כמה ימים ולא יצא לי לכתוב. היו ימים ארוכים, מלאים, או שפשוט לא בא לי. ובטיול עושים רק מה שבא.. זה חלק מהענין, לא?

בקצרה.. לקראת מערב אידיהו ”פגשנו“ בSILVER MOUNTAIN, אתר סקי בחורף ואופניים בקייץ. משהו קטן יחסית שלא הייתי בא בחורף, ובערך 5-10 מסלולים לאופניים. החלטנו שאני יעלה כדי לראות את הקושי ואורית תטפל באופניים ותעלה איתי בפעם השנייה. המוטל באיזור היה נחמד וזול, אבל רק ללילה אחד. סופ“ש כאן ממש בעייתי בתפוסת המלונות שלו, תיירות הפנים של האמריקאים מדהימה. כל פעם שאני שואל, בכל מלון בכל מקום, אם יש משהו מענין בסביבה ולכן המלון מלא,יש מספר תשובות.
פעם שאלתי אפילו בשני מלונות בערך 10 ק“מ אחד מהשני, ולכל אחד היו רצף סיבות שונה (תחרויות שחייה, מרוץ מכוניות, יריד, וכו‘). פשוט קורים כאן דברים.

בעלייה לרכבל המפעיל שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי כאן ולאיזה מסלול אני עולה. הוא אמר להזהר בשחור כי ראו שם דוב קטן ויכול להיות שגם אמא שלו בסביבה. אני לא יודע אם זה אמיתי או רק נועד להפחיד אותי מהשחור בפעם הראשונה שאני עולה, אבל זה עובד. כל עץ בודד, כל צל, כל תנועה וכל סנאי נראה לי כמו דוב. לא כ“כ סבבה לרכב בשטח טכני בפחד מדובים, אבל זה די עוזר למהירות..

כמו מתחיל, יצאתי לדרך לא מצויד. חשבתי על בדיקת ציוד אחרונה אבל בכל הבלגן לא עשיתי אותה. אחרי חצי שעה של ירידה מדהימה, כולל הבהלה של נץ או נשר או משהו כזה, ציפור ענקית שפשוט זינקה אל התהום בקריאה וצווחה שהדהדה לכל עבר, התפנצ‘רתי.. ציוד להוצאת פנימית? יש. פנימית רזרבית? יש. משאבה? אה.. אופס. שעה לקח לי לרדת למטה, וזה די מבעס, חם, וקשה בנעלי רכיבה. אה, ולא שכחתי שיש דוב בסביבה, ואולי גם אמא של דוב. אז ירדתי עם כל המגינים שלי עלי לפחות היו לי מספיק מיים, כי היה די חם..

עד שהגעתי למטה, אורית כבר בלחץ היסטרי ומוצדק, אני עייף לגמרי, והרכבל כבר נגמר תוך דקות ספורות. קנינו משאבה והלכנו לנוח במוטל מכל החוויה. שם, כדי להשלים את היום, גילינו שהשעה זזה אחורה, ויש לנו עוד שעה של רכבל. אהה..

בכל מקרה, היה יום די מדהים, הרכיבה היתה בסה“כ די טובה, אבל הבנתי שבשטח פחות מסודר, וטכני כמו שאני אוהב, קצת בעיתי לרכוב לבד. אפילו בארץ אני לא ממש עושה את זה (לרוב). כנראה שהרכיבות הטובות יחכו לוויסלר ולאתרים כאלו.

אין כתבות קשורות

באמצע שום מקום, במדבר, יש נקיק שנקרא CRAZY WOMAN CREEK.

אותי זה הרס מצחוק

אין כתבות קשורות

החום הכבד מפיל. נופים עוברים ומשתנים אבל פשוט לא בא לנו לעצור, כי חם מדי. היום החום מגיע לשיא חדש וראינו כבר 42 מעלות. בתקווה שבהרים (ועוד כמה ימים..) המצב ישתפר, אנחנו פשוט לוחצים על הדוושה ועוברים את רוב מערב נברסקה ביום אחד. יוצאים בצפון לכיוון דרום דקוטה, כדי לראות את הר רשמור,דווקא די מגניב.

