לאט לאט, כשהפציעה שלי הולכת ונעלמת (סבלנות! סבלנות!), אני מתחיל לחזור לכושר. הכל כואב בכל רכיבה – כולל הכבוד האבוד כשאני אבוד שם מאחור – כשאני מנסה לתאר את תמיד נראה לי שכאב המאמץ הוא אותו כאב רגיל, אלא שהפעם ההתאוששות קשה יותר, והריאות שורפות יותר, והחשוב מכל.. ההרגשה הטובה כמעט לא מגיע. האם ככה מרגישים אנשים חדשים בספורט?

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.

Related posts:

1. סוג של.. כאב ספורט.. בריצה

באופן לא מוסבר בעליל, הברקס האחורי שלי, שהוא 4" (ולכן אמור להיות יותר עמיד.. אולי) – שוחק רפידות במהירות לא רגילה. כתוצאה מכך אני מוצא את עצמי רוכב מדי פעם ללא ברקס אחורי. לא יכול להגיד שאני יותר מדי מתלונן – בסה"כ החוויה והאתגר גדולים בהרבה ועצירה אמיתית ממילא נעשית עם הברקס הקדמי. עדיין, כמה דברים שחשוב לדעת אם הולך לכם הברקס הזה..

• הברקס האחורי משמש הרבה מאוד לייצוב התנועה – בעוד הברקס הקדמי עוצר. לכן התנועה חייבת להיות הרבה יותר נכונה ללא ברקס אחורי.
• במקרה הצורך, חייבים לעשות קצת skidding (החלקה של הגלגל האחורי, מאוד לא מומלץ באופן כללי) – ע"י שימוש בגוף. זוהי רכיבה לא מדוייקת ולא טובה לשביל, אבל אם אין ברקס אחורי ליצוב אין הרבה ברירה.
• כדאי לרכוב טיפה לאט יותר – מכיוון שמשתמשים בברקס הקדמי הרבה יותר, עצירה פתאומית בברקס קדמי בלבד משמעותה פייס פלנט (face plant) רציני – כדאי לרכוב מראש לאט יותר.
• אם כבר מדברים על מהירות – אם אתם לא מורידים את הכיסא, כמוני, אתם חייבים לפצות ברכיבה מאחורי הכיסא. בהרבה.
• חוץ מזה, תהנו..

ככה זה נראה בזמן אמת:

אין כתבות קשורות

יום שישי שבע בבוקר, יום רגוע לכל הדעות. פורטו, אילן ואני יוצאים לתכנון של 4 שעות במיטב של מיר"ב. בסופו של דבר אנחנו עושים קצת יותר מ3, אבל שלוש שעות על סינגל ספיד במיר"ב הן שלוש שעות של אמת. והן נחשבות.

הפרטים הטכניים לא משעממים אבל ארוכים מדי בשבילי לכתוב אותם כרגע. היו הרבה עליות, היו סינגלים מדהימים. אביב במיר"ב, אחד הדברים הטובים שאפשר למצא במקום הזה. מצאנו עליות חדשות, הוצאנו את הנשמה בעליות מוכרות, ואני אישית לא ממש דהרתי בירידות וסינגלים אהובים. זה מדהים אותי כמה לא-מהר אני חוזר לרכיבות טכניות, או למגע הטכני האמיתי, אחרי הפסקות ארוכות. לחזור לבסיס זה no brainer – בערך 20 דקות על האופניים ואתה דוהר, קצת פחות מהר אבל לא משהו שמישהו שם לב – כמעט כאילו לא הפסקת.. אבל את אותה עליה שאתה מגיע אליה ב90% דופק ויש סלע גדול לעלות (הינט הינט: שלושת הסלעים בקמיקזה..) אתה פשוט לא מצליח לעשות – ולא בגלל הכושר, אלא בגלל שב90% דופק קשה יותר לכוון, ואני מוצא את עצמי שוב ושוב בשיחים.

אני עדיין מחכה לסרטון מבית היוצר של אילן, אין לי ספק שהוא יהיה מדהים אותי דווקא מעניינת העליה בסינגל של השירותים, אותה עשיתי לאט ובבחירת קווים גרוע מתמיד – מענין אותי לראות רכיבה כשאני לא בפוקוס.

