לאחר שהתחלתי ב2008, המשכתי ב2009, כבר אין ברירה אלא להמשיך גם השנה. כשחשבתי על השנה שהיתה התחלתי דווקא באכזבה: לא סיימתי את הפרו ספורט עקב פציעה במירוץ, החלטתי לנוח ולא לעשות את הר לעמק (למרות שליוויתי את מיטל), ונפצעתי שוב בסן פרנסיסקו חודש לפני חוצה ארץ – גם אותו לא עשיתי.  התחלתי לחשוב על הזנה הזו ומה עוד קרה בה, לאחר שעזבתי את יבמ, הצטרפתי לעבודה חדשה בסמנכ"ל טכנולוגיות והספקתי לקראת סוף השנה לעזוב גם אותה. הסתכלתי על כל מה שקרה, ואני יכול להגיד שאני מסופק. לא שנה מהממת, אבל שנה של בניה, של חברים, ושל הרבה הרפתקאות – וכשעושים הרפתקאות, לפעמים הן פחות מצליחות.

השנה התחילה עם שיא אישי בטבריה, ללא אימונים מיוחדים וללא מאמץ – פשוט עקב האימונים הרבים לפרו ספורט. לאחר מכן היה לי הרבה זמן לכתוב, וניצלתי אותו להרבה מדריכים ופוסטים קצרים: פוסטים על התאמת נעל לרגל, בחירת נעלי ריצה, דברים טכניים כמו ריצה בירידות ואפילו מה עושים כשצריך להשתין. הרבה מאוד פוסטים על תזונה, וכן תזונה בתחרויות כשרציתי לתאר את התהליך שאני עובר לקראת חוצה ארץ - תהליך שכאמור לא הושלם עקב הפציעה אבל עדיין נתן לי מספיק זמן לתכנן וללמוד על קפאין ותכנון השתיה שלי לאולטרה.

נראה לי שהדבר המיוחד ביותר בכל זאת השנה היה מה שחברים עשו. מיטל עמדה במילתה ועשתה טריאתלון אילת ראשון. תמיר ופורטו במרתון ראשון שלהם. הלוטמים, מיטל, אורן, שירי ואמא רצו את מירוץ נייקי, שירי כבר על גבול החצי מרתון שלה – והלוטמים נהנים מריצות שטח יותר ויותר. בכלל הטרנד בשנה האחרונה אצל רבים מרוכבי השטח היה לעבור לריצות, אפילו תערוכת האופניים נקראה השנה תערוכת אופניים וריצה.

אם כבר מדברים על טרנדים, מרחקים קיבל בוסט מטורף והוא הדה פקטו אתר ריצת האולטרה בישראל – לראיה אפשר לראות את כמות סיפורים שנכתבו על חוצה ארץ – בעיקר בגלל העבודה המצויינת של אביב – אבל גם בזכות הקהילה עצמה שתמכה, אהבה וכתבה.

אז מה עוד היה לנו כאן? טרנד הריצה היחפה הגיע גם אלי, ניסיתי ריצה יחפה וניסיתי ויברם ואהבתי את שניהם, למרות שלדעתי יש שונות גדולה – וגם כתבתי על זה כאן ובquora. כתבתי על ריצות בחורף, בקיץ ובחום, וכמובן על רכיבות, נפילות ואירועים כאלה ואחרים.

בסיכומו של ענין אני מרגיש טוב. לא היו אירועים מיוחדים, אבל זה הכל יחסית. אני כבר לא סופר ריצות של 50-60 ק"מ כאירוע ששווה לדבר עליו, ואולי גם זה אומר משהו. השנה הייתי עסוק מאוד בדברים אחרים, בראש ובראשונה עם תמר, אבל גם עבודה חדשה, ועכשיו סטארטאפ, חברים וגדילה אישית. במקביל למדתי הרבה על הספורט, על עצמי ועל מקומו של כל התחביב הזה בחיים שלי. אני מרגיש מוכן להסתער על 2011 בראיה שונה. נראה מה יהיה.

שנה טובה!

