מה זה יותר מדי אימון? מתי המטרה הופכת חשובה מהדרך, ואתה מוצא עצמך אבוד, שוכח למה אתה כאן, עושה את כל זה? ואיך מבדילים בין אובדן וקושי, עייפות וחוסר חשק?

אימונים לאולטרה מרתון ומרחקים ארוכים שונים מסוגי ספורט אחרים: הם ארוכים מאוד, נמשכים חודשים לקראת אירוע בודד, חד פעמי, win or loose. בניגוד לרכיבה או ריצת 10 קמ, המאמץ הנדרש וההשקעה הרבה יותר גדולים, וכולם מתרכזים ביום אחד.

לכן אני לא רואה עצמי כמתאמן לאולטרות. הסיכון באובדן הדרך, שהיא היא המשמעותית בכל זה, פשוט גדול מדי. אני רואה סביבי אנשים רבים שאובדים בתוך המירוץ הזה: מסמנים וי ועוד וי, מקריבים את שאר החיים בשביל תזונה טובה, שינה, ספורט ספורט ספורט. אני לא שם.. אני עושה את כל זה כתוספת אדירה לחיים מלאים שאני אוהב מאוד, אבל עדיין תוספת.

השנה האחרונה היתה ארוכה, ועכשיו הגיע הזמן לנוח. לחזור לרכוב כמה פעמים בשבוע, להתחיל עבודה חדשה, לחיות את האהבה החדשה, ולחיות בכלל. לקח לי קצת זמן להבין את זה אבל כשזה שקע זה שקע במהירות. אני מבטל את האולטרה 120 ק״מ, לא נרשם לקורס מדריכי ריצה. אני נושם עמוק ומסתכל על האופק, ומחבב מה שאני רואה שם.

אין כתבות קשורות

חשבתי הרבה איך בדיוק לנסח את הפוסט הזה, על היתרונות והחסרונות של להיות טייל (==תייר) ספורטאי. לא שלרוב יש לנו ברירה, כי בניגוד לכל מיני סוגי תיירים, לספורטאים יש התמכרות. אם לא נעשה קצת משהו, איזה פמפום לב פשוט, יש מצב שכל מצב הרוח יפגע. כל אחד ומידת ההתמכרות, כמובן, אני יודע שאחרי שלושה ארבעה ימים, אני עלול להתחיל להיות מסוכן.

לא שיש לי כאן הרבה קוראים שהם לא ספורטאים, אבל אם כן – תחשבו על טיול, נאמר, בלי קפה. בכלל. אהה.

מבחינת מדע הספורט, דרך אגב, אחרי שלושה ימים בלי ספורט הכושר שלכם מתחיל להפגע. זה הכל. אם אתם רוצים לשמור על זה לעוד שבוע שבועיים, 20-30 דקות של אימון חזק – דופק גבוה, אנאירובי, פעמיים שלוש בשבוע יכולות להשאיר אתכם איפה שאתם. בנסיעות עבודה, במיוחד, חשוב לזכור את זה. ולא לאכול כמו שאתם רגילים, שמנמנים.

אז מצד אחד הספורט נותן לנו מכת כוח חדשה כל יום. זו אחת הסיבות לקום בבוקר, לפחות ב5, או ב6.. זה אחד הדברים שמושכים את הראש שלנו למקומות אחרים לפעמים, לחלום על הריצה הבאה, הרכיבה של סוף השבוע, הטיול לחו”ל, החברים.

אבל מצד שני, הוא נלחם קשות על תשומת הלב למשפחה, לחברים הלא ספורטאיים, ולחיים – כשאנחנו לא עוסקים בספורט – כמו בטיול בחו”ל. כמובן שאני לא מתכוון לטיול רכיבה, או סקי, או נסיעה לצורך תחרות, ברור, נכון?