אבל אחרי הכל, אין על חזרה לסינגל ספיד ולחבר'ה. ואין על רכיבת בוקר ביום שישי.

אין כתבות קשורות

הזמן מתקתק, האיש ברזל מתקרב, והאימונים לא הולכים כמו שצריך, כבר חודש פלוס. אין לי את הזמן הזה, פשוט אין, ואני מתחיל להיות לחוץ. שבועיים של אימון יתר (או קירוב של), ואז האולטרא שגם הוא כבר היה מזמן..  כמעט שלושה שבועות, ומאז פציעת ספורט והרבה זמן בלי לעשות.. כמעט כלום.

מפתיע אותי שדווקא הריצה חסרה לי. היא היתה שם בסוף כל ערב, עזרה לי להרגע, נתנה לי זמן לחשוב ולשמוע מוזיקה. נתנה לי הרבה כוח והשאירה אותי עסוק. חשבתי שהאופניים יחסרו לי יותר, הרי אני רוכב יותר זמן ויותר ברצינות.. אולי זו האופוריה של הריצה שחסרה לי. אני מרגיש שהפסיכולוגיה שלי נבנתה וחיה על הריצות האלה, ועכשיו כשאסור לי, פתאום יש לי פחות כוח גם לשאר האימונים (מה שיוצר, כמובן, מעגל בעייתי מאוד).

אז מה עושים? ממשיכים בכוח. יוצאים לרכוב כל בוקר. 6:30 בראש ציפור, מסתובבים כמו משוגעים. 6:30 בבן שמן, רוכבים עם חברים, ולפעמים, אולי, ב6 במענית, עם חברים אחרים. יום אחרי יום, אימון אחרי אימון, עד שהרגל תהיה בסדר שוב. ומי יודע, אולי אני אתרגל לסיבובים האלה בראש ציפור.. הגיע הזמן..

אין כתבות קשורות

למרות שהמשפט הזה הוכח לי פעמים רבות, מדי פעם יוצא לי להווכח שוב עד כמה הוא נכון, וכל פעם אני נפעם מחדש. הגוף נוטה להכנע לפעמים מהר מדי, ועם העזרה הנכונה מהראש, אין כמעט גבול למה שאנחנו יכולים לעשות..

אחרי רכיבת הקומונה היום בבוקר, שאולי לא היתה מטורפת אבל הדופק ביקר פה ושם במחוזות ה190..

(בתמונה.. מחכים לפורטו..)

יצאתי לריצה 20ק"מ, שיחרור שכזה. צריך להתרגל לעומס לקראת ההכרזה השבוע על איש הברזל..

הרגליים כואבות, הקצב נמוך, מוזיקה רנדומלית בנגן שלי.. יוצא בעיקר מוזיקה רגועה של ליאונרד כהן וכאלה, פשוט כי יש לי יותר שירים.. קצב של 5:30, דופק 150, עובר 2 מתוך 5 הגבהות שבמסלול, קשה אבל לפי התוכנית. לאט, רגוע, טוב.

מגיע לעליה השלישית.. גבעת המופעים, בדיוק כשהיא מתחילה, השיר מתחלף..

(קליפ מלא כאן)..

ופתאום הכל משתנה, אני לא ממש מצליח לעצור את הרגליים שמרימות את הקצב.. הריאות שמתחילות לנשום מהר.. זה לא אמור לקרות, אבל אני ממש לא חלק בתהליך. ספרינט, דווקא בגיבעה..

אין כתבות קשורות

איזו הפתעה ואיזו הנאה לחזור לרכיבות AM אחרי כל כך הרבה זמן, ואם כבר לחזור, אז עם כל החבר'ה (פבלו, עדי, פיטר ואילן), ואם כבר כל זה – אז במז אויר מושלם – רגעים אחרונים של חורף בתחילת מאי..

נפגשים ב7 בדמון, הקפצות לפה ולשם, ומתחילים לרכוב ב7:45 עם שני רכבים שמחכים ביגור למטה. ישר לתוך אלון. אני לא אוהב להתחיל ישר בטכני, בטח לא אחרי כמה חודשים שלא רכבתי עם הטרנר, אבל זה מה יש.. כמובן שאני קצת מאחור, ועוד מתברר לי שאין לי אויר בגלגל.. נו שווין. מזל שאלון קצר, ותוך רגע אנחנו בחימום האמיתי, ועולים לשוקף.

