לאט לאט, כשהפציעה שלי הולכת ונעלמת (סבלנות! סבלנות!), אני מתחיל לחזור לכושר. הכל כואב בכל רכיבה – כולל הכבוד האבוד כשאני אבוד שם מאחור – כשאני מנסה לתאר את תמיד נראה לי שכאב המאמץ הוא אותו כאב רגיל, אלא שהפעם ההתאוששות קשה יותר, והריאות שורפות יותר, והחשוב מכל.. ההרגשה הטובה כמעט לא מגיע. האם ככה מרגישים אנשים חדשים בספורט?

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.

Related posts:

1. סוג של.. כאב ספורט.. בריצה

אחרי כל הדיבורים על הבדווטר (badwater) לא יכולתי להתאפק והחלטתי לנסות בעצמי סימולציה קטנה. למי שלא מכיר, בדווטר הוא אחד המירוצים הקשים ביותר שיש בעולם – לא רק אולטרה מרתון של 100 מיילים (160 ק”מ), אלא גם מירוץ בעמק המוות בקליפורניה, שמתרחש בטמפרטורה של 50 מעלות (היו כאלה שהעירו “כן, אבל בלי לחות” – אז כן, רק 50 מעלות, כמעט בלי לחות, לא נורא כמו תל אביב באוגוסט), וזה רק האויר בחוץ – הכביש עליו רצים כל כך חם, שיש רצים שמחליפים נעליים תוך כדי כי הסוליה פשוט נשרפת, וסנדויצים שמכינים לדרך פשוט הופכים לטוסטים. ממש כך.

תמיד אמרתי שיש הרבה אתגרים שאני מוכן לנסות להתגבר עליהם: מרחק, עייפות, כאב – אבל מול השמש אני לא מוכן להלחם. היא פשוט גדולה מדי, והיא כנראה תשאר כאן גם אחרי. תמיד התעלמתי ממירוצים בעלי זמני זינוק הזויים של 9 בבוקר באוגוסט בישראל, או אפילו פעם אחת ב13 בצהריים ביולי. לא הבנתי אנשים שמתעקשים להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בישראל ולא באירופה. אבל משום מה הדיבורים הרבים, וגם החום שקצת ירד, עשו לי חשק לנסות.

קפצתי לפרו ספורט, קניתי שרוולי ריצה נוגדי UV לקייץ (אמתין עוד כמה פעמים ואכתוב עליהם ביקורת בגיראפ), לקחתי את הכובע סלומון XA החביב עלי לאחרונה (בעל כיסוי לצידי הראש ולצוואר, לפחות מבחינת הסרטן אהיה מוגן) – ובצורה ממוגנת כזו יצאתי לריצה ב15:00 בצהריים – בחום מלא. התיכנון היה 3 עד 3.5 שעות, אבל לא חשבתי שהמיים יספיקו ליותר מ3, וזו היתה המחשבה הריאלית יותר. המיקום: חורשן. קיוותי להגיע למקומות המוצלים יותר, אבל על כך בהמשך.

ההבדל הגדול בין כל ריצה לריצה בחום הוא העומס הבלתי יאמן על הגוף. מכיון שהייתי מוכן מראש (מדהים כמה המחשבה משפיעה על הקושי) לחוסר נוחות מהחום לא נתתי לה להשפיע עלי יותר מדי. כמו כאב מרוחק ולא מעצבן היא פשוט היתה שם יחד איתי בכל הריצה, אבל העומס הפיזי היה עצום. לא משנה כמה שתיתי, זה לא היה מספיק. כבר לא יכולתי לשתות עוד והרגשתי שהגוף מלא, אבל ידעתי מההרגשה (ומצבע וכמות השתן) שאני צריך עוד. בכל דקה שהרגשתי שהבטן קצת מתרוקנת – שתיתי. בסופו של דבר, ב3 שעות גמעתי מעט יותר מ2 ליטר, בערך 600-700 מ”ל לשעה של משקה איזוטוני. אין ספק שאם אתאמן לריצות חום יהיה עלי ללמוד לשתות יותר – שאר הלילה וערב ראש השנה היו עמוסים בשתית מיים בלתי פוסקת.

