‫מריץ את החיים » חוויות‬

‫מחפש 5 רוכבי אופניים עם רצון לתת משהו חזרה..‬

‫ליאור‬ — Wed, 24 Feb 2010 09:03:54 +0000

ביום שישי (פורים) מתארגנת בבי"ס רוגוזין אדלוידה, אני ועוד חברים מגיעים לשמח ולתת משהו חזרה לקהילה, בניצוחם של ג'ף פולוור וחברים.. אתם יכולים לקרא עוד על האירוע כאן.

בשנים הקודמות האירוע אורגן ע"י הגיק גאראג', והיו בעיקר משחקים טכנולוגיים למינהם, אבל השנה העדלאידע כוללת תחפושות, רעש, בלאגן, ו… 6 רוכבים על אופניים custom made, משהו מיוחד שלא ראיתם ולא רכבתם עליהם מעולם. דברים כמו היגוי הפוך, שלדות עשויות בבית וכדומה. האופניים כאן – אנחנו מחפשים רוכבים..

רוצים?

אין כתבות קשורות

‫השנה הזו, וואו, השנה הזו – סיכומיישן 2009‬

‫ליאור‬ — Sun, 03 Jan 2010 11:45:04 +0000

בהתחלה של מסורת בבלוג, אחרי פוסט הסיכומיישן 2008 הפופולרי, ובדיוק מאותן סיבות ("אוהב סיכומים. אני אוהב סימבולים, תאריכים מיוחדים וסיבות לאירועים"), ואחרי בקשה מיוחדת של מיטל, הצלחתי למצא קצת זמן לכתוב את הסיכום של השנה הזו. ועם שנה כזו, אני בכלל לא מתחיל להצליח לחשוב מה יקרה שנה הבאה.. אם בכלל יש טעם לנסות

גיזרת הספורט עברה חוויות על חוויות השנה. קשה קצת להזכר מה היה לפני רצים את ישראל שלקח חלק גדול כל כך מהשנה הזו – מאמצע השנה (למרות שאז עוד רכבתי) ועד סופה. אבל למזלי יש את הבלוג, והאפשרות פשוט ללכת פוסט אחרי פוסט, לראות מה קרה פה. דבר אחד אני בטוח: למדתי המון השנה, הפכתי מקצועי הרבה יותר, הבנתי דברים על תזונה, מאמץ וקושי אפילו אחרי כל כך הרבה שנים של אימונים. אפילו אחרי האישברזל הראשון. השנה הפכתי לאולטרה אמיתי. השנה כתבתי 62 (!) פוסטים – בממוצע יותר מאחד לשבוע. זה רק בבלוג הזה.

הפוסט הראשון השנה דיבר על הפיקסי שלי (הערה: הפיקסי הראשון שלי). מאז בגיזרה הזו כמעט לא היו דיווחים, לצערי. תרבות הפיקסד גיר הולכת ותופסת תאוצה בישראל ובתל אביב בפרט, ואני מרגיש אותה, אבל לא מצליח למצא את הזמן להצטרף – להשקיע כמו שצריך בבנית זוג נוסף משלי למרות שהשגתי כמה שילדות נהדרות, או אפילו לשפר את הזוג השני שלי. אני אוהב את האופנה שמתלווה לטרנד הזה, אני אוהב לרכוב בעיר עם האופניים שבתמונה בפוסט ההוא ואוהב להתאמן עם הפיקסי השניים שלי (הלבנים בתמונה כאן). יש משהו פשוט מאוד, זורם, מרגיע ברכיבה כזו אין סופית – אין לך ברירה אלא להכנס לתוכה – כמו שאני אוהב.

השנה דיברתי הרבה וכתבתי על פציעות ספורט – שלי ושל אחרים. למדתי סוף סוף מהו הפשר של הכאב בקדימה של הרגל ועל בעיות הגמישות בקרסול, התמודדתי עם פריצת דיסק שתקשה, אם לא תמנע, ממני לעשות עוד איש ברזל – אבל לא מנעה ממני לרוץ אולטרה מרתונים ועוד כמה הפתעות בדרך. למרות שבימים אלה אני מתמודד עם דלקת בעייתית בגיד אכילס (פגיעה שדניאל טיפלה בה עוד בשטח) לפני המרתון, אני יכול לומר שהשנה במובן הזה היתה לא רעה יחסית למעמסה על הגוף. אני מרוצה

בתזונה אני חושב שהיה לי את אחד השינויים הגדולים, ובוודאי המפתיעים ביותר. תמיד התעניינתי בתזונה, כל השנים, ולכן הופתעתי כשלמדתי שוב ושוב דברים חדשים השנה – לא דווקא ממאמרים, אלא תמיד מניסוי ותהייה בשטח – לכן ההמלצה הראשונה שלי לכל בן אדם ששואל – קודם כל תתנסה ותבדוק – זו הדרך הטובה והמהנה ביותר ללמוד ולהבין. כתבתי על נפילת סוכר והתנסתי בBCAA ב2008, חזרתי לנסות שוב BCAA והוספתי התנסות במגנזיום, ובעיקר למדתי על אכילה טבעית (תמרים ובננות, לא משהו מיוחד) במקום ג'לים והתנסתי בכך בכל המרוצים השנה – זה עובד. למדתי לשתות פחות (איזוטוני), למדתי לנסות לשתות פחות (אלכוהול) לפני תחרויות, ובעיקר למדתי שתזונה היא חלק קריטי בחיים של אתלט. השנה אני אנסה להתרכז בשינה ובחיים בריאים יותר באופן כללי.