View Larger Map

הירידה משוקף כבר יותר מהירה ונוחה בשבילי, ואנחנו עולים חזרה בדרך המהירה (דרך אלון) ויורדים בדאון היל המדהים לכיוון יגור.

יגור הוא סינגל מעולם אחר. טוב, אולי לא עולם אחר, אבל בהחלט מדינה שונה. הוא ארוך, הוא צר (סינגל אמיתי) והוא מלא סוויצ'בקים. יש בו קטעים טכניים קצרים וקטעים מהירים מאוד, ותמיד צריך להזהר מהתהום הקטנה..

וככה בתוך הריכוז, המהירות, הפחד, ממאית השנייה משהו מרגיש לי לא טוב, לא יציב, ופתאום הרגל משתחררת.. מנסה להחזיר את הרגל לקליט, אבל זה לא תופס, והרגל כבדה.. כל זה לוקח איזה 5 שניות אבל נראה הרבה זמן. מסתכל למטה ומגלה את הקראנק מנותק מהאופניים, ומחובר לי לרגל.. מתברר שהברגים הם לא מה שמחזיק את הXT במקום, אלא הפקק מהגומי, שלפעמים פשוט נשבר לו.. למזלי לעדי יש את הכלי המתאים  ואני מסיים את הסינגל ברכיבה.. כבר ראיתי את עצמי רץ את שאר הדרך..

Related posts:

1. 6S, מהיר וזריז ביום חמישי
2. המון רוח
3. רכיבת לילה בבן שמן

4:30 בבוקר,  הכל חשוך, אבל אני מרגיש בטוח. החושך קיבל אותי אליו, ואנחנו מחוברים. אני רוכב לבד, ומקשיב לשביל, לגלגלים, לנשימה שלי, לקולות היער שנשמעים רק בלילה. פתאום מרחוק אני שומע את קריאת התרנגול, שמודיע כאילו לי על תחילת בואו של הבוקר, ואני יודע שחציתי את החושך, ולא נכנסתי אל החשיכה. היו רגעים קרובים, היו רגעים קשים, אבל את חצי הדרך כבר עברתי, אני מרגיש טוב, אני מרגיש שמח ואני עדיין שלם. הכל כואב לי, ואני מצטער בשביל כל מי שאני מכיר שלא יכול להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.

אבל אולי כדאי להתחיל מההתחלה, אם אפשר לקרא לתחילת המירוץ, לפני 12:30 שעות, התחלה. הרי זו רק נקודה כלשהי בדרך, בין הזמן שהתחלתי לרכוב, לרוץ, לעבור לרכיבת שטח, להתחיל להגדיל נפחים, להתאמן ברצינות, לעבור לסינגל ספיד, להבין שהעיקר זו הדרך ולא המטרה, לשמוע על תחרות של 24 שעות בארץ, סוף סוף, ולהשתגע סופית בהרשמה לסולו על סינגל ספיד (כאילו היתה ברירה אחרת).

המירוץ מתחיל בריצה, 200-300מ' או משהו כזה, שכל בריוני הרכיבה מתקשים לקבל. ההבדל הוא בעיקר בראש, אבל ריצה של 3 דקות קשה להם. לך תבין אנשים. לי כמובן זה עוזר להשתחרר ולהרגע, אז אני נהנה כמעט מכל רגע. מגיע אל האופניים, מקבל המון נשיקות עידוד (אורית, אמאבא), עולה על האופניים ומתחיל לרכוב. הריצה עזרה להשתחרר ולהרגע? הצחקתם אותי.

רכיבת נפח כמו 24 שעות נמדדת בזהירות ובכוח המחשבה. הרוב בראש, השאר בשרירים. כולם. אז את הרכיבה אני מתחיל לאט לאט. אין לי מד דופק, ואני רוכב לפי ההרגשה. אני מייד מרגיש שהלחץ בצמיגים גבוה מדי (קצת מעל 40PSI), מה שמתורגם מיד לכאבי גב וצוואר. העובדה שהכתף שוב נתפסה לפני המירוץ (פגיעה חוזרת) והידיעה שהדלקת הכרונית בכתפיים הולכת לחזור לא ממש עזרו למצברוח, אבל הכל בראש – והיום אני מאושר.. לפחות בנתיים.