למזלי אני גם רץ. זו אחת הסיבות שאני אוהב ריצה – בניגוד ל, כמעט כל דבר אחר בעצם, היא כל כך זמינה. בכל מקום, כמעט בכל מזג אויר. בלי הרבה ציוד, בלי הרבה בלגן. כמעט בכל טיסה שלי, חצי מהציוד הדל שאני סוחב איתי הוא ציוד ריצה – נעליים (תופסות הרבה מקום בתיק!), מכנסיים, חולצה, כובע, גרבי ריצה, מד דופק (שזה גם גהGPS בשביל לראות את הריצות כשאני מגיע לארץ, וגם שעון בשביל לדעת כמה זמן אני רץ, אחרת אין לי מדד, פחות בשביל הדופק) – זה בערך זה. אם היעד הוא מקום קר, אז מעיל גשם, חולצה ארוכה, וכו’ – אבל לא משהו רציני. כובע צמר וכפפות אם רצים בשלג.

המשמעות היותר גדולה היא תשומת הלב. למצא מסלול כשאתה מגיע למקום חדש, לחפש חנויות שיכולות לכוון אותך למסלולים יותר מעניינים (במלון לרוב לא יודעים, אז צריך לחפש חנויות ריצה, אופניים, או ציוד למטיילים), לקום מוקדם בבוקר (בלי להעיר אף אחד – ז”א להכין הכל בצורה מאוד מסודרת בלילה, השכנים שלך באו לטייל, לא לקום ב6 בבוקר) – כדי להספיק לחזור מהריצה ולא לפגוע ברצף של הטיול, להסתדר עם הבגדים הרטובים (שאמנם מתייבשים מהר, אבל תכניסו חולצה ספוגת זיעה לתיק, לא יצא משהו טוב מזה אחרי הצהריים). אם הנסיעה היא נסיעת עבודה בעיר – חדר כושר, שעות פתיחה, וכו’ – הכל חשוב. בשורה התחתונה – תשומת לב.

אבל יש גם דברים טובים. הריצה מאפשרת להגיע מהר למקומות שאולי לא הייתם מגיעים אחרת – פשוט לטייל תוך כדי ריצה. אל תשכחו שאתם בחופש – הריצה היא כיף, ולא אימון בהיכרח. לרוץ בשבילים לא מוכרים, לבחון, להסתכל. לפעמים תראו דברים שרק המקומיים רואים. אתם מכסים הרבה מאוד שטח בריצה, תנצלו את זה – אבל בזהירות. אתם לא רוצים להאבד בהרים – אם אתם לא מכירים טבע פרוע, תכבדו אותו. ההמלצה שלי – תתכננו ריצה שאתם יכולים לעמוד בה די בקלות (לדוגמא, אני מתכנן על ריצות של שעה לערך, ואין לי בעיה אם הריצה תגיעה לשעה וחצי או אפילו שלוש), רוצו חצי זמן ואז רוצו חזרה. במקרה הרע תרוצו קצת פחות ממה שתיכננתם. במקרה הטוב – קצת יותר.

אז כמה דברים לחשוב עליהם אם הספורט הוא חלק מהחיים שלכם ואתם יוצאים לטיול:

1. ביגוד – להכין מראש, את הציוד הטוב ביותר שיש לכם – שמתיבש מהר, שמתקפל טוב, שמתאים לכל שטח (ריצת כביש, ריצת שטח).
2. ביגוד – לכל מזג אויר. שימו לב שבחו”ל, בעיקר באירופה וארה”ב, מזג האויר משתנה במהירות, לא כמו בארץ. יכול להיות יום חם ויום קריר, חמסין וכמה ימים אח”כ גשם. כמעט תמיד איזו חולצת חורף לפחות, כובע, וכדומה.
3. אם אתם רצים בטבע – כבדו אותו. הטבע בהרבה מקומות בחו”ל פרוע – זה לא צחוק. אנשים נעלמים, נהרגים, על אמת. כשהייתי בניו זילנד מישהו יצא מהאוהל להשתין בלילה, ולא חזר. לא מצאו את הגופה שלו, שכנראה נסחפה בנהר. כשהייתי בארה”ב מישהי נעלמה בגבהות השחורות, מצאו אותה מיובשת אחרי ארבעה ימים (מתה, דרך אגב). וכו’. זו לא ישראל, שמקסימום הולכים שעתיים ומגיעים לאיפושהו.
4. אם אין לכם הרבה זמן – תנו 20 דקות בכל הכוח. זה ישאיר לכם את הכושר, יפמפם מספיק אדרנלין בשביל ההתמכרות, ויספק את הפסיכולוגיה. יעיל במיוחד בנסיעות עבודה ונסיעות עם משפחה שלא רוצה שגם בחופש תעלמו להם כל הזמן.
5. ספורט הוא חלק מהחיים שלכם,  יותר מתחביב וקצת פחות מצורך, כמו אוכל או שינה טובים. נסו להסביר את זה, ולתכנו את הטיול ככה שהוא מאפשר קצת זמן לספורט בלי להפריע יותר מדי לזרימה.
6. אל תשכחו שאתם מטיילים – אל תנסו להתאמן כמו שאתם בבית.
7. נצלו את הריצה לא לאימון, אלא לטיול נוסף. שונה. חוויתי. 