אין ספק שהשנה היתה בדגש על חוויות – ותוך כדי כך דגש גדול מאוד על פסיכולוגית ספורט. ההבנה העיקרית (במיוחד לפני מרתון טבריה) השנה היא שקשה באימונים קל בקרב. הדרך שבה ניגשתי למרתון הזה והשיא האישי שלי (בגלל האימונים למסלול הארוך יותר במרץ) עשו את ההבדל – בניגוד לשנים הקודמות שהתאמנתי קצת פחות. אני לא ממליץ לאצנים מתחילים, אבל החל מהמרתון השלישי או הרביעי שלכם, כשהגוף כבר מתחיל להתרגל לענין (ואתם כבר רצים כמה שנים) – אני כן ממליץ לעבור לשיטת אימונים בה רצים יותר ממרחק התחרות – או לפחות את אותו המרחק. ההתרגלות לכבר ולחוסר נוחות עוזרים מאוד ומוסיפים בטחון עצמי רב.

הויתור על איש הברזל השנה לא היה קל, למרות שלאחר מכן פיציתי ובגדול (ואולי בגלל שהוא לא היה קל?). אבל היום אני יודע שאז לא הייתי מוכן נפשית ופסיכולוגית למאמץ כזה. התחלתי להבין באמת את המשמעויות של לפספס אימון (לא נורא), להתאושש חזרה אחרי תחרויות ובעיקר – להלחם בתשישות תוך כדי מאמץ.

השנה היו הרבה תחרויות מיוחדות. בראשן אני בכל זאת שם את האולטרה מרתון הראשון שלי (80 ק"מ), אבל אני לא שוכח את השיא במרתון טבריה (ניתוח טכני כאן) והשיא בחצי מרתון המכביה, המקום הראשון בוולוו צ'לנג' מגידו, את האירוע הענק של הפרה המתה ][ ואיך אפשר בלי ארבעת הפוסטים על המירוץ האתגרי של קולומביה השנה – 24 שעות של קייאקים, ריצה, אופני שטח וניווטים – חוויה מטריפה שתחזור שנה הבאה – אני מקווה מאוד אם כן – אני שם, תבואו גם!

כמובן שאי אפשר להזכיר תחרויות ללא רצים את ישראל, אבל הפוסט קטן מדי בשביל להכיל כל מה שלמדתי, חוויתי וראיתי שם. מתארגן במקביל פוסט מיוחד בנושא – וכמובן האתר עצמו שמספר את כל הסיפור בצורה יפה. בקרוב, כך מספרים לי, הוידיאו. לא יכול לחכות..

בין לבין טיילתי, וכתבתי על להיות תייר ספורטאי וכן על ריצות בסקוטלנד – השנה, עקב כל העומס, לא היו רכיבות או סקי בחו"ל, אני מקווה ששנה הבאה אוכל לחזור לעניינים.

בחודשים האחרונים אני בעיקר מתאושש, כותב קצת טיפים, עסוק, עסוק מאוד. קשה לרוץ עם הדלקת וקשה לרכוב בשטח בלי רכב שיקח אותי, אבל אני נהנה מכל רגע. השנה הזו, השנה שהיתה, קשה יהיה לחזור עליה.. אבל קשה is my middle name.. כבר מתוכנן המרתון לשבוע הבא, אולטרה של 100 ק"מ במרץ, מרתון בתל אביב, אולי עוד מירוץ אתגרי של 24 שעות, וכולי תקווה שעוד מירוץ אחד גדול.. תשארו, יהיה מענין.

אבל יותר מכל אני מתגעגע לאנשים – לחבורת הסינגל ספידרים "שלי" – חבורה שהשנה התרחקה קצת מכל מיני סיבות (טובות ברובן) – החברה שיצאו למירוצים בחו"ל, אני עם רצים את ישראל, אנשים שיצאו מהמעגל ועברו למקומות אחרים.. אם יש לי דבר שני שאני מקווה ש2010 תשנה זהו זה – חזרה לרכיבות, חזרה לבקרים של שישי ושבת של צחוקים, שתיה והרבה הנאה ירוקה בשבילי הארץ המדהימה שלנו עם האנשים הכי טובים שאפשר למצא..

וכמובן, האנשים החדשים שפגשתי השנה (וזה בלוג ספורט אז אני אתמקד בהם..), ובראשם קרן התותחית – שעוד תשמעו עליה קורעת את כל השיאים במדינה הזו.

אין כתבות קשורות

‫כואב אחרי מרוץ ההרפתקאה 24 שעות הראשון בארץ..‬

‫ליאור‬ — Fri, 09 Oct 2009 13:49:46 +0000

עז הרים בשיתוף עם פרו ספורט ובחסות Columbia הרימו אתמול את אחד האירועים המטורפים שנעשו בארץ: מרוץ הרפתקאה (adventure race) של 24 שעות בכרמל הדרומי – מרוץ קבוצות של 4 אנשים בכל קבוצה, בו אנחנו חותרים בקייאקים, רוכבים באופני שטח, רצים ביבשה ובים, מנווטים ועושים כל מה שאנחנו יכולים להשיג כמה שיותר נקודות ציון המפוזרות בכל האיזור.

כרגע הכל כואב, ויש לי הרבה לכתוב. מכתב מסכם לעז הרים (התחרות היתה פיילוט ומחפשים משוב לקראת שנה הבאה), סיכום כאן לבלוג (מחכה לזמן ותמונות), ועוד. עד שכל אלה יקרו רציתי לומר..