אילן מגיע מאחור, ושמאי איתו. מי ידע שהתמה הזו תשאר לשאר המירוץ. אבל בנתיים אנחנו רוכבים יחד, כולם רגועים, אילן מנתח את המסלול (כמה לא צפוי) ושמאי מדבר על תוכניות. בסוף העליה מגיעים למישור, ושמאי נעלם כאילו כלום. אילן ואני מבינים את המשמעות האמיתית של 29" בתחרות הזו, ובשביל אילן יכולה להיות רק משמעות אחת: מרדף. הוא אץ לו רץ לו, ואני ממשיך בשלי.

בשוונג הראשון החלטתי לתת 3 סיבובים, עד סוף המיים, כדי לנסות להספיק כמה שיותר לפני החושך. הסיבובים קצת מהירים, בין 42 ל45 דקות לסיבוב, בלי מאמץ. הכל הולך חלק, ואני מרגיש טוב. אחרי שני סיבובים אני משחרר קצת לחץ אויר מהגילגי הקידמי, ובסיבוב השלישי גם מהאחורי, חבל שהתעצלתי עד עכשיו, אבל הכתפיים הולכים לכאוב בכל מקרה, אז מה זה משנה. שעתיים וקצת עברו,  עוד שעה-שעתיים החושך ירד, עוד שעתיים שלוש המאבק האמיתי יתחיל.

אני לא ממש מבין למה, אבל אני ממש מאושר. הצוואר צורח, הכתפיים כואבות, העיניים מלאות אבק וזיעה, וזו רק ההתחלה, אבל אני ממש מאושר. זה לא ימשך הרבה זמן. הסיבוב הרביעי עובר במהירות, ואני עוצר פעם נוספת, לקראת 19:00, כדי להחליף לעדשות שקופות, להתקין את הפנס, ולצאת לדרך. אחרי בהלה קצרה (שנראית כמו נצח, וגם מצולמת ע"י נמרוד בתזמון נפלא) שאני לא מוצא את העדשות, הכל מסתדר, ואפשר להתחיל. אמנם עדיין אור אבל עד סוף הסיבוב כבר אי אפשר יהיה לרכוב בלי העדשות השקופות, ובסיבוב הבא כבר הפנס ידלק. המאבק מתחיל.

קשה לי קצת עכשיו, אחרי יומיים של מנוחה, לזכור בדיוק מה מתחולל אצלי בראש במאבקים פנימיים כאלה. אין ספק שיש סבל, ואין ספק שקשה. אני נמצא כאן כי אני רוצה, אני חושב, או זוכר במעורפל, אבל לא בדיוק ברור לי למה אני רוצה. נדמה לי שזה קשור ל24 שעות, או לעבור 200 ק"מ על אופני הרים, או לרכוב עם החברה, או משהו כזה. אבל עם החברה אני רוכב כל שישי, אני זוכר את זה, ו200 ק"מ אפשר גם לרכוב בקטעים של שבוע, אז למה בכל זאת אני כאן? אה.. נראה לי שאני נזכר במשהו, זה לא החושך.. זו החשיכה. היא הגיעה. אני רוצה הביתה.

לא סתם הביתה, אני רוצה הביתה עכשיו. לא להפסיק, לא לעצור, אלא ללכת לישון, בלי לחץ, בלי הצורך להלחם, פשוט להתקפל ברכב ולישון. למזלי הרכיבה עוד ארוכה, ויש לי הרבה זמן לחשוב על זה. פחות למזלי, הבחילה חוזרת. כנראה אכלתי משהו לא טוב מוקדם יותר, שכחתי להיות זהיר מספיק, הקיבה שלי גם ככה רגישה, והמאמץ בטח לא עוזר. לא נראה לי שהתייבשתי, אבל חייב להיות ער גם לאופציה הזו, אבל נדמה לי (הכל נדמה לי בשלב הזה, שום דבר לא בטוח) שאם מתייבשים לא מזיעים ולא משתינים, אז אני בסדר בקטע הזה. המחשבות רצות בין לסיים עכשיו, להמשיך בכוח, או פשוט לעצור ולחשוב על זה, עם נטייה כלשהי לכיוון ההפסקה. לקראת סוף הסיבוב אני מקיא ומרגיש קצת יותר טוב. איזה כיף שהגוף יעיל בצורה כזו.