בריצה בחורשן אין לי מסלול קבוע. כשאני יוצא מביתו של אחי באבניאל יש לי נקודת כניסה קצת לפני עמיקם, ומשם והלאה התחושות והחשק מובילים אותי. הפעם הגעתי לכמה מקומות חדשים ומעניינים, אבל בסופו של דבר המסלול לא היה טוב כמו שרציתי – הרבה יותר מדי זמן חשוף בשמש ולא תחת עצים – שם הבדלי הטמפרטורה כל כך גבוהים שאני מרגיש הקלה ברגע שיש עלי צל.

קשה לי לדעת מה היה הגורם המכריע לקצב האיטי – קצת יותר מ25 ק”מ (לא כולם נקלטו בGPS) ב-2:52 שעות, רק 400 מ טיפוס וקצב ממוצע של 6:43 דקות לקילומטר. אולי תנאי השטח, אולי החום. נראה לי שנתוני ה400 מ’ לא מדוייקים מאוד (זה יכול לקרות בGPS), אבל המספר עצמו לא רחוק משם. מה שחשוב הוא לא זה – אלא הנסיון בריצת חום קשה שכזו, הסבלנות והאימון הפסיכולוגי. ראיתי שזה אפשרי, וכמו שכל מי שמכיר ספורט אקסטרים, השלב החשוב ביותר הוא השלב שבו אתה מבין שמשהו אפשרי – אחרי זה, אין גבולות יותר.. או שהם פשוט קרובים ונמוכים יותר

אין כתבות קשורות

לפעמים הזכרון שלי מפתיע אותי. לא זה המאפשר לי לדעת מה היה ולתאר – אלא הזכרון שברגליים, שבתנועה.

הרקע: ריצה מדהימה שמתחילה ב5:30 בבוקר במיר”ב, סיבוב מטריף של כל המקומות המדהימים שאני מכיר, ועוד כמה מקומות שלא – פשוט סינגלים ומסלולים שאי אפשר להגיע אליהם באופניים. כמה יש לו לכרמל להציע – אין סוף. לא סתם זהו המקום המועדף עלי לריצה ורכיבה. עד 8:00 בבוקר בכלל לא ידעתי שהשמש זרחה – מאחורי ההרים, בתוך היער, ועם עננים בשמיים – קנדה בישראל.

לקראת סוף הריצה אני מגיע לדארקנס, סינגל טכני שהיה אחד הmust haves בעבר – בו לא הייתי כבר יותר משנה. אם תבקשו ממני לתאר אותו לא אצליח, אבל בזמן הריצה ידעתי בכל רגע נתון איפה אני, ומה מגיע מאחורי הסיבוב. לא ידעתי מה קורה עוד 50 מ’ – אבל ידעתי בבירור מה קורה עוד 20.

החום שירד קצת ואולי מסמן (לאופטימיים שבנינו) את סוף אוגוסט, וחזרה לריצות ארוכות באמת עושים טוב לנשמה. אמנם עדיין צריך לקום ב4 בבוקר, אבל איזו חוויה שמשנה את כל היום..

Related posts:

1. חום, לחות, לחות, לחות – ריצה בכרמל

החום הזה הורג אותי. רוצח. אני יוצא לריצה הרגילה בירקון, אותו מסלול אותה כמות של מיים, ומוצא את עצמי אחרי חצי מהזמן מיובש. הרגליים עייפות, הגוף לא זז, והכי מדכא: ההתאוששות מריצה איטית וקצרה יותר ארוכה יותר. אני רץ 20 ק”מ ומרגיש עייף גם יום אחרי. מקווה שזה לא הגוף אלא מזג האויר, נושם עמוק, ומחכה. כאן בדיוק עובר הגבול שאני מנסה לא לעבור, לעבר אימון היתר: הגוף עייף מסיבות אמיתיות ואני, מתוך פחד שהסיבה היא כושר לקוי, מנסה לדחוף יותר, להתאמן יותר – והסוף בעייתי.

מה שבכל זאת עוזר לי להעביר את הזמן היא הידיעה שגם בשנה שעברה, לפני שרצנו את ישראל, אוגוסט היה קשה מאוד, ולבסוף דחינו את הריצה מאוקטובר לנובמבר כדי להשיג עוד חודש אימון. כמובן שיחד עם מרוץ חוצה ארץ זה לא יסתדר, אבל לפחות אני יודע שזה המצב. גם דורון ואביב מוסרים לי שהשבועות האחרונים קשים להם מאוד והם כמעט לא מתאמנים (יחסית כמובן..). הצד החברתי של הריצות הארוכות מוצא חן בעיני: מאז ומעולם הריצות שלי היו לבד והרכיבות יחד – וזה משתנה לאט לאט.