תודה ענקית – לעז הרים – וורן שתיכנו את המסלול ועזר כל הזמן, עודד, חייך, והיה מה שהוא יודע להיות. נמרוד שהצחיק, דיבר, וכל הזמן מנסה לשפר את האירועים שאנחנו אוהבים להשתתף בהם, ובועז שעזר ועודד בכל דקה ורגע ב24 שעות הארוכות האלה. אני בטוח שכולם היו ערים לפני, וכנראה גם אחרי.

תודה לקולומביה, באמת, שלקחו על עצמם לספנסר את האירוע הזה בלי לדעת מה יהיה, מה יקרה, איך יהיה. פעם ראשונה כבר אמרתי? חברה שרוצה לתת לספורט בישראל סיכוי.

לקרן – השותפה הנותרת שלי בתחרות, אחרי ששני האחרים נטשו. לא הכרתי אותך באמת לפני, אבל יצאת ענקית, גדולה מהחיים, לוחמת ששום דבר לא עומד בפני הרצון שלך. כבוד!

—–

כשזה נאמר, כואב, כואב לי. ממש. מלמטה למעלה.

כפות הרגליים – אחרי 24 שעות על הרגליים, רכיבה של 8 שעות וריצה של 13. כפות הרגליים שלי מפוצצות.

קרסול – כואב מתנועות בעייתית בריצת השטח הארוכה והאין סופית.

שקיים ורגליים – שרוטות לגמרי מניסויי מעבר כושלים וניווט בעייתי – שורפות.

ואם כבר רגליים – הארבע ראשי העייף, כואב בצורה נעימה שכזו.

כתפיים – תפוסות מהקייאקים ושורפות מהתיק שהיה לחוץ עליהן 24 שעות.

כפות ידייים – שלפוחיות מהקייאקים והרכיה הארוכה.

חזה – תפוס מהקייאקים.

עיינים – כואבות ואדומות מעייפות.

—–

איזה מירוץ מטריף.

‫הריצות, הריצות האלה‬

‫ליאור‬ — Sat, 09 May 2009 11:43:27 +0000

יש ימים כאלה, אתה לא יודע מאיפה הם מגיעים אליך. אתה לא רואה אותם מעבר לפינה, אתה לא מבין שהם באים כשאתה קם בבוקר, מוקדם, אתה לא מבין שהם שם כשאתה ברכב בדרך, או כשאתה כבר בשטח מתארגן ליציאה.

אתה אפילו לא ממש מזהה כשאתה כבר יוצא לדרך. אבל אתה מתחיל להרגיש משהו שונה כשאתה מגיע ליער, לפניה הראשונה, עם השיר הראשון, הנכון. אתה מרגיש את הפמפום הזה בחזה, וחושב אם משהו מתקרב.

ואז הפניה השניה, והעליה הראשונה, והדהירה הראשונה בסינגל הטכני, ואתה פתאום מזהה את היום הזה – היום בו הריצה מושלמת, מזג האויר, הנשימה, הרוח, הכל עובד יחד בתיאום מושלם, ואתה בכלל לא רץ בתוך המציאות הזו, לא שומע את השירים באוזניים, אלא לפי איזה קצב אישי פנימי שלך.

ואתה זוכר, ואתה יודע, למה אתה רץ.

אין כתבות קשורות

‫אתגר הפרה המתה – הפרה מכה שנית – הקדמה‬

‫ליאור‬ — Sat, 02 May 2009 07:52:42 +0000

אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..

אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים.
אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה.
אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים.
זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.

אין כתבות קשורות

‫איזה בוקר קשה‬

‫ליאור‬ — Thu, 12 Mar 2009 12:39:43 +0000

אתה בקושי קם בבוקר, העיניים לא רוצות להפתח.. הגוף לא רוצה לזוז.. רק להמשיך לישון..

מגיע ליער, מחכה עוד שניה, אולי משהו יקרה, אבל אני כבר כאן, אז למה להתחרט.. אולי אני אצא רק לחצי שעה, משהו זריז.. ממילא מוקדם מדי להגיע לעבודה..

מתלבש, מתארגן.. יוצא לדרך.. אולי רק 20 דקות? עוצר לנוח, לוקח נשימה ופשוט יוצא לדרך.

משהו קורה.

משהו טוב קורה.

לא יודע בדיוק מה.

עוברות כמעט שעתיים.

מדהים.

אפשר להתחיל את היום, את השבוע, את השנה. מדהים.

אין כתבות קשורות

‫מרתון טבריה ה32 – 2009 – חוסר מזל ושיא אישי :)‬

‫ליאור‬ — Fri, 09 Jan 2009 07:39:58 +0000

הבוקר התחיל דווקא נהדר. מושלם כמעט. מתעורר עם השעון ב4, כי התכנון היה 4:30 לפי שעתיים וחצי נסיעה לכינרת. הגיוני לא? אז כבר קמתי לפני הזמן, כמעט הכל היה מאורגן אבל היו עוד כמה נגיעות סופיות. ב4:40 כבר הייתי ברכב, עצירה זריזה בארומה ויתקין לאספרסו הכפול, והופ.. אני בחנייה של המרתון בטבריה ב.. 6:20 בערך? יופי. אפילו לא צריך לשלם על חניה עדיין, רק מ8, והמקסימום הוא 5 שעות.. אז אם אני משלם עכשיו לא רק שאני מפסיד שעתיים שלא צריך לשלם, אני גם בטח חוטף דו"ח אחרי 11… יופי.