רעיונות נוספים?

אין כתבות קשורות

חשבתי שאכתוב איזה סיכום כללי על הריצות שלי בסקוטלנד, על המקומות והחוויות השונות, ממבט של ספורטאי שמטייל בחו”ל. אבל הריצה של היום בבוקר פשוט היתה חייבת פוסט משלה.

6 בבוקר, אידנברו, היום האחרון בטיול שלי לסקוטלנד. אני יוצא לריצה במסלול שהבחורה מהקבלה הפנתה אותי אליו, אבל בחשש כלשהו. הבחורה לא היתה מחוברת, בטח לא לריצה. לא ידעה כמעט כלום ממה ששאלתי אותה, ומשהו בנימה גרם לי לרצות דעה שניה. בבוקר, כשמישהו אחר בקבלה, באמת קיבלתי תשובה אחרת. לא שהוא הבין משהו בריצה, אני משער שמי שאוהב טבע וספורט בסקוטלנד לא מוצא את עצמו באדינבורו, אבל הוא הוציא מפה גדולה של העיר ומכאן כבר אני הובלתי אותו בשאלות.

הכיוון משתנה לצד השני בכלל, לגבעה גדולה שנקראת הכיסא של ארתור. כמה אפשר לטעות בבוקר כשרצים לכיסא של ארתור? לא משהו רציני, אני מגלה אח”כ, 220 מטר גובה, מצטבר מאוד מהר אמנם, אבל לא עד כדי כך.

העיר עדיין ישנונית, ואני רץ למעלה. לפחות יוצא לי לרוץ בשבילים ולא על מדרכות.

ואז יש איזשהו חיבור של אנדרנלין, ריצה, אויר, נוף, ומוזיקה טובה. כשספורט ומוזיקה מתחברים, אי אפשר להשאר אדיש. U2 מחליטים לשיר What a beautiful day בדיוק כשאני פונה אל הפינה שפורשת לי את החלק המענין, העתיק, של העיר מולי – טירת אדנבורו, הפרלמנט, ועוד כמה מבצרים קטנים וכנסיות עתיקות, במרחק ההרים מכוסי הערפל של הבוקר, חלקם עדיין מנצנצים בלבן של סוף החורף.. איזה יום יפה להיות בחוץ, להרגיש את התאומים זועקים לקצת מישור.. לנשום, ולהיות חי.

אין כתבות קשורות

אז על מה אני חושב כשאני מתכנן נסיעה כזו, אחרי כל כך הרבה זמן בלי חופש?

על וויסקי? על נופים? אה. קצת. חייב להודות.

על המנוחה? על החופש? אה. קצת יותר, חייב להודות.

על האופניים שלי? אממ. קצת יותר.. קצת יותר.

על ריצות? טוב נו. ברור.

על איפה, ואיך, על מזג האויר, ומתי, ואיך לשלב ריצה ואופניים וויסקי ומנוחה, ספר ומחשבים, קריאה והנאה. אנשים ולבד. על טיול, על חופשה.