אין כתבות קשורות

אחרי כל הדיבורים על הבדווטר (badwater) לא יכולתי להתאפק והחלטתי לנסות בעצמי סימולציה קטנה. למי שלא מכיר, בדווטר הוא אחד המירוצים הקשים ביותר שיש בעולם – לא רק אולטרה מרתון של 100 מיילים (160 ק”מ), אלא גם מירוץ בעמק המוות בקליפורניה, שמתרחש בטמפרטורה של 50 מעלות (היו כאלה שהעירו “כן, אבל בלי לחות” – אז כן, רק 50 מעלות, כמעט בלי לחות, לא נורא כמו תל אביב באוגוסט), וזה רק האויר בחוץ – הכביש עליו רצים כל כך חם, שיש רצים שמחליפים נעליים תוך כדי כי הסוליה פשוט נשרפת, וסנדויצים שמכינים לדרך פשוט הופכים לטוסטים. ממש כך.

תמיד אמרתי שיש הרבה אתגרים שאני מוכן לנסות להתגבר עליהם: מרחק, עייפות, כאב – אבל מול השמש אני לא מוכן להלחם. היא פשוט גדולה מדי, והיא כנראה תשאר כאן גם אחרי. תמיד התעלמתי ממירוצים בעלי זמני זינוק הזויים של 9 בבוקר באוגוסט בישראל, או אפילו פעם אחת ב13 בצהריים ביולי. לא הבנתי אנשים שמתעקשים להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בישראל ולא באירופה. אבל משום מה הדיבורים הרבים, וגם החום שקצת ירד, עשו לי חשק לנסות.

קפצתי לפרו ספורט, קניתי שרוולי ריצה נוגדי UV לקייץ (אמתין עוד כמה פעמים ואכתוב עליהם ביקורת בגיראפ), לקחתי את הכובע סלומון XA החביב עלי לאחרונה (בעל כיסוי לצידי הראש ולצוואר, לפחות מבחינת הסרטן אהיה מוגן) – ובצורה ממוגנת כזו יצאתי לריצה ב15:00 בצהריים – בחום מלא. התיכנון היה 3 עד 3.5 שעות, אבל לא חשבתי שהמיים יספיקו ליותר מ3, וזו היתה המחשבה הריאלית יותר. המיקום: חורשן. קיוותי להגיע למקומות המוצלים יותר, אבל על כך בהמשך.

ההבדל הגדול בין כל ריצה לריצה בחום הוא העומס הבלתי יאמן על הגוף. מכיון שהייתי מוכן מראש (מדהים כמה המחשבה משפיעה על הקושי) לחוסר נוחות מהחום לא נתתי לה להשפיע עלי יותר מדי. כמו כאב מרוחק ולא מעצבן היא פשוט היתה שם יחד איתי בכל הריצה, אבל העומס הפיזי היה עצום. לא משנה כמה שתיתי, זה לא היה מספיק. כבר לא יכולתי לשתות עוד והרגשתי שהגוף מלא, אבל ידעתי מההרגשה (ומצבע וכמות השתן) שאני צריך עוד. בכל דקה שהרגשתי שהבטן קצת מתרוקנת – שתיתי. בסופו של דבר, ב3 שעות גמעתי מעט יותר מ2 ליטר, בערך 600-700 מ”ל לשעה של משקה איזוטוני. אין ספק שאם אתאמן לריצות חום יהיה עלי ללמוד לשתות יותר – שאר הלילה וערב ראש השנה היו עמוסים בשתית מיים בלתי פוסקת.

בריצה בחורשן אין לי מסלול קבוע. כשאני יוצא מביתו של אחי באבניאל יש לי נקודת כניסה קצת לפני עמיקם, ומשם והלאה התחושות והחשק מובילים אותי. הפעם הגעתי לכמה מקומות חדשים ומעניינים, אבל בסופו של דבר המסלול לא היה טוב כמו שרציתי – הרבה יותר מדי זמן חשוף בשמש ולא תחת עצים – שם הבדלי הטמפרטורה כל כך גבוהים שאני מרגיש הקלה ברגע שיש עלי צל.