מכין את הכל, יוצא להביא את ציוד הריצה המחולק (צ'יפ וחולצה) – להפתעתי הם כבר עובדים ואני השני בתור, אז מקבל את הכל מהר. עצירת שירותים (כן, זה הולך להיות פוסט עם הרבה שירותים.. אם אתם עדינים, אל תקראו את זה) וחזרה לאוטו. בודק מה יש בשקית (מגזינים, ג'ל לשרירים, חולצה, צ'יפ, מספר וכו'), קורא את העיתון (כתבה טובה של רן שילון על אצנים אתיופים, כולל המשפט שמה שעושה אותם זה הנחישות.. בטח.), מנסה לבזבז עוד קצת זמן, מצליח עד 7:15.. מארגן את התיק ומשלם. יש לי לגמור את המרתון עד 12:20 או משהו כזה.. יהיה בסדר.

יושב מאורגן כולי ב7:30. מה יהיה? אפילו חימום אין טעם לעשות, מוקדם מדי. נח, עושה מדיטציה, שומע תיסלם ברמקול, וחולם. לא יודע על מה, אולי על המירוץ, לא זוכר. זו הפעם האחרונה שאני ממש מצליח לחלום כמו שצריך היום, אבל אז אני עוד לא יודע את זה, ואני סתם נהנה מהמוזיקה, האנשים, האנרגיות שלפני המרתון. אני אוהב את הכמויות של האנשים, את העובדה שמרתון טבריה שובר כל שנה את שיא המשתתפים, ואני אוהב במיוחד שההקראה הרגילה של "המרתון היחידי בישראל" הפכה ל"המרתון היחידי בישראל שמוכר בין לאומית".. יפה לנו.

לקראת 8:30 אני יוצא לסיבוב חימום, 10 דקות של ריצה קלה, בעיקר לחמם את הקרסול. החלטתי ללכת על חולצה ארוכה היום, כי קריר, אבל לקראת 9 (הזינוק) השמש יוצאת ונהיה חמים יותר. אין לי איך להחליף חולצה, ואני קצת מתבאס שכולם עם קצר.. איך הם ידעו? אבל לא נורא, בהמשך הטמפרטורה יורדת ונהיה קריר ואני שמח בחולצה הארוכה שלי. זו כמעט חתיכת המזל האחרונה שלי במירוץ הזה.

נראה שכולם מסביבי בקבוצות. לבושים אותו הדבר, אצנים כאלה, טריאתלטים אחרים, מהצפון, מרכז, דרום, ת"א, ירושליים וכו'. חיבוקים, נישוקים. אני כמעט לא מכיר אף אחד.. אצנים הם לא החבורה הרגילה שלי, אני מכיר רק את הוותיקים. אומר שלום לרן, בהצלחה לראובן מילמן שנותן קצב ל3:30. מקווה שאני לא אראה אותו יותר היום, עד נקודת חצי הדרך לפחות. זה בסדר. ריצה זו הדרך שלי, משהו פרטי שאני עושה. תמיד היה. בשביל חברים אני רוכב.

יריית הזינוק והמירוץ מתחיל. החלטתי לתת מאמץ במירוץ הזה. הרי בכלל השנה אני מנסה דברים חדשים, אז למה לא זה? אני חושב שממילא הסינגל ספיד נותנים לי אימוני כוח אינסופיים, דופק גבוה לא זר לי, אני יכול לסחוב את זה. האתיופים חזקים בכוח רצון? אני אראה להם מה זה.

התכנון הוא דופק 155 בחצי הראשון ו-160 בערך בחזור, שזה בערך 10-20 מעל המרתון הקודם. אני מתחיל בקלות (טוב, במנוחה היה לי 70, מההתרגשות), בקצב של 4:45, ומנסה להתמיד בקצב הזה.. לרוב אני מצליח, אבל לפעמים זה עולה. כהרגלי, אני מחלק את המסלול לשלבים. חימום (עד צמח), התחרות עצמה (מחולקת מצמח לצומת, נקודת הסיבוב, הצומת שוב, וצמח), והמלחמה הפסיכולוגית (קילומטרים אחרונים). החלק הראשון עובר קצת לאט, ואני מתחיל לדאוג. כואב לי פה, שם, פחות או יותר בכל מקום מכף הרגל עד הכתף. גם הקיבה לא מרגישה משהו משהו. זה קצת מוקדם בשביל הדברים האלה, אבל אני נכנס לmode שלמדתי בהרבה ריצות, רכיבות, תחרויות ואימונים. הzone שלי. פשוט לשכוח מהכל, להתרכז בעכשיו, להתרכז בצעד אחרי צעד, יציבה, מהירות, דופק. להיות בתחרות, ושום דבר אחר. זה בא, וזה הולך, נהיה שוב קשה, וזה חוזר, וכו'. אני קצת מיואש, וזה כל כך מוקדם במירוץ.. אבל אז אני מקבל עזרה מהipod:

והויברציות משתנות. כל הבעיות נעלמות. הגב לא כואב, לא מרגיש את הרגליים, אפילו השפשפת נעלמת, ולא כלום.. אפילו לרגע, אבל המרתון כבר לא אותו דבר. הדופק עולה, הקצב עולה, ונשאר כזה עד סוף המירוץ. אני מוצא את הקבוצה שאני רוצה להתאפס עליה (להלן הקבוצה), ובה כמה אצנים שהם אנשים ברזל מנוסים, ופשוט נשאר שם. הקצב שלהם לא כל כך קבוע לצערי, אבל אנחנו נשארים 100מ פחות או יותר זה מזה לאורך כל המירוץ. לרוב אני מקדימה, עד שאני עוצר לשתות והם עוקפים אותי, וחוזר חלילה. החבר'ה האלה פשוט לא עוצרים, ואני – בשביל לשתות איזוטוני מכוס אני צריך לעצור. אולי אני אשאל אותם אחר כך.