כמה טיפים לריצה בחום שבכל זאת חשובים:

• בחום שיש לנו עכשיו, 34-35 מעלות ולחות מהגהינום 7, אי אפשר לשתות מספיק – במיוחד אם אתם רצים מעל שעה – גם אם אתם עם בקבוק ושותים כמה שאפשר. הוסיפו לגוף שלכם שתייה מראש, בריצות ארוכות אני שותה אפילו מעל חצי ליטר. לפעמים אני צריך להשתין כל 20 דקות אבל זה מושך את הריצה ומשפר את ההתאוששות.
• המלצה שתמיד עובדת, אבל במיוחד בקיץ: במקום מים השתמשו תמיד במשקה איזוטוני. המלצות על משקאות איזוטוניים לריצה אפשר למצא בגיראפ, והשוואת משקאות איזוטוניים גם כן.
• שתייה קרה עדיפה על שתייה חמה. שתייה קרירה עדיפה על שתייה קרה. זה פשוט ככה. אנשים שותים יותר כשהשתייה קרירה, ושותפ פחות שהיא חמה, בלי קשר לצורך שלהם. עזרו לגוף שלכם לשתות, וגם קצת לקירור.
• חולצה או לא: לחולצה טובה המנדפת זיעה יש יתרונות שלעיתים עדיפים אפילו על ריצה ללא חולצה. החולצה הרטובה אפילו עוזרת לכם להתקרר, אבל היא כבדה ולעיתים לא נוחה על הגוף, במיוחד אם אתם עם תיק. ולא נשכח את מוטיב השמש וסרטן העור אם אתם רצים ביום – אז עדיף חולצה, אם אפשר.
• תיק או חגורה: לרוב אני מעדיף תיק: יש שם יותר מיים ואפשר לסחוב עוד כמה דברים יעילים, אבל בחום של השבועות האחרונים: חגורת שתייה טובה, עם מעל ליטר, ואפילו אם צריך עוד בקבוק ביד.

בהצלחה, עוד מעט זה עובר..

Related posts:

1. משקאות ספורט – אמת בפרסום?

חשבתי לסיים את השבוע הזה בכיף – 4.5 שעות של ריצה ביער, כמו שהרבה זמן לא יצא לי לעשות. בלי שעון, בלי מטרה, פשוט לרוץ לרוץ לרוץ. לא ידעתי שאמור להיות כל כך חם – אבל זה לא שינה, כי היו לי מספיק מיים.

מתברר שם באויר היו לא קצת מיים.

לא ברור לי מה בדיוק קורה בקיץ הזה, לא נראה לי שחם יותר מהרגיל, אבל מרגיש שהרבה יותר לח. לא מצאתי השוואות לחות בין השנים כדי לדעת אם אכן זו שנה לחה ורטובה מהרגיל, אבל מה שוקרה שם בחוץ זה פשוט לא נורמאלי. ממילא הכובע ומכנס הריצה, זה תמיד קורה בקיץ – והם מרגישים כאילו רצתי בתוך בריכה עם בגד ים ולא מכנס ריצה, אבל מתישהו אחרי שעתיים התחלתי להרגיש את הרטיבות בכפות הרגליים (!). כן, עם כל הנידוף המעולה של גרבי הWigwam (כתבתי עליהן גם בהשוואה של גרבי ריצה) זה פשוט היה יותר מדי.

ממש רואים את זה בתמונה – הלכלוך והאבק בשולי הנעל – והשאר פשוט רטוב לגמרי. הרגל שלי יצאה כמו אחרי 3 שעות במיים. אתם יכולים לשער שלא רצתי את כל ה4.5 – פשוט נגמרו לי המיים.. אבל נראה לי שבעומס חום שכזה, אולי עדיף פשוט לקצר.. גם 30 ק”מ בשטח של מרכז מיר”ב זה אתגר לא רע.

