בכל מיני רכי-וידיאו תמיד רואים אותנו רוכבים בסינגלים, אף פעם לא נופלים אף פעם לא מפספסים. בכרמי יוסף, המקום שהתחיל את עידן הרכיבות הטכניות (אי שם ב2002), הבולמים שהגיעו ל100 מילימטר (!) וטכנולוגיות שונות ומשונות (כמו הבלייר הראשונים), אין בעיה לצלם אנשים מאבדים את זה, במיוחד ברכיבת סינגל ספיד כשכל השטח טחון היטב לקראת הקיץ.. אז הנה הצד השני של רכיבות טכניות – נפילות..

אין כתבות קשורות

לרכיבות סינגל ספיד, במיוחד במקומות כמו הר חורשן, אי אפשר לקרא רכיבות שקטות או רגועות – זה פשוט לא מסתדר יחד עם העליות המטורפות, אפילו בימים בוציים וחורפיים כמו היום, כשDj מוקי הוביל את אילן, פורטו ואותי ברחבי השטח המוכר לו ככף ידו, בין קטעים בוציים כאלו ואחרים כמעט בלי שנתקע בעצמנו. חוויה. רכיבות סינגל ספיד בחורשן הן תמיד סוערות, גם כשמזג האויר שקט ואביבי.

ובכל זאת, ביום כזה, כשהשרירים בארבע ראשי שלי כואבים אחרי שבוע שהתחלתי לחזור לריצות ארוכות (סה"כ 80 ק"מ השבוע, אבל אתמול רצתי 40-45 בבוקר ועוד עשיריה קלה בערב), הרכיבה היתה מעין שקט בשבילי – קשה על הלב ריאה, קשה על השריר – אבל בלי אימפקט, בלי המכות בלי הרחמים על הגוף – רכיבה שמשאירה אותי עייף, אבל לא כואב ונוקשה.

אני לא אפליג בנפלאות הקרוס טרינינג, כי זה לא פוסט על כושר. אבל על החורשן, על הירוק והכחול, על איילות בבוקר ועל רכיבות בקור עם החבורה – על זה אני יכול לספר נפלאות ומופלאות. אפילו שהיום לא היו סינגלים, אפילו שבצורה בלתי מובנת מוקי הצליח לארגן מסלול שהרגיש כאילו היו בו הרבה ירידות וקצת עליות – ובלי שהוא ידע הוא אירגן לי את הרכיבה המושלמת.

(התמונה, דרך אגב, היא משימשית דווקא, אבל בכל זאת יפה )

וזו המפה של הסיבוב המלא:

Related posts:

1. שש בש רכיבה

אין כתבות קשורות

חשבתם שמרתון טבריה יהיה מספיק? לא ממש נראה לי.

בחודש הבא יש אתגר חדש ומהפכני מאת קומונת אפיק – אתגר 6 הפארקים. מתוך ההודעה:

"מסלול שיתחיל מאיזור בן שמן ימשיך לקנדה ומשם דרך יערות אשתאול יתחבר לאחד האיזורים היפים בארץ בעונה זו – עדולם.
לא, זה לא נגמר פה …… מעדולם זה ימשיך דרך פארק בריטניה ומערות לוזית לסינגל חרובית (המורחב) שממנו נחזור לבן שמן.
המסלול משופע בתחנות תידלוק וכן קרוב לכבישים ראשיים מה שהופך את הרכיבה לנוחה יותר פיזית ונפשית (Yea Right)"

אז אחרי הרבה אתגרי ריצה הגיע הזמן לאתגר אופניים. מכיוון שהתאריך עצמו לא סגור ולא ברור לי מה יהיה עם האולטרה 100 ק"מ שאמור להיות באותה תקופה, אני אצטרף ביום שני למשלחת הבדיקה.. יהיה דיסקו.. מובטח.

Related posts:

1. 29" נגד 26".. כמה מחשבות

בסתיו 2010 יעלה לאויר המירוץ האתגרי הראשון בישראל. בנתיים, הוזמנו 6 קבוצות של 4 אנשים בכל קבוצה לפיילוט מיוחד שיערך בשבוע הבא באיזור סודי בצפון.. ואני אייצג את הקומונה, הבלוג, ואת איילות בתחרות הזו כחלק מקבוצת איילות. לא, אין לנו שם עדיין, אבל יהיה איתי שם ראובן מילמן, קרן מרץ ואסף לב. את ראובן אני מכיר כמובן, את קרן פגשתי פעמיים שלוש ואת אסף כלל לא..

