הויבראם ביקיאלה הם נעלי הריצה של ויבראם, שבאופן כללי היא חברה שמיצרת נעליים המיועדות להדמות ריצה יחפה, בלי הכאב המלווה. היום קיבלתי את הזוג שלי בשביל הבדיקה לגיראפ, ולמרות שעוד יקח קצת זמן על הביקורת עצמה, אחרי ריצה של 7 ק”מ רציתי לתת דיווח מאוד ראשוני על הנעל.

רוב האנשים שכותבים על הויבראם מגיעים ממקום של ריצה רגילה או ריצה עם פציעה, בעיקר בברכיים, שריצה יותר נכונה על כריות הרגליים אמורה למנוע, אבל אני מגיע ממקום של נסיון – אני רץ יחף כדי לראות איך זה, אני לא פצוע באופן כללי, וגם הבדיקה שלי של הויבראם מגיעה מהכיוון הזה – בלי אג’נדה, בלי רעיון עמוק מאחורה –רק כדי לדעת.

אני לא ארחיב על הריצה היחפה עצמה – דיברתי על זה בעבר, בקצרה אמנם, אבל יש הרבה חומר באינטרנט. רציתי לכתוב על החוויה עצמה, ועל ההבדל מול ריצה יחפה.

דבר ראשון, הנעליים נוחות מאוד, קלות בצורה לא רגילה, ואם כי המראה לעיתים מזעזע אנשים שלא מצפים לו, לדעתי הן יפות מאוד.

דבר שני, ובצורה ברורה ביותר – לא כואב בכפות הרגליים. רצתי בערך אותו המסלול שאני רץ יחף (עם בונוס קילומטר), בלי שום בעיה, שלפוחיות או כאב. אני לא בטוח שלאנשים שלא רגילים לריצה יחפה זה הבדל גדול, משום שמעטים רצים 6-7 ק”מ, אבל בשבילי זה היה תענוג. מצד שני – אני לא בטוח שהאימון הזה מחזק לי את עור הרגליים במידה הרצויה.

לבסוף, הריצה עצמה. נראה לי שהיא טיפה, לא הרבה אבל עדיין – אם מתרכזים שמים לב – פחות מדויקת מאשר ריצה יחפה אמיתית. משהו בזוית של הנכל בכל זאת משפיע קצת. הקצב היום היה ללא ספק מהיר יותר (בין 4:50-5 דקות לקילומטר לעומת 20 שניות יותר כשאני יחף) – ודי התקרב לקצת שלי עם נעלי ריצה. העומס על התאומים היה גדול מהרגיל, אבל אני לא בטוח אם הקצב או הנעליים הם הגורם לכך.

בשורה התחתונה – אחרי ריצה אחת – אני מאוד מתרשם מהנעל, נהנתי מאוד, מחכה לריצה הבאה!

אין כתבות קשורות

כחלק מהתוכנית השבועית החדשה שלי, יש לי ריצה יחפה אחת בשבוע, לשיפור הטכניקה וחוזק כפות הרגליים לקראת ריצה של 160 ק”מ בדרום המאובנן. היום, למרות שזה לא היה בתכנון, החלטתי לשנות ריצה ארוכה בריצה יחפה.. התוצאות אחרי 6 ק”מ, לפניכם:

אין כתבות קשורות

אילן מפציץ:

אין כתבות קשורות

הרשת (לפחות בתחום הריצה..) רועשת לאחרונה בטרנד הריצה ויש הרבה מאוד דיבורים על שינוי בתפיסות הריצה הקלאסיות – הרבה מהדברים שכתבתי עליהם בסגנונות ריצה והתאמת נעל – ומחשבות על ריצה המשתמשת בחלק הקידמי של כף הרגל. הניאטרלים ביותר מדברים על ריצה חופשית, טבעית ויחפה – תוך שימוש בכרית כף הרגל בעיקר כמשטח נחיתה. תאוריות כאלה ואחרות צומחות, כמו הpose והchi, שאני עוד אתייחס אליהן בפוסט עתידי.