וכאן נכנסת אורית לתמונה, ואולי קצת רקע נוסף על האירגון שלי לתחרות. רוב המתחרים ב24 שעות, בוודאי בסולו אבל גם בזוגות וברביעיות, הם למעשה החבר'ה מהרכיבות קומונה, סינגל ספיד או 4 אינץ' ורכיבות אפיק. אני מכיר את רובם, וכולנו התכוננו, לפחות דיגיטלית על גבי הפורום או האימייל, יחד. כולם הגיעו מאוד מוכנים, עם מלווה, עם כל מה שצריך כפול שתיים. אני הגעתי מינימלי. מה שאני צריך כדי לתמוך בעצמי, בלי מלווה, בלי הוראות, בלי טלפון להתקשר למטה כדי שיחממו לי פסטה. לא שהתנגדתי כשפורטו הציע, ברור שלא, איך אפשר להתנגד.. אבל לא הכנתי מראש. כזה אני – קשה, אוהב קשה, ואם כבר קשה אז אפשר אפילו קצת קשה יותר. תשאלו את כל אלה שניסו לשכנע אותי שכידון רייזר רחב עדיף.

בכל זאת באו לבקר אותי, בזינוק אורית וההורים, אח"כ עד חצות אורית, שחזרה כמו הפנתרית שהיא כבר בבוקר, וההורים חזרו אחה"צ לבדוק שעדיין יש להם בן. אורית נשארה איתי ברגיעים הקשים הללו של השבירה, קפצה איתי לשירותים לשטוף פנים, ואמרה בכנות מלאה (נדמה לי) שמבחינתה, לא ממש משנה אם אני עוצר עכשיו, או ממשיך. הכל טוב. הכל טוב. בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. ברור שאני ממשיך, מה. אבל טוב לדעת שיש כזו אורית בסוף הדרך. משהו עושה לי טוויסט בראש, וההתלהבות חוזרת. אני עושה עוד סיבוב אחד עם פורטו ואופיר, שמלמדים אותי משהו על רכיבה מתונה ואיטית, והבטריה בפנס נגמרת.. אני הולך לישון לשעתיים שלוש, משחרר את אורית הביתה לנוח גם.

אין לי אוהל, ובטח לא הכנתי מזרון. זו ממש טעות של מתחילים, המזרון, אבל זה מה יש. אני עייף מספיק להרדם על הדשא בתוך האוהל של יניר, אומר לו שאני רוצה לקום ב2:30, מכוון שעון ליתר ביטחון והולך לישון. מנסה בכ"ז. שומע את אילן מגיע, מתכנן וזומם את המשך הדרך עם יניר, שפשוט מקדיש את כל כולו לעזרה לאילן. מדהים הבן אדם הזה, פשוט מדהים. אם אתם צריכים עוזר ויכולים לגייס אותו, אני ממליץ

בסוף אני נרדם, ישן עד 2:30, שעתיים שינה. מתעורר עם השעון, מיובש כולי, לא רוצה לקום אבל אני כבר שם. מילא לא יכול לחזור לישון בלי לשתות מיים והבקבוקים בחוץ, אז אני יוצא לשתות. איזה קור! איך אפשר לצאת לרכוב ככה? וביננו, מה תזיק עוד איזו שעת שינה? אני חוזר לשק"ש ומנסה לישון. איזה לישון איזה בטיח, רגשות אשם, או איך שלו תקראו לזה, לא נותנים לי מנוחה. ואני לא באמת עייף כבר, הבחילה עברה, ולמעשה, אני מרגיש אפילו די טוב (אלק). עוד רבע שעה עוברת ככה, ואני יוצא מהאוהל. ההגיון, שמצליח לחזור לרגע אחרי השניה (ולומר שלום להמשך היום) אומר לי שרק עכשיו קר וקשה, והקטע הוא להתחיל לרכוב ואז יהיה קל יותר. פורטו ואופיר עדיין ישנים, ואני יוצא לדרך לבדי, מה שמתבררת כהחלטה נבונה מאוד. גם ההגיון צודק, והרכיבה באמת קלה יותר, ולא באמת קר כל כך.