קשה לי לדעת מה היה הגורם המכריע לקצב האיטי – קצת יותר מ25 ק”מ (לא כולם נקלטו בGPS) ב-2:52 שעות, רק 400 מ טיפוס וקצב ממוצע של 6:43 דקות לקילומטר. אולי תנאי השטח, אולי החום. נראה לי שנתוני ה400 מ’ לא מדוייקים מאוד (זה יכול לקרות בGPS), אבל המספר עצמו לא רחוק משם. מה שחשוב הוא לא זה – אלא הנסיון בריצת חום קשה שכזו, הסבלנות והאימון הפסיכולוגי. ראיתי שזה אפשרי, וכמו שכל מי שמכיר ספורט אקסטרים, השלב החשוב ביותר הוא השלב שבו אתה מבין שמשהו אפשרי – אחרי זה, אין גבולות יותר.. או שהם פשוט קרובים ונמוכים יותר

אין כתבות קשורות

אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:

הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף?
מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – .
בדקתי. ה- ה- שחררה.
רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים.
כבר התלבשתי. מה לעשות?
יוצא לבד.
מטפס ליובל.
רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא.
הוא לא רוכב. הוא רץ.
מהר הוא רץ (לא יחף…)
עושים סינגלים בעליה ובירידה.
אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך..
יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול.
אותו קצב. הוא רץ אני רוכב.
הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה.
אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה.
הוא קצת לפני.
עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים.
כולם עם מצלמות.
מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים.
כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה.
הם לא מצלמים את הקיר.
הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו.
מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה.
נתוניה מרנינים ביותר.
ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי…
מתמתחת בזויות מפעימות מאד.
מקצוענית. ויפה. מאד.
והוא?
עדיין באותו קצב.
ואני? אני מאיט.
כבר לא באותו הקצב.
והיא?
עדיין זזה. בקצב משלה.
והם?
והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם.
מה קורה פה?
הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת.
זאת חיה אחרת לגמרי…
אני שם לב שאין בנות שמצלמות.
רק בנים. שמנמנים.
צילום אומנותי.
אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים???
עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים.
בטיחות זה מאד חשוב אבל…
אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע …
אולי אחזור?
לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן.
חבל.
נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר..
והוא?
הוא כבר נעלם.
אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס…
מגיע אליו.
לא. הוא לא פיספס.
אבל שמר על הקצב.
מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון.
אני לא מקצוען.
יורדים בחזרה את השבלול.
משם לחרש ולאוטו.
לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות.
גם לאומנות.
אני ממשיך הביתה.
לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות.
נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול.
אולי אהיה אמן?

אין כתבות קשורות

לכבוד פתיחת קבוצת הריצה הישראלית בלינקדאין ולפוסט הראשון שלי שם, אני מעתיק את רשימת הטיפים שלי לאצנים שמרגישים שהחיים לא משאירים להם זמן לרוץ.. זהו המשך כללי לפוסט הקודם שלי על שינה-ריצה-חיים. כל מה שכתוב כאן חל, כמובן, גם על רוכבי אופניים..

1. אם אתם יכולים לרוץ לעבודה – הכי טוב (אם יש לכם מקלחת..) – אם לא, אבל אתם יכולים להשתמש בתחבורה ציבורית כלשהיא – רוצו חזרה מהעבודה. זה מנצל יותר טוב את הזמן ואתם לא נתקלים באחת הבעיות הקשות ביותר: הכניסה חזרה הביתה.

2. נסו לרוץ בבוקר. אפילו אם אתם אנשי ערב-לילה, ברגע שאתם נכנסים הביתה זה קשה פי 10 לצאת חזרה לריצה.

3. הדרך הטובה ביותר לרוץ בבוקר אם אתם לא אנשי בוקר: הכינו את הציוד בערב, קומו וצאו החוצה מהר ככל האפשר, אפילו לפני שהתעוררתם לגמרי. אם תעצרו לחשוב, לא תצאו.