אני מגלה שאני לא מצליח להגיע לג'ל שלי, הטמון במכנס, ולא לכדורי המלח. מכנסי הריצה (נייקי) שלי כל כך ניסו להגן על הריץ' רץ' מאחורה שפשוט קשה לפתוח אותו. כבר עברה שעה וחצי וכדאי לקחת ג'ל אבל אני מרגיש חזק ולא מתחשק לי לעצור ולהלחם בזה – אני כבר עוצר מספיק גם ככה. דואג לשתות בכל תחנה, 3-4 שלוקים של מיים או כוס איזוטוני (תחנה אחת ככה ואחת אחרת). המשקה האיזוטוני במרתון טבריה הוא גטרואייד, שאני רגיל אליו, אבל הוא עשוי רע – המינונים משתנים מתחנה לתחנה, ולרוב פשוט יותר מדי איזוטוני. מאוד חובבני מצד טבע ספורט קסטל שמספקים אותו. אני הולך לשלם על החובבנות הזו די מהר.

בערך בקילומטר ה15 אני מבין שיש לי בעיה אחרת – אני מתחיל לשלם על הדופק הגבוה והגטרואייד הלא מדולל – הקיבה שלי מתחילה לעשות קולות של בעיות רציניות. עדיין לא, אבל זה מגיע. אני מחליט לקחת מלח בנקודת הסיבוב (21 ק"מ), ליתר בטחון… אבל שוב לא מצליח להגיע אליו.

נקודת הסיבוב בטבריה תמיד זכורה לי כמקום בו המאבק מתחיל – הפעם אני מגיע לשם בקלות, לא מרגיש שהתחלתי באמת. איזה תענוג להגיע לתחרות מוכן וחזק מהפעם הקודמת. אני מסתובב ומגביר מהירות – מכאן מותר לי – רק עוד 21 ק"מ ואני שם. אני בנקודה מספר 4 בחלוקת המסלול שלי.. והמוזיקה מתחילה להיות ממש טובה.

בקילומטר ה26 יש שירותים, ואני ממש חייב לעצור אבל מחליט בטעות להמשיך. נלחם בכאבי בטן קשים והרצון לתת חזק יותר, משום שכשהדופק עולה הבטן מרגישה רע יותר (זה קורה כי פחות דם מגיע לקיבה כשאני מתאמץ). בסופו של דבר הכאב קצת נעלם (ברור לי שהוא יחזור, אני מכיר את זה מהאימונים) אני מצליח להגביר, ורץ פלוס מינוס בכיף, בקצב של 4:40 עד 4:50, עד הנקודה החמישית, עד הקילומטר ה30. שם, לקראת צמח, הנקודה השישית, הכאב חוזר ובגדול.

כשיש קילקול קיבה בריצה, בניגוד למזון בעייתי שגורם קלקול קיבה שלא קשור לספורט, זה לרוב ענין של תזונת ספורט ודם לקיבה, וקשה מאוד להמשיך לעשות את הפעילות. הגוף פשוט דורש הפניה נבונה יותר של משאבים. אני מקווה שאני אצליח למשוך עוד 12 ק"מ אך ברור לי שלא. כבר קשה לי לרוץ, והקבוצה שלי מתרחקת ממני. יש עוד שירותים בדרך, מתישהו בהמשך, אבל אני לא זוכר ממש איפה.. כל סיבוב אני מקווה שזה זה – אבל לא. בצמח אני חושב לקפוץ לארומה אבל לא יודע עם היא תהיה פתוחה וזה די עיקוף.. עוד סיבוב, והשירותים עדיין לא שם.. עוד מעט כבר לא תהיה לי ברירה.

[אם אתם עדינים, נא לקפוץ על הקטע הבא]

כשאתם ספורטים למרחקים ארוכים, אתם צריכים להתרגל לכאב וסבל, ולדברים לא נעימים. שפשפות במקומות מוזרים, כאבים בשרירים, פגיעות אורטופדיות. קילקול קיבה זה דבר לא נעים… קילקול קיבה כשאתה 20 ק"מ מהבית בלי נייר טואלט ויש עוד 20 ק"מ לרוץ – אפילו פחות.

אבל זו תחרות, וצריך לסיים ולהתעלם מכל מה שמפריע. השירותים לא הגיע, אבל השאר כן. אני רץ הצידה לאיזה מקום מוסתר ו.. עוצר.. לכמה רגעים. עד שהבטן נרגעת. זו לא חוויה לבלוג.

[אפשר לחזור לקרא]

איבדתי זמן, איבדתי את הקבוצה, אבל הצלחתי לקחת קצת מלח ואני חוזר לתחרות עם הרבה עצבים ורוח קרב. יש 8 ק"מ לסיום (האמת שיש 9, לא ספרתי נכון..), שזה אומר שאפילו במקרה הגרוע (ז"א, שאני הולך ברגל, ואין מצב אני הולך ברגל, אבל אפילו) אני מסיים תוך בערך שעה.. ובמקרה הטוב (לפי 4:40 לק"מ) בערך ב40 דקות.. רק 40 דקות.