מהו מרוץ אתגרי? מרוץ של 24 שעות (לפחות) הנערך בין צוותים (התקנון קובע מרחק מקסימלי של 50 מ') שיצטרכו לנווט לאורך מסלול שאינו ידוע מראש תוך כדי "מעבר" במספר ענפי ספורט: ריצה, אופני שטח, קייאקים, ועוד כמה דברים לא ידועים. לפעמים יש סנפלינג, לפעמים שחייה.. עוד מעט אוכל לספר מה היה לנו.. אם אשרוד עד אז.

הפיילוט כמובן יהיה שונה במקצת מהמירוץ האמיתי, אין תחרות ואין קטגוריות, וכנראה שכל המירוץ יהיה 24 שעות (ולא פחות או יותר כמו במירוץ אמיתי עם יותר קבוצות). ההזנקה תהיה ביום חמישי הבא ב9 בבוקר, ותסתיים ביום שישי באותה השעה בערך.

לא יודע בדיוק מה אני מרגיש לפני התחרות. זה יהיה אתגרי בבירור – הכושר, התזונה חוסר השינה, הקייקאים והתחרות בלילה, הכל יהיה חדש ומענין. התזמון (בקיץ ולפני הריצה של ישראל) לא הכי אידיאלי בשבילי, אבל נו שווין.. זו הזדמנות חד פעמית..

Related posts:

1. מרוץ קולומביה האתגרי (פיילוט) 2009 – היום – חלק 2

בקומונת הסינגל ספיד נושבות רוחות. לא בהכרח רוחות רעות, אבל יש סימני שינוי קלים. חיי הקומונה הקהילתים אינם פשוטים, וכמנהלים וכמשתתפים אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל ולהבין מה קורה, מה משתנה, ואיך אפשר לשמור על רוח הקומונה.

אז מה קורה בזמן האחרון, ומה קרה?

הקומונה התרחבה וגדלה, אין ספק. אנשים שהיו הבסיס לקהילה הזו מופיעים פחות, גם באינטרנט וגם ברכיבות, בין עם שהתעייפו מהרוח של המשהו החדש והמגניב ומתרכזים היום יותר פשוט בלרכוב, בין אם התעייפו קצת מסינגל ספיד, ובין אם שלא מוצאים עצמם בתוך הקבוצה הגדולה יותר. זהו אחד האתגרים הקשים ביותר של קהילה – מה קורה למי שהרים אותה כשהיא גדלה דווקא, כשהיא מצליחה.

אפקט שני של גדילת הקומונה שאותו אנחנו רואים זמן רב הוא הרצון של גופים מסחריים לפרסם. תמיד היינו נגד, אבל לאט לאט הגופים המפרסמים מצאו שיטות חדשות וטובות יותר להכנס פנימה – דרך חברים, דרך אנשים "פחות זהירים" שחושבים שזה "רק פוסט בשביל הכיף" או פירגון. את החברים אנחנו אוהבים, הגופים המסחריים יודעם, ובהם נעשה הכל שלא לפגוע, ואז פוסטים מסחריים חודרים פנימה. זהו הפסד שלנו בכל מצב. אם אנחנו לא עושים כלום אנחנו פוגעים בקומונה ומאפשרים פרסום, אם אנחנו עושים משהו אנחנו פוגעים ברוח הקומונה החברית.

ומה עוד קרה? אייל, המנהל את הקומונה מראשיתה, החליט לפתע לפרוש. לא שמשהו השתנה – לא הסכמנו להודעת הפרישה, כי אנחנו אוהבים אותו יותר מדי אבל יש לזה אפקט.

אז מה היה לנו? קומונה שגדלה, גרעין שמאבד את עצמו, ומנהל שחושב לפרוש, ובין אם עשה את זה או לא, הוא הודיע על זה. רוחות נושבות בקומונה.

אני מסתכל על פורום ביקורת מסעדות שמתבסס על מסעדות וביקורים בהן, פופלרי בטירוף ומלא, פשוט מלא, בנסיונות מסחריים לפרסום. בכניסה לפורום יש הודעה חד משמעית באדום: "פורום זה אינו מיועד לפרסום מסעדות, שירותי מזון וכו'. פרסום יותר בלוח המודעות בלבד, הודעות על גבי הפורום יימחקו לאלתר.

אין כתבות קשורות

אז על מה אני חושב כשאני מתכנן נסיעה כזו, אחרי כל כך הרבה זמן בלי חופש?

על וויסקי? על נופים? אה. קצת. חייב להודות.

על המנוחה? על החופש? אה. קצת יותר, חייב להודות.