שני דברים מענינים קורים לי ברכיבת לילה, שני סיבובים לבדי. הלקח שלמדתי מצוות הלילה נלמד היטב, ואני רוכב לאט יותר. 50-55 דקות לסיבוב, בלי לחץ, בלי להתעייף. הדבר השני הוא שאני מתחיל להקשיב לדממה, לעצמי, ליער. אני נהנה, או אפילו, מתחיל להנות, באמת. באופן כלשהוא שונה מהדרך שבה נהנתי בתחילת הדרך. משהו יותר שלו, יותר פנימי, הרבה פחות לחוץ. שום דבר לא משנה כמו ההנאה שבפנים. זה הקטע שבו אני באמת עצוב בשביל כל מי שלא רוכב כאן היום, בשביל מי שמפסיד את כל זה. זה הקטע שבו אני יודע שכדורים כימיים הם רק חיקוי של הדבר האמיתי. אני מרגיש כאילו אני על כדורים. מאושר ואוהב את כולם, חוץ מהאבנים על המסלול, כי גם לי יש גבולות.

בסוף הסיבוב השני אני למד שצוות הלילה התעורר ויצא לסיבוב גם הוא, אני מתחיל סיבוב מהיר נוסף, משער שאני מהיר קצת יותר ושגם ההפסקה שלהם ארוכה יותר, ואכן צודק. אני מצטרף אליהם בהקפה השנייה שלהם והשלישית שלי מאז השינה.  התרנגול כבר קרא, הבוקר מתקרב, ובסיבוב השלישי השמש זורחת. וואו, כמה רציתי לראות את השמש הזו, כמו הוכחה שיותר מחצי מירוץ עבר. ב8:00 מתחיל מירוץ הבוקר (8 שעות) ואני מת לראות את החברה האלה מתחילים, רעננים וחזקים מאיתנו, אבל עם כבוד לאלו שהיו כאן כל הלילה. הרבה דברים אפשר לומר על חיות הXC (ממתי 8 שעות זה XC?), על חוסר הנימוס, על הקיצורים בשבילים, על חוסר הנכונות לנסות משהו חדש כמו 24 .. אבל דבר אחד אי אפשר לומר: שהם לא נותנים כבוד. ל24 שעות, לסינגל ספיד. כל הזמן אתה שומע מסביבך, "כל הכבוד", "בהצלחה", "מלכים". איך שאני שמח להיות מהזן הזה, של רוכבי האופניים. איך שאני גאה.

אם כבר הזכרתי את רוכבי ה8 שעות, דבר מענין ששמתי אליו לב, אולי משהו קטן אבל עדיין משהו שמסביר את ההבדל הנפשי, התפיסתי, בין רוכב 24 לרוכב 8. במשך 17 שעות רכבנו על הסינגל העליון בתחרות, פעם אחר פעם, אחד אחרי השני, כמו ילדים טובים, נטחנים באבנים וכואבים, אבל רוכבים את הסינגל. שעה אחרי שה8 שעות החילו לרכוב, כבר היו קיצורים מחוץ לסינגל. לא משהו מטורף, לא רמאות או משהו כזה – אבל עניין של עקרון, של עוד שתי שניות שמישהו הרוויח בתוף המירוץ הגדול הזה.

השעות כבר מתחילות להספר אחורה, ומשום מה זה משנה את הכל. הרכיבה הוא אותה רכיבה, האנשים אותם אנשים, המסלול רק טחון ונורא יותר מאתמול, אבל הכל יותר קל. כשאני רוכב לבד אני משלים סיבוב ב50 דקות ופחות, ולכן אני משתדל לרכוב יחד עם אנשים אחרים. לאופיר הברך כואבת ותמיר מחליף אותו בצוות (שיקרא מעכשיו צוות יום). כולנו באותו ראש, רכיבות איטיות, הפסקות לא ארוכות אבל לא קצרות בטירוף. המטרות משתנות עם הזמן, בהתחלה תמיר רוצה להגיע ל250ק"מ, אני ל200ק"מ, ופורטו לרכוב עוד, אח"כ תמיר דואג שאני לא אחליף אותו במקום השלישי, אני רוצה לרכוב עוד, ופורטו רודף אחרי ה200 שלו. בסוף כולנו מצליחים.