הקונספט העיקרי המשמעותי (אם אני מתעלם בקשר עמוק לטבע, אנרגיות וכאלה) הוא שהעקב לא נועד לספוג זעזועים משום שהוא עצם אחת גדולה, בניגוד לשאר עצמות כף הרגל המאפשרות פיזור אנרגיה בשעת אימפקט, ומלעשה שהטכנולוגיה בנעליים גורמת לנו לרוץ בצורה שונה כשהעקב נוחת קודם כל על הריצפה – מה שאמנם טוב יותר לכף הרגל עצמה אך כנראה מעביר הרבה מאוד אימפקט לברך ולגב התחתון. הרעיון הוא לרוץ בנטייה קדימה יותר, בצעדים קטנים ומהירים.

יש גם נעליים שתומכות בשיטה – ניוטון שהגיעו לאחרונה לישראל, וכמה סוגי נעלי רגל מיוחדות שעדיין לא הגיעו לכאן. אבל הקלאסיים מדברים על ריצה יחפה. שאני לא אנסה?

למדתי את העקרונות, קראתי, והחלטתי לנצל יום שימשי ונעים, וכן יום בו אין לי תוכנית אימונים, לריצה זריזה של 6 ק"מ בערך – יחף. מהבית לירקון, סיבוב קל וחזור.

זה מתחיל מוזר.. יוצא מהבית, יורד במדרגות, ומרגיש שמשהו חסר מאוד.. כאילו שכחתי משהו חשוב וכדאי לי לחזור הביתה. אני מרגיע את האנסטינקט הזה וממשיך לרדת. הריצפה בחוץ קרירה, אבל אני אומר לעצמי שבקרוב אני אהיה (ארוץ) בשמש. מתמתח קצת ומריץ את הדם מהריצה של אתמול.. מאפס את הgps, ויוצא לדרך.

אם חשבתי שהרידה מהבית מוזרה, אז הריצה היא משהו מוזר בהרבה. מטורף. פתאום אני מבין את המשמעות של נטייה קדימה, של ריצה על כרית הרגל, של צעדים קטנים ומהירים.. כשרצים יחפים, זה פשוט קורה.. אתה לא יכול לרוץ אחרת.. מוזר מאוד בהתחלה, אבל מתרגלים מהר. תוך 2 ק"מ אני לגמרי בקטע ויכול להתחיל לשים לב לפרטים הקטנים..

הדופק גבוה יותר.. זה היה צפוי, למרות שהטקסטים מדברים על דופק נמוך דווקא – לא ברור לי למה. חזרה מהירה של צעדים קטנים אמורה לגרום לדופק גבוה ופחות מאמץ על השרירים (באותו אופן שפידול מהיר בהילוך נמוך הוא עבודה על דופק ופידול איטי על הילוך גבוה הוא עבודה על שריר). הרגלים הרבה פחות כואבות ממה שציפיתי, אבל אני לא מצליח לשחרר את חלק הגוף העליון שלי ולרוץ חופשי.. כפות הרגליים קצת כואבות לי אחרי כמה זמן (צפוי למדי..) – והכתפיים דווקא מתחילות להתפס. מוזר

בפארק אני מנסה לרוץ על הדשא ולפעמים על שביל הכורכר אבל כל פעם שאני מנסה אבנים קטנות נכנסות לי עמוק ברגל ואני מתחיל לצלוע, מה שנראה מוזר אפילו יותר ממישהו שרץ יחף.. ילד אחד מסתכל עלי.. מסתכל.. ואז שואל את אבא שלו, "אבא, למה הוא רץ יחף?". נו שווין, אני כבר רואה שאם זה יתפוס, אני אקבל הרבה מבטים ושאלות.

ממשיך לרוץ, ואוהב את זה. הריצה אמנם קצרה, מוזרה וכואבת, אבל אני מבין את הפוטנציאל בריצה ובשיפור הטכניקה. נראה לי שאני אנסה שוב, אולי בתור הריצות הקלות של ראשון ושישי, ונמשיך משם…

אין כתבות קשורות