נחמד גם שיש הרים וגבהות סוף סוף. לא שהחום יורד ביחס הפוך לגובה ולהצפנה, כמו שציפיתי. למעשה, מאוחר יותר שמעתי ברדיו שאישה מתה מחום היום באחד המסלולים, לא בגלל שהיא נאבדה או משהו – פשוט כי היה חם מדי. איזו זוועה.

כל איזור הגבעות השחורות כאילו יצא מתוך מערבונים של צפון אמריקה (או יותר נכון, מערבונים של צפון אמריקה יצאו מכאן). מקומות שנקראים BAD LANDS, DRY CREEK, GOLD RUN, CUSTER וכו‘.

אחרי רשמור אנחנו מוצאים בג‘יפי חנות אופניים קרובה ומגיעים אליה. המוכר נחמד, רוכב XC וSS (מונחי אופניים, מצטער..), מסביר לנו על עשרות המסלולים בסביבה, בהתלהבות אמריקאית רגילה. בכלל שמתי לב שהרצון לעזור כאן לפעמים פשוט מטורף. עצרנו במוטל שהיה מלא ובעלת המקום התקשרה בשבילנו לשני מקומות לברר אפשרות להשאר ומחירים. כנ“ל גם המוכרת בבית הקפה, אחרי ששאלתי אם היא מכירה משהו זול באיזור. בכל מקרה, נראה שזה מקום טוב, מצאנו מוטל זול יחסית (65$), והחלטנו להשאר. המוטל ריק אז הבעלים נותן לנו להשאר בכל חדר שנרצה, ואנחנו כמובן לוקחים את החדר היקר ביותר. למה לא.

הבעיה כשכל כך חם בחוץ היא שלמעשה לא בא לנו להשאר באף מקום. מכיוון שהיציאה מהמלון היא לרוב ב10:00 או 11:00, אז יש לנו בערך מ6:00 עד 9:00 לרכב, לחזור מהר ולהתארגן, או להשאר יום נוסף בחום שלא מאפשר לזוז בכלל אחרי 11:00 בבוקר. די באסה, אז נראה לנו שעדיף לנצל את הימים האלה לנסיעה, עד שהחום ירד קצת (המקומיים אומרים שהחום הזה אינו רגיל בכלל, אז כמה זמן הוא יכול להמשך?), ומסלולים מדהימים תמיד יהיו בהמשך.

אז הנה אנחנו שוב בדרך, אחרי פיט סטופ בבית הקפה המקומי וקצת אינטרנט.

מה למדתי היום?

בארץ יש לחימה ולא מלחמה
אין מקום, קטן ככל שיהיה בצפון מרכז ארה“ב, שאין לו מגרש בייסבול
”הידעת? אם תהפוך את התחתונים שלך לצד האחר, תוכל ללבוש אותם שוב… לעוד חמישה ימים!“ (מתוך רדיו מקומי..)

אין כתבות קשורות

יושב מול האגם בכיסא נדנדה, בגובה 8500 רגל (כמעט 3000מ‘), ובחוץ נעים עם רק 26 מעלות. נראה שהחום עוקב אחרינו מזרחה.

אני חושב על הפתעות, על דברים שקורים כשאתה לא מצפה להם ולהיכן שהם מובילים אותך. אני משער שזה תמיד כך, בחיים ה“רגילים“ אך במיוחד שמים לב לכך כשמטיילים. לפתע משהו מושך את תשומת לבך ומשנה לך את הטיול, או שאתה עייף ועוצר בפארק המקומי ומוצא משהו חדש.

אתמול הגענו לשערי YELLOWSTONE PARK והתברר שהכביש שלנו סגור בין 20:00 ל8:00. עשינו U וחזרנו למוטל הראשון שנקרה על דרכנו – ממש מחוץ לעיירה קודי, שאותה עברנו לפני מספר מיילים, עיירה שכאילו קוראת מערב פרוע, מחודש כמובן. כביש ארוך בין חנויות, הרבה אוכל מקסיקני, לכולם כובעי קאובויים על הראש. מיותר לציין את הקאונטרי השולט ברדיו. בכל הימים האחרונים זה היה בעיקר זה.

