‫מריץ את החיים » פציעות ספורט‬

‫חזרה לאימונים – תמיד תהליך כואב‬

‫ליאור‬ — Fri, 03 Dec 2010 19:51:16 +0000

לאט לאט, כשהפציעה שלי הולכת ונעלמת (סבלנות! סבלנות!), אני מתחיל לחזור לכושר. הכל כואב בכל רכיבה – כולל הכבוד האבוד כשאני אבוד שם מאחור – כשאני מנסה לתאר את תמיד נראה לי שכאב המאמץ הוא אותו כאב רגיל, אלא שהפעם ההתאוששות קשה יותר, והריאות שורפות יותר, והחשוב מכל.. ההרגשה הטובה כמעט לא מגיע. האם ככה מרגישים אנשים חדשים בספורט?

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.

סוג של.. כאב ספורט.. בריצה

‫והתוצאות בפנים..‬

‫ליאור‬ — Sat, 09 Oct 2010 14:33:09 +0000

אחרי ביקור אצל ד”ר דניאל מתברר שהאבחנה שלי היתה די מדוייקת: יש לי שברי מאמץ בעצמות המסרק, וכדי לשלים את התמונה, דלקת בשני הגידים האמצעיים ברגל. המשמעות: כנראה שלושה שבועות של מנוחה מריצה (למזלי מותר אופניים) – ואז חזרה איטית ומתונה של שבועיים שלושה. בקיצור: הלך חוצה ארץ.

למרבית הפלא, החדשות לא מבאסות אותי לגמרי. אני עצוב, וחבל לי על חודשי האימונים הקשים שהיו, אבל אני כבר יודע שפציעות הן חלק מהחיים כשאתה ספורטאי אולטרה, וכשאתה לוקח את עצמך לקצה, הקצה מגיע אליך בהפוכה. כל עוד אני מנסה דברים חדשים וקשים יותר כל הזמן, ישנם מקרים שאני לא אצליח. לא נורא. אני מתגעגע לאופניים וכייף יהיה לחזור לרכיבות. מאוד.

מלבד זאת, הרבה מאוד מרוצים מעניינים שלא יכולתי לחשוב עליהם נפתחו פתאום בפוטנציה. אני מסתכל על הלוח המרשים וחושב מחדש מה כדאי לעשות, אם בכלל בא לי להתחייב, וכו. זה כיף!

בנתיים, אחרי רכיבת קומונה מזערית בבן שמן ורכיבת זריז וממש לא עצבני בשבת עם אילן ואמנון, במזג אויר מדהים של תחילת חורף ושילוב יפיפה של XC וסינגלים, אני יכול להגיד שממש קשה לי להוריד את החיוך מהפנים. באמת שזה היה חסר לי.

אין כתבות קשורות

‫שברי מאמץ בעצמות המסרק (Metatarsal Stress Fracture)‬

‫ליאור‬ — Sat, 02 Oct 2010 01:56:38 +0000

כואב. כואב ברגל, כואב לי בהרגשה. חודש לפני מירוץ חוצה ארץ אני נוסע לשלושה שבועות לארה”ב, צריך למצא דרך להתאמן – מוצא שלוש תחרויות (כל סופ”ש) מעניינות. נשמע טוב. עושה את הראשונה, 50 ק”מ ברדווד פארק ליד סן פרנסיסקו, והתחרות הולכת מצויין, פשוט מצויין. גם ההרגשה אחרי טובה, וביום לאחר אני רץ עוד 40 דקות על ההליכון בבית המלון. רציתי יותר אבל לא היה לי זמן. פשוט מרגיש טוב.

ביום שלאחר מכן מתחילה לכאוב לי הרגל, איפשהו באיזור האמצעי של החלק העליון של הרגל. אני זהיר. מנסה לרוץ וכואב מדי אחרי דקה. לא לוחץ, חוזר לחדר, מקווה שזה משהו קטן. אבל יום עובר, ועוד יום, ועוד – והכאב פשוט לא עובר. אני מתחיל להתסכל באינטרנט, ומזדעזע: נראה ומרגיש כמו שברי מאמץ בעצמות המסרק, וגם הסיבה הפופולרית ביותר, ריצה בירידה על שטח לא יציב – נראית הגיונית בתוואי השטח שהיה בתחרות. הזמן הממוצע לפתרון: 6 שבועות. ירייה בראש בחוצה ארץ.