4. קחו את זה בקלות – אם הפסדתם כמה אימונים בטווח הרחוק זה לא משנה. ריצה היא ספורט לאנשים עם סובלנות. הטיפ הכי חשוב: אל תנסו לפצות על מרחק שלא רצתם. המשיכו לפי התוכנית. אם תנסו לפצות זה יחזור אליכם בגדול.

5. אל תשכחו להנות מהריצה.

אין כתבות קשורות

יש ימים שזה קורה. יש ימים שאני רואה את זה בא, אם בגלל שאכלתי משהו מתוק שעה לפני האימון, או אולי דיאט קולה (שלא בדיוק ברור לי למה, אבל זה גורם חוזר), או שסתם היה יום קשה ושבוע מתוח, אני יוצא לאימון, ואחרי 10 דקות, 20 דקות אולי, פתאום העולם מתרסק לי – הנפש והגוף נופלים ולא רוצים לקום. היום היה יום כזה.

4 ק”מ לתוך ריצה של 14, אני לא יכול יותר. פשוט לא מצליח. זה לא היום שלי. יאוש מלא. כאילו שתי התקפות חזיתיות נופלוץ עלי: אחת נפשית ואחת גופנית, מקביליות אבל עדיין מאוד ברורות בגבולות שלהן. אני ממש יכול לתאר אותן בנפרד:

הפיזי: מורגש בעיקר בריאות ובחזה, שם כואב, לא בדיוק קשה לנשום, אבל אותה השפעה של חוסר נשימה. הגוף לא מקבל מספיק חמצן, יש ריקנות בבטן. משם זה זורם לרגליים, שלא בדיוק כואבות, ולא ממש עייפות, אבל ההשפעה הסופית היא כאילו הן גם עייפות וגם כואבות, קשה להרים רגל אחר רגל, ועד שאני מצליח התנועה איטית, מגושמת. אני מרגיש כאילו אני אחרי ריצה של 60 ק”מ.

הנפשי: יאוש, אולי, זו הדרך הטובה ביותר לתאר את ההרגשה, יאוש כבד. לא רוצה להמשיך, רוצה לעצור, רוצה הביתה. לא רוצה להתאמן, לא אוהב את הריצה, המאמץ פשוט קשה מדי, ואני לא רוצה להלחם. אולי אקצר את הריצה, אולי אסתובב ואחזור הביתה.

למזלי אני מכיר את המצב הזה ויודע בראש, בהגיון יותר מאשר בהרגשה, שהוא זמני. אני גם יודע שזהו אימון טוב לקראת אותם רגעים מייאשים ומעייפים בריצות אולטרה, עמוק לתוך השעות הארוכות. הסיבה אמנם שונה אבל התוצאה זהה, ואני יכול לנצל את האירוע הזה כאימון פסיכולוגי. אז מה אני עושה?

פיזי:לא הרבה, אין מה לעשות. פשוט ממשיך, לאט.. לאט. פעם אחת אפילו עוצר והולך דקה אחת בעליה שאני תמיד רץ. אני מרגיע את עצמי (עוד על זה בהמשך), וממשיך לאט לאט.

נפשי: כאן המלחמה האמיתית. אני מחליט פשוט לא לנטוש. אם צריך ללכת, אלך, וכמו שאמרתי קודם, אני אפילו מבצע. פעם אחת, אבל הצריבה בכבוד כואבת. אם צריך, אלך את כל הדרך, אבל את המסלול שלי אני עושה היום. אני ממשיך לרוץ לאט, ומפסיק לחשוב על כל דבר. מגלה שחושבים על העכשיו, על הריצה, על הצעד הבא, הכל נהיה קל יותר. לא על החיים, לא על אנשים או עבודה, לא על מוזיקה – רק על הריצה. לאט, לאט, ועובר עוד קילומטר, עוד אחד.. אני כבר בשישי, והגבעות מתחילות..