אז הטוב והרע.. הרע הוא שהתברר, כאמור, שיש לי עוד 9ק"מ, ולא 8. הטוב שמלח, בתוספת עצבים, ובלי כאב בטן, גרמו לי פשוט ללחוץ על דוושת הדלק. ממוצע דופק של 170 ומשהו, קצב של 4:30 ואפילו פחות (!) ואני כמו קטר. עוד מישהו בקצב מפתיע שכזה מופיע לידי ושנינו יחד נותנים בראש בסוף הדרך.. עוקפים ועוקפים ועוקפים. לא מפתיע אותי לעבור הרבה אנשים בשלב הזה – הם כולם באופן כללי איטיים ממני – אני שם בגלל העצירה הארוכה.

החבר החדש ואני רצים. קצת מדברים, אבל בעיקר רצים, ואז גם לא מדברים. כל מה שיש לי זה המוזיקה, הקצב ו… הנה זה בא. האושר. היה לי במרתון הראשון, קצת פחות בשני, ואז נעלם, אבל הנה זה חוזר – ההתרגשות מסיום המרתון, מכל הדרך, מכל האימונים, המחשבות, הקשיים, והנה ההצלחה. סיום חזק, סיום מושלם. אני ממש מרגיש את האדרנלין משתחרר, כאילו מתוך משפך, ובהילוך איטי מתפשט לי בגוף, אבל בעיקר בחזה (שם הוא פשוט יושב לו, שמח) וברגליים (שם הוא עוזר לי להגביר קצב). אין לי עוד הרבה (גם במרחק וגם באדרנלין שנשאר לשחרר) אבל זה מספיק, וזה ממכר. קשה לי לתאר בדיוק את ההרגשה. שמחה מושלמת.

הסיבוב האחרון מגיע, הקילומטר ה40, והעיר. נראה לי זה הגיע קצת מוקדם השנה אבל למי אכפת. הנה טבריה. הנה הרחובות הראשונים.. מתי להתחיל במיאוץ האחרון? עכשיו? עכשיו?

החבר החדש נעלם מאחור, אני מסמן מישהו אחרי מישהו, ועוקף. עוד אחד, עוד אחד. רואה מישהו מהקבוצה הקודמת, קשה לו והוא מדדה. אני עוקף. מישהי שלא רצה את המרתון עוזרת ומושכת מישהו נוסף שקשה לו. עוקף אותם. פתאום אני רואה למה הסימונים נראו לי מוקדמים מהצפוי – שינו את הסיום, והוא ממש בכניסה לעיר עצמה. בעבר היה עוד קילומטר בתוך העיר. פתאום יש עוד 200מ', ושלושה אנשים לפני.. לא, שניים. אני רואה שהראשון מהם הוא עוד מישהו מהקבוצה הקודמת – ובאמת, איזו ברירה זה משאיר לי?

הכל יוצא. פשוט כל מה שנשאר. יש מצב שכל השרירים שלי היו נקרעים ולא הייתי שם לב. אני רץ. שומע מישהי אומרת "הוא יעקוף אותו! הוא יעקוף אותו" חבל שלא נשאר לי כוח לחייך, ברור שאני הולך לעקוף אותו. מרתון מסיימים בספרינט, זה ענין של עקרון. אני מנצח את המרתון ולא ההיפך, שיהיה לו ברור.

[משאיר את הקצת אחרי, מחשבות וסיכומים, לפוסט אחר. הפוסט הזה זה על חוויות.]

רציתי לרדת מ3:20, לא הצלחתי, אבל עדיין עשיתי שיא אישי (3:24). אני כואב ומאושר. בשבילי זו הדרך, והמרתון הזה היתה חתיכת דרך. אהבתי, אני חייב לחזור ולשפר

‫השנה שהייתה, השניה שתהיה (סיכומיישן)‬

‫ליאור‬ — Sun, 28 Dec 2008 08:27:11 +0000

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב סיכומים. אני אוהב סימבולים, תאריכים מיוחדים וסיבות לאירועים. מה לעשות, אני מאמין שצריך לציין ימי הולדת, ימים מיוחדים, דברים שקרו. אני חושב שהחיים שלנו עשויים מזה, בסך הכל, אז למה לא?

לכן סוף השנה האזרחי הוא חגיגה בשבילי. יום הולדת (סיכומי השנה שהייתה) והשנה החדשה (תיכנונים לשנה הבאה) עם הרבה אלכוהול כלי לפתוח את הצ'אקרות. מכיוון שיש לי הרבה בלוגים פעילים, החלטתי לכתוב משהו ספציפי לכל בלוג.. הפעם אני אתרכז בספורט.

באופן כללי בגיזרת הספורט אני מרוצה. למדתי המון, השתפרתי, נהניתי וגדלתי. למדתי על תזונה (בין השאר, שאני שותה יותר מדי), למדתי והתנסיתי בפציעות ספורט אחרי שנים שהייתי "נקי", היו רכיבות ארוכות ומרגשות ותחרויות מדהימות, וכמובן, אתגר הפרה המתה.