שאלתי את בעל המקום אם יש משהו לעשות כאן הלילה והוא אמר ש“ברור, יש כל ערב רודיאו מעבר לכביש“. וואי, דווקא מגניב. חוויה שרובנו ראינו בטלויזיה, רכיבה על סוסים פראיים, רכיבה מהירה על סוסים בין חביות (סללום..), משחקים של ילדים, הליצן של הרודיאו (שדווקא היה די מצחיק), וכמובן הטופ – רכיבה על שוורים. כל הבלגן, כל הצעקות, האנשים והדמויות, הבירות והנקניקיות, זה פשוט מרגיש שונה כשאתה ממש שם. והנה כל זה במקרה, כי הכביש מולנו היה סגור.

אז מה עוצר בעדינו לרוב, ביום יום או בטיול, לקום ולעשות? לדעתי האויב הגדול של השינוי בחיים, של להגיע הביתה כשעייפים ובכל זאת לצאת לראות משהו חדש, לנסות קורס, לקום בבוקר ולטייל או לארגן פגישה לחבר‘ה.. לעצור בכביש כדי לראות סתם נוף, לצלם או לקרא את ההיסטוריה של המקום, לצאת בערב לפאב המקומי ולדבר עם אנשים וכו‘.. זו העצלנות. זו תכונה אכזרית ופוגעת, כמעט ללא יתרון. לרוב התכונות הרעות יש יתרונות – כעס כהגנה או התקפה, קנאה יכולה להוביל למעשים, וכו‘. אבל עצלנות (ואולי צרות עין) היא פשוט מיותרת ונוראית, לדעתי, בחיים. ועדיין, היא מופיעה אצל רובנו כמעט מדי יום ביומו. משפטים כמו ”אין לי אנרגיה היום“ פשוט לא נכונים, אם חושבים על זה -
על איזו אנרגיה שאזלה אנשים מדברים? האם זה שדיברת כל היום עם אנשים (לדוגמא) ממש העלימה משהו ממך, או שזה הכל בראש?

ובכל זאת, מתי -כן- עוצרים רגע ונחים? נותנים לנפש להירגע ולחלום בהקיץ?

מה למדתי היום?

נהג נוהג בכביש ומגיע לתמרור עצור, מאט וממשיך בדרכו. עוצר אותו שוטר, ואומר ”אדוני, לא עצרת בתמרור העצור שהיה בתחילת הכביש“. הנהג עונה ”אבל האטתי וראיתי שאין רכבים, ורק אז המשכתי“. שואל אותו השוטר ”אדוני מבין את ההבדל בין לעצור ולהאט?“, והנהג כמובן עונה ”בוודאי, אבל הם קרובים מספיק ואני ממש האטתי“. השוטר חושב, פותח את הדלת של הנהג, שולף אותו החוצה ומתחיל להרביץ לו כאילו אין מחר. תוך כדי הוא שואל ”ועכשיו אדוני, האם תרצה שאעצור את המכות או רק להאיט אותן?“

צריך להחריז מלמחמה על עצלות.
צריך לזכור את כל זה כשהטיול יגמר.
ייאומינג יפיפייה.

אין כתבות קשורות

סיאטל – המולדת של סטארבקס, מיקרוסופט, וגראנג‘ רוק. העיר שכל מי שהיה בה דיבר על נופים מדהימים, הרים, יער ורכיבות.

התיכנון – להשאר כמה ימים, לראות את מיקרוסופט ברדמונד (תוך כדי קפיצה לחנות אופניים מוכרת באיזור), להחליף את ג‘יפי בדגם מתקדם יותר, המפקדה של סטארבקס (אם יש כזו), SPACE NEEDLE, לרכב, לרוץ. להנות ולנוח.. סוף סוף לנוח.