אני בטוח שהחתול הזה, שצילמתי ברחובות תל אביב, יסכים:

Related posts:

1. הזכרון שלא נשכח
2. חצי מרתון המכביה – חצי מרתון נתניה – 2009

יש ימים שזה קורה. יש ימים שאני רואה את זה בא, אם בגלל שאכלתי משהו מתוק שעה לפני האימון, או אולי דיאט קולה (שלא בדיוק ברור לי למה, אבל זה גורם חוזר), או שסתם היה יום קשה ושבוע מתוח, אני יוצא לאימון, ואחרי 10 דקות, 20 דקות אולי, פתאום העולם מתרסק לי – הנפש והגוף נופלים ולא רוצים לקום. היום היה יום כזה.

4 ק”מ לתוך ריצה של 14, אני לא יכול יותר. פשוט לא מצליח. זה לא היום שלי. יאוש מלא. כאילו שתי התקפות חזיתיות נופלוץ עלי: אחת נפשית ואחת גופנית, מקביליות אבל עדיין מאוד ברורות בגבולות שלהן. אני ממש יכול לתאר אותן בנפרד:

הפיזי: מורגש בעיקר בריאות ובחזה, שם כואב, לא בדיוק קשה לנשום, אבל אותה השפעה של חוסר נשימה. הגוף לא מקבל מספיק חמצן, יש ריקנות בבטן. משם זה זורם לרגליים, שלא בדיוק כואבות, ולא ממש עייפות, אבל ההשפעה הסופית היא כאילו הן גם עייפות וגם כואבות, קשה להרים רגל אחר רגל, ועד שאני מצליח התנועה איטית, מגושמת. אני מרגיש כאילו אני אחרי ריצה של 60 ק”מ.

הנפשי: יאוש, אולי, זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ההרגשה, יאוש כבד. לא רוצה להמשיך, רוצה לעצור, רוצה הביתה. לא רוצה להתאמן, לא אוהב את הריצה, המאמץ פשוט קשה מדי, ואני לא רוצה להלחם. אולי אקצר את הריצה, אולי אסתובב ואחזור הביתה.

למזלי אני מכיר את המצב הזה ויודע בראש, בהגיון יותר מאשר בהרגשה, שהוא זמני. אני גם יודע שזהו אימון טוב לקראת אותם רגעים מייאשים ומעייפים בריצות אולטרה, עמוק לתוך השעות הארוכות. הסיבה אמנם שונה אבל התוצאה זהה, ואני יכול לנצל את האירוע הזה כאימון פסיכולוגי. אז מה אני עושה?

פיזי:לא הרבה, אין מה לעשות. פשוט ממשיך, לאט.. לאט. פעם אחת אפילו עוצר והולך דקה אחת בעליה שאני תמיד רץ. אני מרגיע את עצמי (עוד על זה בהמשך), וממשיך לאט לאט.

נפשי: כאן המלחמה האמיתית. אני מחליט פשוט לא לנטוש. אם צריך ללכת, אלך, וכמו שאמרתי קודם, אני אפילו מבצע. פעם אחת, אבל הצריבה בכבוד כואבת. אם צריך, אלך את כל הדרך, אבל את המסלול שלי אני עושה היום. אני ממשיך לרוץ לאט, ומפסיק לחשוב על כל דבר. מגלה שחושבים על העכשיו, על הריצה, על הצעד הבא, הכל נהיה קל יותר. לא על החיים, לא על אנשים או עבודה, לא על מוזיקה – רק על הריצה. לאט, לאט, ועובר עוד קילומטר, עוד אחד.. אני כבר בשישי, והגבעות מתחילות..

וזה עובר. אחרי 8 ק”מ לערך זה מאחורי, הקצב חוזר ועולה, ואני חוזר לאימון. הראש עוד קצת כואב אבל זה בקטנה.. מצב ברוח חזר, ומי בכלל זוכר מה היה לפני כמה דקות. המאבק הושלם, צריך רק לזכור את הלקח..

Related posts:

1. כאב וסבל (נפילת סוכר..)

השבוע התוכנית מתחילה להסתדר, עם 120 ק”מ בערך (הלך לי הGPS, שזה סיפור אחר, עוד פרטים בהמשך) – שני ימים של 40 ק”מ כ”א, ועוד כמה ימים של ריצות קצרות יותר, ואני מגיע לסוף השבוע עייף אבל לא מותש מידי, שזה סימן טוב באופן כללי.