ביום שישי אני טס לסקוטלנד. נוחת, ועד כאן זה מתוכנן (מקווה שזה גם יצליח..). מכאן והלאה..

אין כתבות קשורות

6S, לפי המצאתו של הפרופסור (אלא מי) – מתאר מסלול יחיד במינו. Shacham Shokef-Alon, Single Speed on Shursday at Six – או במילים אחרות, מסלול אלון שוקף לפי שחם, ביום חמישי בשש בבוקר על סינגל ספיד.

אין, אין, אין, על רכיבה כזו ביום חמישי בבוקר לפני העבודה, במיוחד אם אתה עובד באותו היום בIBM חיפה, 10 דקות מסוף המסלול, עם מקלחת מפנקת והרבה אהבה מקומית (== סנדוויצים).

View Larger Map

המסלול כולו לקח לנו שעה ועשרים, מתוכם 1:14 בתנועה, ולדעתי אפשר לעשות אותו קצת יותר מהר, אולי אפילו להגיע לשעה ועשרה. יותר מענין אותי אם אפשר להגיע לפעמיים בשעתיים וחצי.. זה יהיה אתגר רציני ביותר. מישהו מעונין להרים את הכפפה?

בשביל לסבר את האוזן, המרחק כולו הוא 13.63 ק"מ, וכדי לרכוב בשעה ועשרים הייתי בממוצע 149, אמנם ראיתי את הדופק מגיע ל193, אבל זה היה לזמן קצר..

תודה ליורם ואילן (לשעבר אלוף ישראל בטריאתלון!) שרכבו איתי בבוקר יפה זה.. בפעם הבאה, כולם סינגל ספיד!

Related posts:

1. הסיבוב של אלון-שוקף-יגור

לפחות על שלי. סוף סוף, אחרי הרבה זמן שלא רצתי בחו"ל במקומות חדשים (לא שאני מתלונן על הריצות החוזרות בסנטרל פארק..), יצא לי לרוץ במקום שמעולם לא הייתי בו: פורטלנד, אורגון.

בסוף יולי הטמפרטורות היום כמו ביום חורפי ישראלי, לפחות בבוקר. אח"כ כבר נהיה חם יותר, אבל בשבילי, שמגיע מתוך החום של תל אביב  – זה תענוג גדול. ריצה לאורך הנהר, יחד עם מאות אצנים ורוכבי אופניים, העיר כולה משדרת ספורט, חופש, הנאה, בריאות. קשה לי בדיוק לתאר את ההרגשה, אבל זו עיר שכנראה הייתי מסתדר בה לא רע..  כמו רוב הערים במערב ארה"ב..

אורגון נמצאת כאן:

איזה כייף לעשות תיירות ספורט בעיר זרה.. לפעמים רואים גם דברים מוזרים:

מישהו יודע מה זה?

(הריצה בבוקר, דרך אגב, היתה יופי:

View Larger Map

אין כתבות קשורות

סער, הידוע בכינויו G7, בעל הRFX הקלילות ביותר שראינו עד כה (15 ק"ג, לפי הימור שלי – כמו ה5 SPOT שלי.. אבל אף פעם לא מדדתי), לקח אותנו היום לטיול קטן במדבר. ממש גיחה – קרוב יותר, קצר יותר. אני, כמובן, לא ידעתי שזה טיול מדבר..

המסלול היורד מאלון דרך נבי מוסא דרך הסינגלים באיזור מענין מאוד. הסינגלים עצמם זורמים ומהירים, מאובננים אבל לא יותר מדי. לא משהו שהייתי כותב עליו הביתה, אבל כן משהו ששווה לנסות פעם אחת.