המציאות – המחירים באיזור הרבה יותר יקרים ממה שחשבנו. בסופ“ש בכלל קשה להשיג מקום. היום הראשון ראינו את סיאטל מרחוק, אבל בעיקר הסתובבנו מאות (!!) ק“מ בנסיון למצא מקום לישון. המוטלים באיזור מצאו דרך מענינת לחסוך – אין מזגנים (בדקנו בחמישה מוטלים), כך שאנחנו עוברים למלונות דרכים. יותר יקר אבל לפחות אפשר לחיות.
בסוף אנחנו ישנים במלון קצת יותר יקר מהתכנון, ולמחרת מוצאים מלון זול יותר, אבל רחוק יותר מהעיר.

בדרך להחליף את ג‘יפי, אנחנו עוצרים בסניף אחר של חנות האופניים הנ“ל.. קונים כמה דברים, ומוצאים חלופה טובה יותר מהצפוי (100$) של ג‘יפי. סבבה.
אחרי כמה זמן חסר לי אויר באופניים ואני חוזר לחנות כדי להשתמש בקומפרסור שלהם, והם דורשים 10$ (!). רק לשימוש אחד. אני כמובן לא מוכן לשמוע ומעתה מחרים את החנות הזו (לכל המתענינים – PERFORMANCE BIKE SOTRE). מניאקים.

הנ“ל גם סוגר את הרצון לביקור ברדמונד. החום (שיאים השבוע! איזה כיף!) סוגר את ענין הביקורים בסיאטל, סטארבקס וכו‘. המקום שבו בחרנו להישאר סוגר על ענין הריצות, עקב הסיבוב הזריז שעשינו היום ו.. טוב .. הסביבה לא נותנת הרגשת ביטחון יתרה. שאלתי את הפקידה במלון והיא אמרה שדווקא בטוח כאן, ושאני לא צריך לדאוג מהשוטר שמסתובב כאן כי הם שכרו אותו לשמור על המלון (בארה“ב זה קטע ידוע של שוטרים שעושים מונלייט). כן, המלון שוכר מאבטח, זה מוסיף לי המון ביטחון.

החום שלא מרפה די סוגר על הסתובביות ואופניים.. יצאנו פעם אחת לרכב אבל פשוט אי אפשר היה לנשום מרוב חום. טוב, הבנתם את הפרנציפ – סיאטל לא יצאה בדיוק כמו שחשבנו. אני מאמין שבטיול לא צריך להלחם אפילו אם תיכננת משהו ורצית. אם לא יוצא, לא יוצא. אני בטוח שיצא לנו להיות עוד בסיאטל.

הרדיו, דרך אגב, נתן את שלו ובגדול. התחנה THE END, 107.7FM אם אתם בסביבה או שיש להם אתר (אני בטוח שכן) פשוט פצצה. פרל ג‘ם, אר.אי.אם,  RAGE (לא יוצא טוב בעיברית, רג‘), פיקסיס, הכל שם. נונסטופ. אם יש שידורים באינטרנט, אני ממש ממליץ. גם תוכנית הבוקר שלהם ממש מצחיקה. בקיצור,
אמנם עשינו הרבה קילומטרים מסביב לסיאטל בשביל כלום, אבל המוזיקה!

מה למדתי?

לא בא לנו על עיר. לא בא לטייל בין בניינים, בחנויות, קניות, וכו‘. לא בשבילנו.
לסטארבקס יש על הקיר את המחירים שלהם של קפה – TALL, GRANDE, VENTE. אבל מה, יש גם גודל SMALL, הם פשוט לא מפרסמים אותו. תרגיל שיווקי ענק.
מוזיקה מחייה את השממה הגדולה ביותר

אין כתבות קשורות

לכל מי שקורא את זה והוא אינו רוכב אופניים.. אני מצטער (למרות שזה נכון גם באופן כללי).

הגענו אתמול למכה של הרוכבים. יש מספר מקומות מדהימים לרכיבה בעולם, אך בין המסודרים שבהם, אין ספק שכאן, וויסלר.. זה -ה-מקום.