בתחילת השבוע מת לי הגארמין 305 שלי, שבהתחלה די ביאס אבל בהמשך נתן לי יכולת לרוץ בלי מוזיקה, בלי שעון, רק אני והצעדים הכבדים שלי, בחום. חושב על הרבה דברים, מתרכז בריצה עצמה, ההרגשה והחופש ממדדים חיצוניים עשו לי הרבה טוב ואני נותן להם הרבה כבוד בקלות שהשבוע הזה עבר – ריצה כשאני נאלץ להקשיב לגוף שלי כדי לקבוע מהירות ולא שום דבר אחר. כל כך אהבתי את ההרגשה שאני חושב לרוץ יותר בצורה כזו, האובדן היחידי הוא הדיוק במרחקים, וחוסר היכולת לדעת כמה זמן אני רץ, אבל אולי אפשר אחרת?

בשבוע הבא אני ממשיך אותו הדבר, ואני מצפה לשבוע יותר קשה משום שאני מגיע בכל זאת קצת עייף, וכן כי אמצע השבוע אמור להיות חם מאוד. נראה איך התוכנית מתקדמת..

Related posts:

1. שבוע אימונים שני – מרוץ חוצה ארץ
2. שבוע אימונים שלישי – מירוץ חוצה ארץ – הכל לא מתקדם לפי התוכנית
3. שבוע מנוחה, טוב לגוף, טוב לנשמה (מרוץ חוצה ארץ, שבוע רביעי)

הויבראם ביקיאלה הם נעלי הריצה של ויבראם, שבאופן כללי היא חברה שמיצרת נעליים המיועדות להדמות ריצה יחפה, בלי הכאב המלווה. היום קיבלתי את הזוג שלי בשביל הבדיקה לגיראפ, ולמרות שעוד יקח קצת זמן על הביקורת עצמה, אחרי ריצה של 7 ק”מ רציתי לתת דיווח מאוד ראשוני על הנעל.

רוב האנשים שכותבים על הויבראם מגיעים ממקום של ריצה רגילה או ריצה עם פציעה, בעיקר בברכיים, שריצה יותר נכונה על כריות הרגליים אמורה למנוע, אבל אני מגיע ממקום של נסיון – אני רץ יחף כדי לראות איך זה, אני לא פצוע באופן כללי, וגם הבדיקה שלי של הויבראם מגיעה מהכיוון הזה – בלי אג’נדה, בלי רעיון עמוק מאחורה –רק כדי לדעת.

אני לא ארחיב על הריצה היחפה עצמה – דיברתי על זה בעבר, בקצרה אמנם, אבל יש הרבה חומר באינטרנט. רציתי לכתוב על החוויה עצמה, ועל ההבדל מול ריצה יחפה.

דבר ראשון, הנעליים נוחות מאוד, קלות בצורה לא רגילה, ואם כי המראה לעיתים מזעזע אנשים שלא מצפים לו, לדעתי הן יפות מאוד.

דבר שני, ובצורה ברורה ביותר – לא כואב בכפות הרגליים. רצתי בערך אותו המסלול שאני רץ יחף (עם בונוס קילומטר), בלי שום בעיה, שלפוחיות או כאב. אני לא בטוח שלאנשים שלא רגילים לריצה יחפה זה הבדל גדול, משום שמעטים רצים 6-7 ק”מ, אבל בשבילי זה היה תענוג. מצד שני – אני לא בטוח שהאימון הזה מחזק לי את עור הרגליים במידה הרצויה.

לבסוף, הריצה עצמה. נראה לי שהיא טיפה, לא הרבה אבל עדיין – אם מתרכזים שמים לב – פחות מדויקת מאשר ריצה יחפה אמיתית. משהו בזוית של הנכל בכל זאת משפיע קצת. הקצב היום היה ללא ספק מהיר יותר (בין 4:50-5 דקות לקילומטר לעומת 20 שניות יותר כשאני יחף) – ודי התקרב לקצת שלי עם נעלי ריצה. העומס על התאומים היה גדול מהרגיל, אבל אני לא בטוח אם הקצב או הנעליים הם הגורם לכך.

בשורה התחתונה – אחרי ריצה אחת – אני מאוד מתרשם מהנעל, נהנתי מאוד, מחכה לריצה הבאה!