בבלוג למדתי שיש שני סוגי פוסטים שאנשים אוהבים. הפסקתי לכתוב סתם על רכיבות מלאות נתונים, ועל ההתקדמות שלי באימונים. אנשים אוהבים פוסטים על תחרויות מיוחדות (הפוסט הפופולרי ביותר השנה היה על מרוץ הלילה של נייקי שנצפה מעל 400 פעמים ביום, בימים שאחרי המירוץ, ואחריו הפוסטים על ה24 שעות של שכרון חושים, וכו'. הפוסטים השניים פופולאריים פחות אבל נשארים כך לזמן רב יותר: הקדמה על אימוני איכות מוביל, ואחריו ההבדל בין 24 שעות ואיש ברזל. השנה אני מקווה לכתוב יותר פוסטים בסגנון הזה.

אז מה, באמת, אני מצפה לשנה החדשה? הרוב יסתיים בתחילתה, עם האיש ברזל, האולטרא מרתון, והוולוו של 2009. אחר כך, אני מצפה לנוח קצת, להשאר בכושר אבל לחזור לאורח חיים של בן אדם רגיל, לקום פעם בשבוע מאוחר יותר (לא בסופ"ש, אל דאגה), ולישון. אה… לישון.

יותר מעסיק אותי מה אני מאחל לכל החברים, הותיקים והחדשים, שיש לי מעולם הספורט. לא היתה שנה שכל כך הרבה אנשים הצטרפו למעגל, לא היתה שנה שכל כך הרבה מן המוכרים לקחו כיוון מקצועי הרבה יותר. שיחות על חלקים הוחלפו בשיחות על אימונים, על תזונה, על ריצה ואופניים.. ובכלל, כמות התחרויות הפכה להיות מדהימה (משנים של מרתון יחיד בארץ קפצנו לשלושה + 2 אולטרא).. אז הנה הרשימה שלי:

חבורת הסינגל ספיד:

אילן – הקטנה (הראשונה!) מגיעה בקרוב, אתה כבר שולט בכל רזי הרכיבה המוכרים לנו, אני לא יודע אם לאחל שתמצא אחד חדש או איזו המצאה שתיתן לך יותר זמן. הלוואי שהשנה העבודה תהיה פחות דורשת ותיתן יותר זמן לחברים, לרכיבה, לסרטים, ושתהיה כבר מצלמת קסדה לעזאזל! (פוסט יומולדת זה לא כאן, אבל לא שכחתי)
פורטוגלי – איזה שינוי היה בשנה שעברה, והשנה השינוי יושלם עם הטראנסאלפ. העונג של עבודה לקראת תחרות גדולה וההשלמה שלו נהדר, מאמין שעוד תראה.. וכמובן – לעוד הרבה טקילות ולימונצ'לו!
תמיר – כמו פורטו, גם הדרך שלך היתה ארוכה השנה, וגם אתה הולך על הטראנס, ויהיה תענוג גדול.. כשאתה נפתח ברכיבות (ואחרי) זה תענוג לנסות לרדוף אחריך.. מאחל שתראה לנו קצת יותר מהאדם מאחורי המכונה השנה
יורם – עם הארוחה בא התאבון, ואחרי הAC השנה, שכל כך התרגשת להכין, זה לא מפסיק. מאחל שיהיו עוד ועוד רעיונות לדברים משוגעים נוספים ושתמיד תמצא את חולי נפש שיעשו אותם איתך..
אייל – מוביל תרבות ושינוי, תמיד צעד אחד קדימה. מה אפשר לאחל לאומן בנשמה שהדרך משתנה כל הזמן? אולי שתמשיך להשתנות, לזהות את הטרנדים, להוביל קומונות והתחיל סדרים חברתיים חדשים.
אסי – את הכביש עברת וכבשת, את אליפות הXC השנה לקחת, אבל השנה אתה חוזר אלינו לשטח (נכון? נכון?!) – אין על התיקתוקים ועל הדיוק, תמיד אתה משגע אותי על האופניים המלוכלכים שלי, רק תמשיך
שחר – הולך ומתמקצע מרכיבה לרכיבה, הופך להיות חזק יותר ויותר. היחידי שמשך (משך!) את אילן בעליה ליער הקסום, ורק בשביל זה צריך מוח (וגוף) של פלדה. כבוד!
זוהר – ספורטאי נשמה. נשמה של ספורטאי. כמה השקעה, כמה מושלמות בכל דבר שאתה עושה. מה צפויה השנה? אני כבר רואה אותך כובש את הכביש, או אולי XC? שנים נלחמת שאתה לא רוצה יותר מזוג אופניים אחד, עכשיו יש לך שלושה. מה יקרה?
עינב – הרבה זמן נלחמת בטרנד של המשוגעים מהדרום שבאו לבקר, אבל מהרגע שניסית את הסינגל ספיד את הולכת ומתחזקת, ולא במפתיע – גם בטכני. אני מאחל שזה רק ימשיך, וכן, שימשיכו העוגיות שקדים (אאאררררר) והפוסטים בקומונה!
וגיא – אולי נשנה את השם ל"וגיא"? גם אתה קפצת בצורה רצינית בכוח לאחרונה (מי אמר סינגל ספיד?) – רק תמשיך עם הפוסטים הקורעים בקומונה, רכיבות ארוכות ללא סוף, ואירוח חם בסיום.
ספטא – פרצת לעולם הדיגיטלי בגדול, עם הבלוג, הקפה, הנוכחות. מקווה שזה יחזיר את עצמו ויגרום להרבה (יותר) תנועה, והמון ענין..
מנחם – יותר ויותר כתבות, תמונות, מאמרים.. וסינגלים חדשים (אמיתיים ודמיוניים) בבן שמן.
שמאי – שתלמד להנות גם מהרכיבה ולא רק מהסיום ותמשיך לכתוב את ההגיגים וההתחכמויות (ולאחרונה, שירה) – אין עליך
קטן – שסוף סוף תקבל סינגל ספיד אמיתיים, אלא מה?
אופיר – תפסיק לשבור חלקים מהאופניים, ותן בראש באתגר הבא (לא מרחיב מכיוון שזו עדיין חצי הפתעה)..
גיאחה – תפסיק עם השטויות, תתאפס על הסינגל ספיד המדהימים שלך (כן, זה עובד גם בשטח אמיתי ותתצטרף כבר לרכיבות, לא רק ברגע האחרון)
ירון דותן – מאחל הרבה בירות טובות ושתייה בסוף הרכיבות, תמשיך להנות ולשמוח, לחייך ולהנות!
ספרוקט – מאחל (האמת, שזה יותר לנו, אבל זה מה יש) שתחזור! איפה נעלמת? לאיפה הלכת?
יהודה – שתלמד להתחיל יותר לאט (לא צריך להלחם עם אילן תמיד), ולרכוב יציב
בוב הבנאי – שימישכו להופיע אופניים עם השם שלך עליהם, תענוג גדול לראות ולהנות מהם..
ניל – שהאתר יעלה לאויר, ועסיקי בניית הגלגלים ירקיעו שחקים. אין על מה שאתה בונה, צריך רק לפרסם.

