כנראה לא יקרה.

אופניים: אופני כביש – ימי ראשון כתוספת התאוששות, שני או רביעי אימון קאדנס (סיבובי רגליים), רכיבה אחת ארוכה.

שחייה: שני קילומטר, כמה שיצא החודש.

אין כתבות קשורות

השבוע המירוץ של נייקי בילבל את המערכות. יום ראשון, במקום להיות יום התאוששות, הפך להיות יום קשה מאוד וקצר מאוד. בכלל מירוצים באמצע עונת הכנות הם עניין מסובך – נחים לקראת המירוץ, עייפים אחרי, למעשה כמעט מאבדים שבוע. גם השבוע הנוכחי, לקראת אתגר הפרה המתה והקוסטאל לא יהיה קל, אבל אחריהם יש לי שלושה שבועות עד התחרויות הבאות..

השבוע:

אין ספק שרכבתי פחות מאשר בשבוע התאוששות, וזה לא כל כך טוב. ברמת המאמץ כמעט חזרתי לשבוע לפני, וזה גם בסדר, הבעיה שהשבוע אני משער שאני אשאר באותה סביבה ולא יותר, בגלל המירוצים בסופ"ש.

מה השבוע?

ריצה:  ריצה רגועה ושתיים ארוכות של 20 ק"מ. הארוכה לקראת המרצון הירוק לא תהיה השבוע, אני רק מקווה שאני אשרוד את הקוסטל – אמנם רק 24 ק"מ אבל בשטח קשה (חול ים בחלקו) – ויום אחרי אתגר הפרה. יהיה שמייח.

אופניים: יום אחד של התאוששות עם אופני הכביש בנוסף.

שחייה: חייב לחזור לשחייה השבוע, לפחות קצת.

אין כתבות קשורות

השבוע היה אמור להיות שבוע המנוחה הראשון שלי, אבל בסופו של דבר לא יצא לי לנוח מספיק. חלק מהקושי בתוכנית אימון רצינית הוא לדעת מתי ואיך לנוח, והשבוע נסחפתי קצת יותר מדי פעמים לרכיבות לא קלות במיוחד, כמו הרכיבה 1:36:37 שעות של רכיבה ביום שלישי בבן שמן, שהיא הרכיבה הקבועה שלנו ביום שלישי, אך עקב אירוח של אילן הפכה להיות טיפה יותר קצבית (לא הרבה, אבל בטח לא מנוחה) מהרגיל – אמנם דופק ממוצע נמוך (140) אבל היו כמה ביקורים ב190.

ביום חמישי רכבנו בחרובית, והיה חם (27 מעלות ב6:30 בבוקר!), אופיר הוביל בקצב טוב, ואני מנצל את הזידמנות כדי להעלות את המפה של הסינגל הכל כך מדהים שם – כמעט שעה ורבע של סינגל אחד ארוך.. איפה עוד יש לנו משהו כזה בישראל?

View Larger Map

השבוע:

הס"כ של הטבלה נראה בסדר, אבל היא קצת משקרת – הורדתי הרבה בריצה ובשחייה, אבל לא באופניים ובעיקר לא בעומס באופניים. בשבוע מנוחה הבא אני אצטרך להתאפק יותר.

מה מגיע החודש?

אימונים: החודש אני משאיר את הריצה כמו שהיא, תוך כדי מתן תשומת לב לאימון אחד ארוך אחרון לפני המרתון הירוק בחודש הבא. אני מתחיל להכניס רכיבות כביש לתמונה, אי אפשר לדחות את זה יותר, וכמובן – עוד חצי ק"מ לשחייה.

תחרויות: שלוש תחרויות מעניינות החודש: מחר ריצת לילה של נייקי (10 ק"מ). ב12.09 אתגר הפרה המתה (Dead Cow Challenge) שאני אתן עליו פרטים ברגע שיהיו עוד, ויום אחרי הcoastal – 24 ק"מ של ריצה אתגרית בים.. יהיה שמייח.

מה השבוע?

ריצה: לילה לבן מחר בפול ספיד, ושאר הריצות רגילות. אם השבוע לא יהיה קשה מדי ייתכן שהריצה הארוכה תהיה בסופ"ש.

אופניים: מכניס אופני כביש – ימי ראשון כתוספת התאוששות.

שחייה: שלוש פעמים של קילומטר וחצי.. אני מקווה כבר לחזור לשחייה של שלוש פעמים אחרי הפישולים בשבועות האחרונים.

Related posts:

1. רכיבת לילה בבן שמן
2. לחצות את החושך, בלי להכנס לחשיכה..
3. רכיבת הקיץ של הקומונה