וזה עובר. אחרי 8 ק”מ לערך זה מאחורי, הקצב חוזר ועולה, ואני חוזר לאימון. הראש עוד קצת כואב אבל זה בקטנה.. מצב ברוח חזר, ומי בכלל זוכר מה היה לפני כמה דקות. המאבק הושלם, צריך רק לזכור את הלקח..

Related posts:

1. כאב וסבל (נפילת סוכר..)

השבוע התוכנית מתחילה להסתדר, עם 120 ק”מ בערך (הלך לי הGPS, שזה סיפור אחר, עוד פרטים בהמשך) – שני ימים של 40 ק”מ כ”א, ועוד כמה ימים של ריצות קצרות יותר, ואני מגיע לסוף השבוע עייף אבל לא מותש מידי, שזה סימן טוב באופן כללי.

בתחילת השבוע מת לי הגארמין 305 שלי, שבהתחלה די ביאס אבל בהמשך נתן לי יכולת לרוץ בלי מוזיקה, בלי שעון, רק אני והצעדים הכבדים שלי, בחום. חושב על הרבה דברים, מתרכז בריצה עצמה, ההרגשה והחופש ממדדים חיצוניים עשו לי הרבה טוב ואני נותן להם הרבה כבוד בקלות שהשבוע הזה עבר – ריצה כשאני נאלץ להקשיב לגוף שלי כדי לקבוע מהירות ולא שום דבר אחר. כל כך אהבתי את ההרגשה שאני חושב לרוץ יותר בצורה כזו, האובדן היחידי הוא הדיוק במרחקים, וחוסר היכולת לדעת כמה זמן אני רץ, אבל אולי אפשר אחרת?

בשבוע הבא אני ממשיך אותו הדבר, ואני מצפה לשבוע יותר קשה משום שאני מגיע בכל זאת קצת עייף, וכן כי אמצע השבוע אמור להיות חם מאוד. נראה איך התוכנית מתקדמת..

Related posts:

1. שבוע אימונים שני – מרוץ חוצה ארץ
2. שבוע אימונים שלישי – מירוץ חוצה ארץ – הכל לא מתקדם לפי התוכנית
3. שבוע מנוחה, טוב לגוף, טוב לנשמה (מרוץ חוצה ארץ, שבוע רביעי)

מה זה יותר מדי אימון? מתי המטרה הופכת חשובה מהדרך, ואתה מוצא עצמך אבוד, שוכח למה אתה כאן, עושה את כל זה? ואיך מבדילים בין אובדן וקושי, עייפות וחוסר חשק?

אימונים לאולטרה מרתון ומרחקים ארוכים שונים מסוגי ספורט אחרים: הם ארוכים מאוד, נמשכים חודשים לקראת אירוע בודד, חד פעמי, win or loose. בניגוד לרכיבה או ריצת 10 קמ, המאמץ הנדרש וההשקעה הרבה יותר גדולים, וכולם מתרכזים ביום אחד.

לכן אני לא רואה עצמי כמתאמן לאולטרות. הסיכון באובדן הדרך, שהיא היא המשמעותית בכל זה, פשוט גדול מדי. אני רואה סביבי אנשים רבים שאובדים בתוך המירוץ הזה: מסמנים וי ועוד וי, מקריבים את שאר החיים בשביל תזונה טובה, שינה, ספורט ספורט ספורט. אני לא שם.. אני עושה את כל זה כתוספת אדירה לחיים מלאים שאני אוהב מאוד, אבל עדיין תוספת.

השנה האחרונה היתה ארוכה, ועכשיו הגיע הזמן לנוח. לחזור לרכוב כמה פעמים בשבוע, להתחיל עבודה חדשה, לחיות את האהבה החדשה, ולחיות בכלל. לקח לי קצת זמן להבין את זה אבל כשזה שקע זה שקע במהירות. אני מבטל את האולטרה 120 ק״מ, לא נרשם לקורס מדריכי ריצה. אני נושם עמוק ומסתכל על האופק, ומחבב מה שאני רואה שם.