גן עדן.

ולא סתם, לאופניים. היינו בלאגו די גרדה באיטליה. היינו באוסטריה. היינו בלה ז‘ה. כולם מעולים. אבל אף מקום לא היה כ“כ.. מושלם. לריצה, אופניים, להסתובב, לטייל. לנשום את האויר הנקי, לנשום את האנרגיות של כולם כאן. כמה צעירים (למרות שזה יכול גם להיות בעקבות הפסטיבל שמתרחש כאן עכשיו). בקיצור, על גן עדן אין טעם להרחיב יותר מדי.. זה כאן.

גם בדירה יצא טוב, למרות שהתחיל קשה. המחירים בשמיים. התפשרנו על מקום ב110$ ללילה, ואמרנו שנמשיך לחפש אח“כ. כשהגענו לראות את החדר התברר שזה B&B בתוך הבית ממש. לא מתאים.. ניסיתי לצאת מזה ואמרתי שאנחנו רוצים פרטיות ומטבח.. האישה אמרה שבדיוק יש לה תוספת לבית שהיא משכירה.. ב117$ ללילה.. בלי ארוחת בוקר. אמרתי שאנחנו נשארים אולי שבוע וזה קצת יקר והנה באה ההפתעה.. לשבוע יש מחירים מיוחדים! 500$ לשבוע.. ז“א 70$ ללילה.. ב$ קנדי זה יוצא בערך 60-65$
אמריקאי.. פצצות. ואיזה חדר.. הכל מושלם. פנוי להרבה זמן, 5 דקות הליכה מהכפר, 2 דקות ממסלולי הXC (גם לרכב וגם לרוץ). החיים.. טובים.

גן עדן אמרתי כבר?

אין כתבות קשורות

היום השני בוויסלר ממשיך את היום הראשון, ואפילו יותר. אם חשבתי שרוב הכיף מסתובב סביב הרכבלים – טעיתי. יש כאן כל כך הרבה מסלולים שפשוט צריך לבוא ולרכב. הכל מסומן, הכל בנוי, והכל קשה. וכה כה יפה. רצים בבוקר, רוכבים בבוקר, מטיילים ונחים כל היום, רוכבים בערב, רצים בערב.. מה שבא. אין לי איך לתאר את זה.

הרכיבות מתחילות להרגיש טוב יותר, טכנית. כמו בסקי – זמן אופניים נטו, ז“א זמן שמבלים על האופניים ללא קשר למה בתכלס עושים – פשוט משפר את הרכיבה ואת הכיף.

… ובנתיים … בכפר ..

היום היו המוקדמות לתחרות SLOPSTYLE. קפיצות ובלגנים.

אפילו אני הכרתי חלק מהמשתתפים לפי השם. היה מרהיב ואלו רק המוקדמות. הערב יש מסיבה והקרנת סרטי רכיבה, וכשחושבים על זה, חלק מהרוכבים בסרטים נמצאים שם מסתכלים כל עצמם.. לידנו.

אין כתבות קשורות

פאיירי (FAIRY) – נברסקה

אחחח. כמה מרחבים. הערבות של נברסקה. שטחים אין סופיים של ירוק, בעיקר תירס, איזורי מרעה, וכאלה. יסלחו לי אוהבי המרחבים הפתוחים, אבל.. איזה שיעמום.

אם חשבנו שאילנוי ואייוה שוממים.. נברסקה הצפונית יכולה ללמד אותן עוד איה שיעור אחד או שניים. על אספרסו אין מה לדבר בכלל (כמה נוברישים אנחנו יכולים להיות? די הרבה). אז ריצה של בוקר, קפה זריז ונסיעה ארוכה ארוכה. מתברר שלא רחוק מהגבול הצפוני של נברסקה, או בגבול הדרומי של דקוטה הדרומית
(SOUTH DAKOTA) נמצאות הגבעות השחורות ושם נמצא הר רשמור. למרות שג‘יפי לא מוצאת אותו, זה הכיוון שלנו. נקווה שנגיע לשם היום.