View Larger Map

הקטע המוצלח יותר במסלול (חוץ מהחברה..) הוא הנוף המדברי, שאחרי הגשם פשוט.. נראה טוב. אני לא חושב ששעתיים סה"כ מספיקות כדי להכנס לתוך התחושה הזו, אבל ההצצה, הרכיבה על הפסגות, נתנה איזו טעימה של שקט שהייתה מאוד ברוכה אחרי שבוע עמוס. הקטע המרגש ביותר הוא הרגע שעולים מעל הרכס ומביטים על נבי מוסא עצמו, נווה מידבר צבעוני באמצע החום-חום הזה. פשוט רגע מהמם

לסיום, קצת פרטים טכניים על הרכיבה, שלדעתי אומרים הרבה:

Summary Data

Total Time (h:m:s) 2:19:19 8:30 pace
Moving Time (h:m:s) 1:14:02 4:31 pace
Distance (km) 16.38
Moving Speed (kph) 13.3 avg. 45.5 max.
Elevation Gain (m) +505 / -995
Temperature (°C) 18.5°C avg. 20°C high
Wind Speed ( kph) NNE 0.9 avg. NNE 1.9 max.

1:14 רכיבה נטו על 2:19 ברוטו. יותר מזה – 1:14 רכיבה נטו על בערך 3 שעות נסיעה ברכב.. אממ.

פרטים מלאים על הרכיבה

אין כתבות קשורות

כמה ימים ולא יצא לי לכתוב. היו ימים ארוכים, מלאים, או שפשוט לא בא לי. ובטיול עושים רק מה שבא.. זה חלק מהענין, לא?

בקצרה.. לקראת מערב אידיהו ”פגשנו“ בSILVER MOUNTAIN, אתר סקי בחורף ואופניים בקייץ. משהו קטן יחסית שלא הייתי בא בחורף, ובערך 5-10 מסלולים לאופניים. החלטנו שאני יעלה כדי לראות את הקושי ואורית תטפל באופניים ותעלה איתי בפעם השנייה. המוטל באיזור היה נחמד וזול, אבל רק ללילה אחד. סופ“ש כאן ממש בעייתי בתפוסת המלונות שלו, תיירות הפנים של האמריקאים מדהימה. כל פעם שאני שואל, בכל מלון בכל מקום, אם יש משהו מענין בסביבה ולכן המלון מלא,יש מספר תשובות.
פעם שאלתי אפילו בשני מלונות בערך 10 ק“מ אחד מהשני, ולכל אחד היו רצף סיבות שונה (תחרויות שחייה, מרוץ מכוניות, יריד, וכו‘). פשוט קורים כאן דברים.

בעלייה לרכבל המפעיל שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי כאן ולאיזה מסלול אני עולה. הוא אמר להזהר בשחור כי ראו שם דוב קטן ויכול להיות שגם אמא שלו בסביבה. אני לא יודע אם זה אמיתי או רק נועד להפחיד אותי מהשחור בפעם הראשונה שאני עולה, אבל זה עובד. כל עץ בודד, כל צל, כל תנועה וכל סנאי נראה לי כמו דוב. לא כ“כ סבבה לרכב בשטח טכני בפחד מדובים, אבל זה די עוזר למהירות..

כמו מתחיל, יצאתי לדרך לא מצויד. חשבתי על בדיקת ציוד אחרונה אבל בכל הבלגן לא עשיתי אותה. אחרי חצי שעה של ירידה מדהימה, כולל הבהלה של נץ או נשר או משהו כזה, ציפור ענקית שפשוט זינקה אל התהום בקריאה וצווחה שהדהדה לכל עבר, התפנצ‘רתי.. ציוד להוצאת פנימית? יש. פנימית רזרבית? יש. משאבה? אה.. אופס. שעה לקח לי לרדת למטה, וזה די מבעס, חם, וקשה בנעלי רכיבה. אה, ולא שכחתי שיש דוב בסביבה, ואולי גם אמא של דוב. אז ירדתי עם כל המגינים שלי עלי לפחות היו לי מספיק מיים, כי היה די חם..

עד שהגעתי למטה, אורית כבר בלחץ היסטרי ומוצדק, אני עייף לגמרי, והרכבל כבר נגמר תוך דקות ספורות. קנינו משאבה והלכנו לנוח במוטל מכל החוויה. שם, כדי להשלים את היום, גילינו שהשעה זזה אחורה, ויש לנו עוד שעה של רכבל. אהה..