אולי זה הקסם במירוץ הזה, של 24 שעות. כולם מצליחים. אי אפשר להפסיד באמת, כי איך אפשר להגיד שלא הצלחתי? האם יכולתי להגיע למקום השלישי? אולי. האם יכולתי יותר ק"מ? עוד סיבוב, שניים, שלושה? אין לי ספק. האם יכולתי להתארגן טוב יותר? ברור. האם יכולתי להנות יותר? אני בספק רב. עוד קצת הנאה והייתי יושב במקום עם חיוך ענק על הפנים.

ב12:00 כבר מתחיל להיות חם מדי. ניסינו לדחוף כמה שיותר סיבובים לפני הבלתי נמנע. פורטו לוחץ על עוד שני סיבובים (הוא ב14), תמיר ואני מתרצים לעוד אחד. את שלנו כבר עשינו, ובחום הזה אני לא אוהב לרכוב, זה לא נראה לי נכון. פורטו המלך דובק במשימה שהציב לעצמו, ועושה עוד סיבוב אחד, בשיא החום, לבד. הוא סוגר 16 סיבובים, ו200 ק"מ של רכיבה. אף אחד לא יכול להפסיד כבר אמרתי?

זהו, המירוץ שלי נגמר, ועוד שלב, עוד הרפתקאה, הושלמה בהצלחה. אני עדיין שמח, יומיים אחרי, כשאני חושב על המירוץ הזה, ועדיין אוכל כאילו עוד רגע אני הולך להתעלף.

וכמובן, אי אפשר בלי תמונת המירוץ הקבועה:

Related posts:

1. שש בש רכיבה
2. חוזר לשטח..
3. סיכום שבוע 30.08.08 (שבוע רביעי) – שבוע מנוחה – לא מקצועי

6:00 בבוקר, שמונה רוכבי סינגל ספיד נפגשים לחמש שעות של רכיבה. עוד אימון, עוד XC, אבל משהו שונה – הרכיבה הארוכה האחרונה לפני 24 שעות. כאילו רכיבה רגילה, כאילו עוד אימון – אבל משהו שונה. כמעט כל השיחות על תכנוני רכיבה, תזונה, שינה, אירגונים. כמובן, קצת על ציוד, צמיגים (!), וחוויות, קצת היי טק ועבודה, אבל העיקר – התרגשות של כולם לקראת התחרות שבוע הבא.

DJ מוקי הוביל את קומונת הסינגל ספיד העליזה,  אילן, שחר, יהודה, פורטו, תמיר וגיל, ואולי בגלל שפיספסתי את הפגישות המרובות האחרונות או שאולי פשוט היה טוב "old style" – זו היתה רכיבת קומונה כמו בימים הטובים – הרבה ק"מ (60), הרבה קשקשת, הרבה מצב רוח טוב..

View Larger Map

כל שעה שעברה בבוקר שימחה אותי – מזג האויר חייך אלינו, היה נעים ואפילו קר לפרקים (ממוצע של 22.8, אבל עליה לכיוון ה25+ לקראת הסוף חסר הרחמים), וגם שמחתי שהחבר'ה באתגר הגבעה כנראה לא סובלים כל כך. בסופו של דבר, אחרי שלוש וחצי שעות, החום הגיע ובגדול.. וכך יצא שסיימנו את הרכיבה אחרי 4:36:59 שעות בלבד (3:44:08 נטו, שזה 80.9%.. די נמוך..), ולא הרבה עליות:

כמו שהגרף מראה, התחלנו כמו שצריך אבל ירדנו לרכיבת XC פשוטה בהמשך.. קצת הצטערתי גם לקצר את הזמן וגם להוריד קצב, אבל ככה יצא.. זמן העליות גם היה קצר (1:31:35, 33.1%), יחסית לזמן די זהה של מישור וירידות (1:10:33 – 25.5%,ו- 1:02:00 שעות, 22.4% בהתאמה):

כמעט 52 דקות (!) של עצירות פה ושם…

הדופק הממוצע שלי היה 141,  המקסימלי 185 (ל30 שניות.. לא נורא)..