כמו שמוסכניק שעצרנו אצלו לטיפול זריז אמר, ”מה שאני אוהב כאן זה שלפחות אין לנו נחשים, כי החורף הקפוא הורג את רובם“. יופי.

אה, ושוב היו סכנות לטורנדו, סופות רעמים קשות וכו‘. סבבה בנברסקה.

אורית כמעט לא מצליחה לנהוג – הכבישים המתמשכים פשוט מרדימים אותנ תוך דקות, אז אני מוצא את עצמי נוהג 6-7 שעות. פצצה בנברסקה.

אין כתבות קשורות

אני שוקל אם אפילו שווה לספר, מעבר לשם סיפור, את הימים האחרונים. אנחנו טסים ארצות, ערים ומקומות, עברנו את פנסילווניה, אינדיאנה, אלנוי, ואנחנו נכנסים לאיווה. זה אולי נראה המון (וזה לא קצת..) אבל לא ממש – משום שאנחנו עוברים בקצה הצפוני של כל המדינות ולא ממש לרוחבן. כאילו נתנו לכל מדינה קצת
חוף אגם, ושם עברנו. את איווה נחצה ממש לרוחב.

עוצרים באחד ההי לייטס בדרך. יש כאן את המוזיאון הידוע ביותר בעולם ל.. משחקי חווה (FARM TOYS). וואלה. אבל רגע, זה עוד לא -כל- הכייף שמסתתר בפנינה המרוחקת הזו..
כאן צולם הסרט של קוין קוסטנר שדה החלומות (IF YOU BUILD IT, THEY WILL COME). אנחנו בקושי נושמים מהתרגשות.

הכיוון – אחרי קצת היסוס החלטנו שהכיוון הכללי יהיה סיאטל, תחנה ראשונה YELLOWSTONE. אחרי שיקגו, היו לנו למעשה שתי אופציות – ע“מ לעבור את מרכז ארה“ב השטוח יחסית – ישירות לסיאטל או קודם כל קולרדו ואח“כ סיאטל. בסוף העדפנו מסלול ישיר שיאפשר לנו יותר זמן להגיע לוונקובר וויסלר, ומי יודע מה עוד (בסוד אני חולם על קצת אלסקה.. יש שם נופים פשוט מדהימים בעונה הזו..). כך שעכשיו יש לנו בערך 1000 מייל לחצות, ובנסיעה של סבבה, עם עצירות בייקבים (נו מה), מוטלים, רכיבות.. זה צריך לקחת בערך 3-5 ימים. תלוי במקומות שנמצא.

לארה“ב יש הרים במזרח ובמערב, אבל לא באמצע. המדינה די שטוחה. בגלל שאנחנו ישנים בעיקר במוטלים זולים ללא אינטרנט, קצת קשה למצא מסלולים לרכיבה. אולי נתאפס היום או מחר על מלון יקר (או שנתמקם ליד אחד ונגנוב וויפי) ונחפש מסלולים. גיליתי שלמרות עושר האפשרויות, לא קל למצא מסלולים משום שהם מסודרים לפי מדינות, ואלו – בכ“ז – ענקיות. כשמתקרבים למקומות מרכזיים קצת יותר קל, ולרוב גם יש חנויות אופניים לשאול, אז או שיהיה לנו מזל או לא.

בארץ מתחילה חצי מלחמה, נופלות קטיושות על חיפה ונדמה לנו ששמענו שיש אפשרויות של נפילה בת“א (!) ושהתושבים הוזהרו אבל לא אישרנו את זה. זה מפחיד ואנחנו מנצלים כמעט כל רגע פנוי עם אינטרנט או CNN כדי לראות מה קורה. אין הרבה אימיילים שמספרים לנו מה קורה בכל מקרה טוב לראות ולשמוע שהרוב המוחלט של החדשות (CNN, NBC, CNBC, MSNBC, עיתונים ורדיו) נוטה לטובתנו. קצת עצוב לראות ולשמוע את המסבירים הישראלים – מדברים ומסבירים ממש רע. אין הבדל בשבילם בראיון לטלויזיה
ישראלית ולערוצים זרים. פשוט חבל. אנחנו מודאגים ומרגישים קצת מוזר לבלות ולעשות כיף וכשזה מה שקורה.. אני מקווה שבקרוב נצליח לדבר ולשמוע מיד ראשונה מה קורה ואיך אנשים מרגישים.