בכל מקרה, היה יום די מדהים, הרכיבה היתה בסה“כ די טובה, אבל הבנתי שבשטח פחות מסודר, וטכני כמו שאני אוהב, קצת בעיתי לרכוב לבד. אפילו בארץ אני לא ממש עושה את זה (לרוב). כנראה שהרכיבות הטובות יחכו לוויסלר ולאתרים כאלו.

אין כתבות קשורות

באמצע שום מקום, במדבר, יש נקיק שנקרא CRAZY WOMAN CREEK.

אותי זה הרס מצחוק

אין כתבות קשורות

החום הכבד מפיל. נופים עוברים ומשתנים אבל פשוט לא בא לנו לעצור, כי חם מדי. היום החום מגיע לשיא חדש וראינו כבר 42 מעלות. בתקווה שבהרים (ועוד כמה ימים..) המצב ישתפר, אנחנו פשוט לוחצים על הדוושה ועוברים את רוב מערב נברסקה ביום אחד. יוצאים בצפון לכיוון דרום דקוטה, כדי לראות את הר רשמור,דווקא די מגניב.

נחמד גם שיש הרים וגבהות סוף סוף. לא שהחום יורד ביחס הפוך לגובה ולהצפנה, כמו שציפיתי. למעשה, מאוחר יותר שמעתי ברדיו שאישה מתה מחום היום באחד המסלולים, לא בגלל שהיא נאבדה או משהו – פשוט כי היה חם מדי. איזו זוועה.

כל איזור הגבעות השחורות כאילו יצא מתוך מערבונים של צפון אמריקה (או יותר נכון, מערבונים של צפון אמריקה יצאו מכאן). מקומות שנקראים BAD LANDS, DRY CREEK, GOLD RUN, CUSTER וכו‘.

אחרי רשמור אנחנו מוצאים בג‘יפי חנות אופניים קרובה ומגיעים אליה. המוכר נחמד, רוכב XC וSS (מונחי אופניים, מצטער..), מסביר לנו על עשרות המסלולים בסביבה, בהתלהבות אמריקאית רגילה. בכלל שמתי לב שהרצון לעזור כאן לפעמים פשוט מטורף. עצרנו במוטל שהיה מלא ובעלת המקום התקשרה בשבילנו לשני מקומות לברר אפשרות להשאר ומחירים. כנ“ל גם המוכרת בבית הקפה, אחרי ששאלתי אם היא מכירה משהו זול באיזור. בכל מקרה, נראה שזה מקום טוב, מצאנו מוטל זול יחסית (65$), והחלטנו להשאר. המוטל ריק אז הבעלים נותן לנו להשאר בכל חדר שנרצה, ואנחנו כמובן לוקחים את החדר היקר ביותר. למה לא.

הבעיה כשכל כך חם בחוץ היא שלמעשה לא בא לנו להשאר באף מקום. מכיוון שהיציאה מהמלון היא לרוב ב10:00 או 11:00, אז יש לנו בערך מ6:00 עד 9:00 לרכב, לחזור מהר ולהתארגן, או להשאר יום נוסף בחום שלא מאפשר לזוז בכלל אחרי 11:00 בבוקר. די באסה, אז נראה לנו שעדיף לנצל את הימים האלה לנסיעה, עד שהחום ירד קצת (המקומיים אומרים שהחום הזה אינו רגיל בכלל, אז כמה זמן הוא יכול להמשך?), ומסלולים מדהימים תמיד יהיו בהמשך.

אז הנה אנחנו שוב בדרך, אחרי פיט סטופ בבית הקפה המקומי וקצת אינטרנט.

מה למדתי היום?

בארץ יש לחימה ולא מלחמה
אין מקום, קטן ככל שיהיה בצפון מרכז ארה“ב, שאין לו מגרש בייסבול
”הידעת? אם תהפוך את התחתונים שלך לצד האחר, תוכל ללבוש אותם שוב… לעוד חמישה ימים!“ (מתוך רדיו מקומי..)

אין כתבות קשורות