אנשים יקרים:

אורית – שתעלם הפציעה הארורה הזו! אין משהו חשוב יותר. שיעלם גם השיעול, והבלייר.. מתגעגעים!
איתמר – המרתון הקרוב כבר לא יקרה, אבל מרתון תל אביב מלא, מלא!
אורן – תחזור לריצות של ה12 ק"מ בקלות, לחצי מרתון ת"א בזהירות, ולריצות הקבועות שלנו בימי ראשון..

בחורה יקרה מאוד:

אמא – שתצליחי להגיע לטריאתלון נשים הראשון ולסיים ריצת ה10 ק"מ הראשונה שלך השנה!

חברים טובים:

שי – שהפציעה תעבור מהר ונראה אותך בחצי מרתון תל אביב!
מיקי – זה קל, אני פשוט מגיע לרשימה וממשיך משם. לא הכל להשנה, אבל שיצליח יחד עם העבודה החדשה, לקראת אשת הברזל!
עומר קפלן – קודם כל איחול זריז – בהצלחה במרתון טבריה הקרוב! (עוד פחות משבועיים!), אבל לאחר כך – שתמשיך לרוץ, ושלא באמת עברת את הריצה הארוכה האחרונה
פיט – מה אומר ומה אגיד? שתגיע, סוף סוף, לרכיבה בחו"ל! הגיע הזמן!
יונתן – תתחיל לרכוב בימי חמישי כבר!
עדי – רק התחלת משהו חדש ומדהים עכשיו, אז איך אפשר עוד להוסיף לזה משהו?
פבלו – הרבה רכיבות, פשוט הרבה רכיבות. מקווה שגם חלק יהיו מוקדם מספיק בשבילי להצטרף, או שמשהו יצטרך לקרות! פאקינג אמאצ'ורז.
דובב – בהצלחה עם החברה המתרחבת.. מקווה שאתה מספיק גם לרוץ כמו שאתה אוהב..

אין כתבות קשורות

‫מריץ את החיים – על זה אני מדבר‬

‫ליאור‬ — Fri, 12 Dec 2008 14:26:08 +0000

Wordle עובר על האתר ומוציא את התגיות שאני מדבר עליהן הכי הרבה..

האמת שחשבתי לכתוב משהו כזה בעצמי, וחשבתי שיצא שאני מדבר הרבה יותר על כאב מתברר שלא, ודווקא הרבה יותר על כייף וחוויה.. נחמד.

אין כתבות קשורות

‫לחזור, לאט ומייאש‬

‫ליאור‬ — Wed, 19 Nov 2008 10:08:02 +0000

כל מי שהיה שם יודע, ומי שחזר מכיר. אתה נמצא בכושר, טופ אוף יור גיים, הכל משחק לפי התוכנית, ואתה תמיד נמצא בראש הקבוצה.

ואז משהו מתחרבש. טיסה לחו"ל, מחלה, עסוק בעבודה, חברים, משהו. מחקרים אומרים שכושר לב ריאה מתחיל לנזול אחרי שלושה ימים של חוסר מעש, ואתה מתחיל לשלם. בהתחלה קצת, אבל הקצב מתגבר. אף אחד לא שם לב חוץ ממך, אבל אתה יודע שזה שם. עד שאתה תופס את עצמך (\חוזר ארצה\מבריא) וחוזר לאימונים.

כמה קשים האימונים האלה. שלושה שבועות של כאב. אף אחד עדיין לא רואה הבדל, אבל לך קשה יותר, כואב יותר, הגוף מתנגד קצת יותר ופורש מהר יותר. הראש זוכר שאמור להיות קל, אבל הגוף זוכר דברים אחרים (מיטה, פוך, וכו') והוא רוצה להפסיק.

כמה שאני שונא את שלושת השבועות האלה, וכמה מחכה שהם יגמרו כל פעם מחדש. לפחות עכשיו אני כבר יודע שזה תהליך עם סוף.. אבל זה לא ממש עוזר.

אין כתבות קשורות