על האופניים שלי? אממ. קצת יותר.. קצת יותר.

על ריצות? טוב נו. ברור.

על איפה, ואיך, על מזג האויר, ומתי, ואיך לשלב ריצה ואופניים וויסקי ומנוחה, ספר ומחשבים, קריאה והנאה. אנשים ולבד. על טיול, על חופשה.

ביום שישי אני טס לסקוטלנד. נוחת, ועד כאן זה מתוכנן (מקווה שזה גם יצליח..). מכאן והלאה..

אין כתבות קשורות

קשה לי לכתוב על הפרה היום, שנמצא באנטי מוחלט לאירוע שהיה אתמול. מצד שני, קשה לי שלא לכתוב על אירוע שמביע כל כך הרבה לסביבה שאני חי בה (או אולי, חלק מהסביבה שאני חי בה, אבל חלק חשוב).

ספטא כבר נכנע לפני ופשוט נתן רשימה של קרדיטים. אני אתן כמה הפניות חשובות שנותנות קצת נקודת מבט על מה שהלך שם.

השירשור בתפוז הוא כמובן הנקודה העיקרית. מה שהפירט כתב שם זה הכל מהלב. למרות שלי אישית כל האתגר קצת התפספס ממליון סיבות שונות ומשונות, אני חושב שהקהילה (הקומונה) שצמחה לנו בנויה מחבורת האנשים מהיותר טובות שנבנו כאן, בטח בעולם האופניים, בטח בסדרי גודל כאלה, של כמות אנשים וכן אנשים שלא ממש נפגשים ביום יום, או אפילו בשבוע שבוע.

אני חושב שהגלריה הזו יפיפיה. לצערי אני לא יודע מי הצלם. ספרוקט מתמחה בצילום אנשים ונתן לי את התמונה הנהדרת הזו:

אילן הוסיף גלריה של רוכבים בסינגלים ורון את התמונות המדהימות האלה (התמונה הסימבולית למטה זה משם).

יותר מכל שמחתי לראות את הגלריה של שרון – חוץ מאשר ההשקעה העצומה שהיא נתנה באירוע, והכיף בלראות אותה בכל סיבוב, לפני ואחרי, חוץ מרוח הקרב הבלתי נלאית וההומור הבלתי פוסק, חוץ מ וחוץ מהרשימה האין סופית שאני יכול להמשיך ולכתוב כאן, הכישרון שלה למצא את התמונה הנכונה, את הזוית, את העימוד, פשוט משאיר את כולם מאחור.

את האתגר הזה חצי עשיתי וחצי לא. הצוואר כאב לי ומראש החלטתי שאם יכאב אני לא אלחץ. אני עדיין מקווה שזו לא תחילת הסוף של הרכבות שלי בכלל, ובכל מקרה, הסיכוי היחידי שזו לא תהיה תחילת הסוף הוא שאני אזהר. אז נזהרתי. רוב הפעילות שלי היתה מאחורי הקלעים, כמו תמיד, ונראה לי שהפעם קצת פחות שמו לב לזה. נו טוב, ככה זה כשלא רוצים להיות בפרונט, אז לא בפרונט.

אסף מערוץ 5 ביקש ממני לתאר את האירוע, את הרגש, והיה לי קשה. למי שמכיר אותי זה אומר המון. ואם אתם קוראים את הבלוג, אתם מכירים.

בשביל זה יש את הרכיבות של השנה הבאה, אני מקווה

ותודה לרון על תמונת הסינגל ספיד הנצחית:

Related posts:

1. אתגר הפרה המתה
2. לחצות את החושך, בלי להכנס לחשיכה..
3. מהיר ועצבני, אבל קצת פחות מהיר, וקצת פחות עצבני..

אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..

אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים.
אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה.
אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים.
זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.

אין כתבות קשורות

רספקט ענק לעז הרים להרמת וולוו ציאלנג’ מגידו 2009, בשנה שכל כך קשה עסקית להזיז דברים, העיזים חוזרים ומפיקים אירועים כמו שאף אחד אחד (אולי חוץ מהgearless pirate) יודעים לעשות. אירוע שנותן חשק לעוד, הפנינג אמיתי.

ספויילר קטן לסוף הפוסט, גם כי זה פוסט קצר וגם כי אני מת על התמונה הזו:

לאילן לקח קצת זמן (2 דקות) לשכנע אותי הפעם. הגוף עדיין לא התאושש לגמרי מהאולטרה של שבוע שעבר,  אבל וולוו ציאלאנג’ מגידו זה דבר שאסור לפספס. אפילו אם רק באים לבקר – זה האירוע השנתי וכולם מופיעים. למזלי גם אילן בפגרה קטנה, ולכן שנינו מפוייסים יחסית והולכים על ה50 ק”מ.