אין כתבות קשורות

את החוויה, את הרצון לקום בבוקר ולנסות משהו חדש מתוך אותה שיגרה, מתוך אותו מסלול או אותו תחביב – כי דווקא מתוך החזרה, הכושר, המאבקים היום יומיים של הריצה והאופניים, דווקא מתוך ההרגלים והמסלולים הקבועים – דווקא משם צומח האתגר הבא, הבלתי מובן, אפילו לי כרגע – אבל אני בביטחון מלא שהוא יהיה שם.

ואיך אפשר להסביר לזר את האהבה הזו למשהו שאתה עושה כבר שנים, משהו שמזכיר לזר כאב, קושי ואתגר בלתי מובן? יש הרבה זרים, אבל מצאתי שבתוך הזרים ישנה קבוצה של אנשים שמכירים תשוקה, מכירים אהבה לתחביב אמת, משהו שנותן להם עוד ועוד בימים קשים, משהו שלוקח את הדמיון שלהם למקומות אחרים – לא בהכרח ספורט, אבל גיליתי שלאנשים עם תחביב קל יותר להסביר מאיפה אני בא. גם הם שם.

וביום כזה, יום לפני המרתון, אני פוגש הרבה זרים, אנשים שאני לא מכיר – אבל הם לא זרים לי, הם בדיוק כמוני.

מחר נפגש על קו הזינוק.

אין כתבות קשורות

קר בחוץ, אני יוצא לריצה קצרה.. לא משהו מיוחד, קצב איטי, שעה ועשרים דקות.

חוזר מהריצה עמוס חוויות.

הערפל מעל הירקון המתפתל בתוך שדה ירוק,

אנשים מנומסים מפנים מקום, "בשמחה" הם אומרים לי,

האדים שעולים מהגוף באויר הקר,

וריח האפיה בבנין כשאני עולה לקומה האחרונה.

בוקר טוב

אין כתבות קשורות

חשבתי שאכתוב איזה סיכום כללי על הריצות שלי בסקוטלנד, על המקומות והחוויות השונות, ממבט של ספורטאי שמטייל בחו”ל. אבל הריצה של היום בבוקר פשוט היתה חייבת פוסט משלה.

6 בבוקר, אידנברו, היום האחרון בטיול שלי לסקוטלנד. אני יוצא לריצה במסלול שהבחורה מהקבלה הפנתה אותי אליו, אבל בחשש כלשהו. הבחורה לא היתה מחוברת, בטח לא לריצה. לא ידעה כמעט כלום ממה ששאלתי אותה, ומשהו בנימה גרם לי לרצות דעה שניה. בבוקר, כשמישהו אחר בקבלה, באמת קיבלתי תשובה אחרת. לא שהוא הבין משהו בריצה, אני משער שמי שאוהב טבע וספורט בסקוטלנד לא מוצא את עצמו באדינבורו, אבל הוא הוציא מפה גדולה של העיר ומכאן כבר אני הובלתי אותו בשאלות.

הכיוון משתנה לצד השני בכלל, לגבעה גדולה שנקראת הכיסא של ארתור. כמה אפשר לטעות בבוקר כשרצים לכיסא של ארתור? לא משהו רציני, אני מגלה אח”כ, 220 מטר גובה, מצטבר מאוד מהר אמנם, אבל לא עד כדי כך.

העיר עדיין ישנונית, ואני רץ למעלה. לפחות יוצא לי לרוץ בשבילים ולא על מדרכות.

ואז יש איזשהו חיבור של אנדרנלין, ריצה, אויר, נוף, ומוזיקה טובה. כשספורט ומוזיקה מתחברים, אי אפשר להשאר אדיש. U2 מחליטים לשיר What a beautiful day בדיוק כשאני פונה אל הפינה שפורשת לי את החלק המענין, העתיק, של העיר מולי – טירת אדנבורו, הפרלמנט, ועוד כמה מבצרים קטנים וכנסיות עתיקות, במרחק ההרים מכוסי הערפל של הבוקר, חלקם עדיין מנצנצים בלבן של סוף החורף.. איזה יום יפה להיות בחוץ, להרגיש את התאומים זועקים לקצת מישור.. לנשום, ולהיות חי.

אין כתבות קשורות