המסקנה העיקרית שלי מהיום – להתעלם מה24 שעות כמירוץ 24, ולחשוב עליו כמרוץ ל200, או אולי 250, ק"מ. אני צריך לחשוב על זה קצת יותר.. פרטים – בהמשך..

Related posts:

1. לחצות את החושך, בלי להכנס לחשיכה..
2. אימון XC אחרון לפני הVC.
3. החרמון בידנו

סופ"ש ארוך. בכל המובנים. יום ראשון חופש, גם זה, אבל אילן דחף רכיבה ביום שישי ואני ב25ק"מ של ריצה.. אז שבת בבוקר, אחרי קצת יותר מ 3 שעות שינה, עם רגליים כואבות ועיניים שלא רוצות להפתח, אני מוצא את עצמי על הכביש בדרך לעוד רכיבת סינגל ספיד עם אילן במיר"ב, מתפלל שהפעם, אולי רק הפעם, אילן באמת עייף כמו שהוא אומר.

2:11:46 שעות ו24.84 ק"מ אח"כ, מתוכן 1:55:41 ברכיבה (87.8%) שרובן עלייה..

מתחילים בסיבוב הXC הרגיל אבל ממשיכים דרך היקב, ויוצרים סיבוב XC אמיתי, שקט, רגוע (דופק ממוצע של 141, בקטנה), עם הרבה פחות עליות, עד שאנחנו מתקיפים את מיר"ב..

מזג האויר מושלם, לדעתי (קר בשביל אילן) ב18 מעלות, והחולצה של FUNKIER שוב מוכיחה את עצמה.

עכשיו כבר 3 שעות אחרי. תקענו פיתה עם חומוס טחינה (או במקרה שלי, טחינה עם קצת חומוס ופיתה), התקלחתי, התארגנתי, אני כותב ושותה אספרסו בקפה הנרייטה למטה, והחיוך פשוט לא יורד מהפנים. אני מרגיש שהיה כאן איזשהו נקיון שקורה לי (לעיתים תכופות, האמת) ברכיבות 1 על אחד עם אילן. משהו בקצב, במיעוט העצירות, במיזוג הנכון של טכני וכושר, במהירות העלייה והירידה.. פשוט מרגיש נכון..

אני מרגיש נקי ומוכן לפסח.
View Larger Map

Related posts:

1. קבלת שבת נעימה
2. מהיר ועצבני, אבל קצת פחות מהיר, וקצת פחות עצבני..
3. אימון XC אחרון לפני הVC.

רצינו לתת בראש, בהזדמנות האחרונה לפני הVC. תכננו מסלול נהדר של 5 שעות.. וויתרתי על מסיבת פורים נהדרת..אבל בסוף היה חם.. כל כך חם.. (למרות שהגרמין מדווח על 24.5 מעלות בלבד..)

פורטו, תמיר, אילן ואני, שניים מתוך 3 (!) זוגות הSS של הVC, לקחנו את המסלול של שבוע שעבר, שידרגנו והוספנו את הדרקון ואת השירותים, עלינו לקצת יותר משעתיים לסיבוב, והלכנו על פעמיים. בסוף עשינו פעם וקצת, עם 3:23:26 שעות של הנאה מרבית, ומתוכן 2:55:44 שעות (86.4%) של רכיבה אמיתית..

בסה"כ עלינו די הרבה, 1:26:23 (42.5%), ירדנו פחות (55:40 דקות, 27.4%) וכמעט בלי מישור (33:41, 16.6%). למי שרוצה עזרה בחישוב.. סה"כ עמדנו 27:42 דקות (13.6%). לא קצת.. אבל לא המון.

מבחינת מרחק.. עלינו וירדנו 15ק"מ, ורכבנו 7ק"מ במישור..

ברמה האישית שלי, הדעתי לדופק שלא תכננתי (191), אבל הממוצע היה סביר (151). 1:12:42 באיזור 4, שזה קצת הרבה, אבל רק 1:13 דקות באיזור 5, וזה כל ההבדל בין להיות מותש או עייף. הגרמין טוען ששרפתי 2100 קלוריות, אבל אני עדיין לא יודע אם הוא מדוייק כל כך בספירה שלו.

View Larger Map

Related posts:

1. קבלת שבת נעימה
2. שש בש רכיבה
3. נקיון פסח..