המסלול השנה שונה מאוד משנה שעברה. במסגרת פסטיבל טבע-אקשן (שגם הריצה היתה חלק ממנו), מיקום הזינוק שונה לאמצע היער, לשנוי אוירה מוחלט. הרבה פחות חביב לסינגל ספיד, המסלול כלל הרבה יותר מדי מסלולים שטוחים לטעמי, והרבה פחות מדי סינגלים טכניים. באופן כללי יש מגמה בשנה שנתיים האחרונות של מסלולים שהופכים פחות טכניים, יותר עממיים. אל דאגה, השמועה אומרת שאתגר הפרה המתה השני יהיה אתגרי במיוחד.

הGPS אומר שרכבנו 37 דקות (20%) במישור, מול 1:28 (כמעט 50%) בעליות.

אילן התחיל, כהרגלו, בטירוף. הפעם דווקא הסכמתי עם האסטרטגיה – המסלול קצר יחסית (מי ידע שנגיע למצב ש3 שעות בגלבוע יחשבו קצרות..), ההילוך נמוך (32X18), ואנחנו בזינוק מלא.. מה שאומר הרבה התעכבויות במסלולים.

הסיבוב הראשון מענין. המסלול לא מוכר, יש הרבה כוח (הרבה יותר ממש שחשבתי שיהיה לי, אבל הפתעות טובות אני תמיד מקבל באהדה). יש קצת עיכובים אבל ממש לא נורא. המסלול, כמו שאמרתי, מתגלה כקצת משעמם, אבל עם סוף בון בון – סינגלים נהדרים וסוף מסלול הדאון היל הפיראטי (מה שאומר קפיצונת בסוף המסלול), ואז עליית המוות של וורן (יחד עם שלט המורה To Hell, טץ’ אוהד לקראת סוף הסיבוב).

הסיבוב השני כבר סיפור קצת שונה. יש עייפות, והמסלול לא עוזר לי להעביר אותה בכיף. הסיבוב הראשון (כולל עצירת תדלוק זריזה) לןקח לאילן ולי 88:50 דקות, הסיבוב השני (בלי עצירה) 90:15. ממוצי הדופק בשניהם, דרך אגב, זהה: 165. לא רע ל3 שעות.

אני מפמפם אוכל (בננות) ועוד ג’ל שאילן הביא לי, ומקפיץ כדורי מלח כאילו אין מחר. הרגל מאיימת להתפס אז אני אדיב עם הכדורים. לדעתי האיזוטוני החדש לא ממש מספק לי את כל מה שאני צריך בקלוריות ובמלח, ולכן גם הבננות וגם הכדורים עוזרים לי מאוד. הג’ל עושה בלאגנים כרגיל, אבל השארתי אותו ל10 ק”מ האחרונים, מרחק שאני יכול לסחוב בלאגנים בלי בעיה.

בסופו של דבר זה מירוץ קצר והוא נגמר מהר. אין הרבה דרמות. אנחנו מצטרפים להפנינג ומחכים לפודיום. אני שמח לראות דוכנים של גורדן בנט, ניל וגלגלי האופניים, וארי (אין לי קישור לאתר שלו..)

האירוע היה מסודר למופת, אבל משהו שם הפריע לי. רק אחרי שדיברתי קצת עם שרון הבנתי מה באמת הפריע לי: היתה הרגשה נהדרת של הפנינג, לא היתה הרגשה בכלל של תחרות. פה ושם דברו על זה אבל לא ממש. לא צעקו כשזוגות עברו, לא הפסיקו את ההקראה של ההגרלות או ההצגות שזוגות סיימו, אפילו את ה100 ק”מ. קשה לי להסביר, אבל זה פשוט עצוב לגמור 100 ק”מ ושהכרוז לא אומר שום דבר.. או אפילו 50 ק”מ אחרי 4-5 שעות של סבל, ושקט בקהל. נראה לי שהפתרון היה יכול להיות פשוט – אם הרוכבים היו עוברים בתוך ההפנינג זה היה פותר הרבה מהבעיה.. חבל. לא היה באז מגניב של רכיבה.

הפודיום והמסלול:

View Larger Map

Related posts:

1. מרתון טבריה ה32 – 2009 – חוסר מזל ושיא אישי :)
2. אתגר הוולוו 2009, זה שוב מגיע