מזג האויר זוועה. ב9:00 או 10:00 בבוקר כבר 30 מעלות. באמצע היום כבר 35 עד 39 וזה ממשיך עד 20:00 בלי בעיה. זו אחת הסיבות שאנחנו לא עוצרים לישון יותר בצידי הדרך – פשוט בלתי אפשרי להסתובב ולתייר באמתע היום אחרי 11:00 או 12:00, ואפילו לא כייף סתם לשבת – אז אנחנו משיגים את החום מערבה.

אין כתבות קשורות

המפלים מדהימים. נתחיל בזה כי הרבה אין מה לספר. הם גדולים, לאורך ולרוחב, והמון המון ה-מ-ו-ן מיים עוברים בהם. 2.5 מליון ליטר בשנייה. היינו במפלים פעמיים – פעם כתיירים, והיה ממש נחמד. יש גם תמונות. בפעם השנייה באנו בבוקר כדי לרוץ, גם היה די ריק וגם ירד גשם בלילה (לא שזה מפריע ל28 מעלות על הבוקר), והזרם הרבה יותר חזק. הקול של המיים בלבד זה דבר מדהים, וחוץ מזה – אנחנו רצים במפלי הניאגרה! כאילו.. וואו.

אה, וגם היתה קשת יפיפיה ליד המפל היום בבוקר, והיא התחילה חצי מטר ממני. פעם ראשונה שאני רואה ממש איפה הקשת מתחילה, וזה ממש לידי. מענין.

מה שעוד מענין היא דווקא העיירה NIAGARA FALLS עצמה (זה גם שם של עיר) שהיא נראית ממש .. לא טוב. כל הכניסה שלה מתוך הכביש המהיר מג‘ויפת, דרך איזור התעשיה לתוך מה שנראה כמו החלק בפחות טוב של העיר, אל האיזור התיירותי. לאורך כל הדרך יש ממש מלכודות תיירים – בניינים שכתוב עליהם VISITOR CENTER וכו‘ אבל הם לא מרכזי מידע כצפוי אלא מרכזים שמוכרים חבילות (יקרות!) למפלים, ולא מוכנים לתת כל מידע נוסף (אפילו לא מפה של העיר). זה היה ממש מבאס. חלק מה“דיל“ שלהם כלל הנחות למוטלים שיעלו לנו רק 45$. הלכנו וקיבלנו מחיר של 39$. חוויה.
ולמה זה מענין? כי הכניסה הזו נתנה לי חוות דעת על העיר. אם מישהו ישאל זו תהיה הדעה שלי עליה. לא ראיתי שני מטר ימינה או שמאלה ממנה, ואולי יש בה קטעים מדהימים, אני יודע שיש בה מגרש גולף (במוטל, כמובן, היתה מפה די יפה של העיר) ועוד כמה דברים. אבל זה לא משנה. הרושם הראשון הוא פשוט דבר חזק ממך, אפילו כשאתה מודע שזה רק רושם ראשוני, וזה נכון גם לגבי מקומות (ולכן, לדעתי, גם לגבי משרדים, חברות, בתים) וגם לגבי אנשים. צריך לזכור את זה, תמיד.

וחוץ מזה, רצנו במפלי הניאגרה.. וואו.

מה למדתי היום?

גם אם אתה בת 61, וצריך ממש  כסף, זו לא סיבה טובה לקפוץ בתוך חבית ממפלי הניאגרה
נפילה ממפלי הניאגרה לרוב הורגת
גם אם אתה בתוך חבית.

אין כתבות קשורות