אין כתבות קשורות

השבועות עוברים, מהר מדי, ואני עדיין לא בתוכנית. השבוע רציתי לרוץ 90 ק”מ אבל כמה פיספוסים לא מתוכננים, טעויות באירגון ובלוז גרמו לי לפספס שתי ריצות חשובות, ובסוף אני סוגר את השבוע עם 75 ק”מ בלבד, אבל עם יום אחד של 40 ויום אחד של ריצה יחפה, אז לפחות הצלחתי את הריצות האלה.

סה”כ 7 שעות של ריצה ובערך 5500 קלוריות נשרפו השבוע. הדופק במנוחה שלי עדיין גבוהה טיפה (52) והמשקל עדיין סביב ה73-74, והוא צריך לרדת קצת.

מהשבוע הבא, אחרי שיהיה קצת תוכן, אני מתכוון להוסיף גרף לפוסטים שמראה על ההתקדמות בכל המדדים.

השבוע הזה הולך להיות קשה: חם מאוד, לפחות כמה ימים של חמסינים, וכן שבוע מאוד אגרסיבי בעבודה. אולי ההשארות של יותר שעות בעבודה תיתן לי כוח לרוץ יותר.. מי יודע. בטוח שמחר הולך להיות מענין בריצה לעבודה..

Related posts:

1. פול סטים אהד – שבוע חמישי של אימונים למירוץ חוצה ארץ

כמובטח (בעיקר לעצמי) בפוסט הקודם על האימונים למירוץ חוצה ארץ, רצתי השבוע לעבודה, מה שהתברר כריצה לא פשוטה בכלל – בעיקר בגלל המשקל הרב שרצתי איתו (לפטופ 3.15 קילו, תיק בערך קילו, 2 ליטר מיים, סה”כ בערך 6-7 קילו). חמשת הקילומטרים הראשונים היו כמו לרוץ בחול, עד שהתרגלתי, איפסתי את צורת הריצה ואת נוחות התיק הגדול שסחבתי.

למזלי קמתי מוקדם מהצפוי, ויצאתי כבר לדרכי ב5:49, משום שהריצה היתה ארוכה מהצפוי – גם המרחק, שחשבתי שהוא יהיה 15-16 ק”מ, היה בסוף 18-20 (תלוי דרך איפה אני רץ בדיוק), וגם המשקל האט אותי מאוד, בקצב ממוצע של 5:36,

המסלול היה כזה:

כשהגעתי והסתדרתי, חלקתי בטוויטר שלי את התובנות:

• הT510 הוא לפטופ כבד.. כבד מאוד. ריצה עם משקל היא תרגיל בזכות עצמו, אבל תרגיל מענין. אני מקווה שהוא לא יגרום לי לבעיות עקב העומס, אבל האימון בריצה איטית יותר, רגועה יותר, יעזור לי באולטרה עצמו לדעתי, ואני דווקא מרוצה.
• למרות שהכנתי בגדים, מומלץ להכין חולצה זמנית לאחרי המקלחת אבל לפני החולצה היפה שהכנתם לעבודה. יש מצב שעוד תזיעו קצת אחרי המקלחת, וכאן זה לא הבית.. (המקלחת בעבודה דרך אגב, שאני הייתי הראשון להשתמש בה, מעולה)
• כדאי לרוץ מוקדם – נהיה חם, ומהר. אני רץ מזרחה, השמש העולה מולי לא משאירה הרבה מקום להתחבא.
• לכל ריצה יש מוצאי ריצה, ולכל ריצה לעבודה יש ריצה חזרה. לא שלא חשבתי על זה, אבל שכחתי שאני חייב בגדי ריצה לחזור – מה שאומר שאני צריך ליבש את הבגדים שהגעתי איתם.. בסופו של דבר תליתי אותם על החלון מבחוץ, אבל כדאי לחשוב על פתרון טוב, או מקום להסתיר את הסרחון.
• ולסיום: ריצה של 40 ק”מ ביום עם 7 קילו על הגב – הורגת את הכתפיים..

ועדיין, היה כיף מאוד, ודרך נהדרת להתחיל את הבוקר. מאוד יעיל, והרבה פחות כואב מהריצה היחפה של יום רביעי..

אין כתבות קשורות