אבל אני לא מאבד תקווה. בזהירות, אני משתמש בקרח כל יום, שלוש פעמים אפילו אם אפשר, אם לא – פעמיים. בכל רגע שאני מגיע לחדר ישר 10 דקות של קרח. אחרי שלושה ימים הכאב נעלם בהליכה. מנסה לרוץ – עוצר אחרי 3 דקות. ממשיך בתרפיית הריפוי.

עכשיו כבר שבועיים אחרי כמעט, הכאב לא נעלם. בהליכה לא מרגישים (כמעט), אבל אם אני לוקח צעד לא נכון זה כואב כמו גהינום. אני לא מנסה לרוץ.. יש לי עדיין תקווה קטנה שתוך שבוע אוכל לחזור לריצות שטוחות.. לרוב אני מבריא מהר. אם זה יתאפשר עוד יש סיכוי קל לחוצה ארץ, אם לא.. הלך.

מה הם שברי מאמץ של עצמות המסרק?

כאב באחת (או יותר) מהעצמות הארוכות בראש הרגל המתחברות לאצבעות (עצמות המסרק – Metatarsal). לעיתים מלווה באדמומיות ונפיחות (לי היו שתיהן בהתחלה, עכשיו כבר לא).

התקווה

ריצה (הא הא) לד”ר דניאל פישמן לראות אם היא יכולה לעזור, הרבה קרח, מנוחה, מנוחה (+מנוחה) ותקווה שהריפוי שלי יהיה מהיר מספיק. גם אז, שבועיים שלושה של חוסר ריצה בתקופה הזו יכולים להיות רעים מאוד לפני ריצה כזו של 160 ק”מ.. אחרי כל המאמץ והאימונים, זה יהיה כואב מאוד.

אין כתבות קשורות

‫לישון? לרוץ? לישון? לרכוב? שינה ופעילות גופנית‬

‫ליאור‬ — Sat, 17 Jul 2010 09:43:49 +0000

כשרק התחלתי להתאמן ברצינות, בתקופת הטריאתלונים שלי, עוד הייתי בצבא. לא היה לי הרבה זמן – חזרתי אחה”צ מהצבא, עבדתי בחלק מהימים, וניסיתי גם לחיות בתל אביב, אליה עברתי עם חברים.. כל אלה לא השאירו לי זמן רב, והדבר הראשון שתמיד שילם את המחיר היה השינה.

אחרי הצבא הגיעה העבודה, ואחר כך עוד עבודה. גם האימונים נהיו יותר רציניים ויותר שעות עברו בחוץ, בנות זוג שקיבלו יותר השקעה וכו – החיים השתנו לגמרי אבל עדיין מה שסבל יותר מכל היה זמן השינה שלי. השתדלתי לא ללכת לישון מוקדם מדי, לא לפני 12 בלילה, ופעמים רבות קמתי ב4:30, לפעמים אחרי שעתיים או שלוש של שינה, לפעמים אחרי לילה של אלכוהול – לא בדיוק החיים הבריאים והיעילים ביותר לספורטאי.

מהי השינה? מדוע אנחנו צריכים אותה, ומהי ההשפעה על הכושר שלנו אם אנחנו לא ישנים? האם באמת עדיף לקום עייפים לעוד אימון, או שאפילו מבחינת הכושר (שלא לדבר על התפוקה, איכות החיים והבריאות) עדיף לנו לישון קצת יותר?

אנחנו צריכים לישון. השינה היא חלק חשוב ממעגל החיים, בדיוק כמו העירנות. הדופק ולחץ הדם שלנו מאט ויורד, אנחנו נכנסים למצבי שינה עמוקים, חולמים, ומתאוששים. השינה מאפשרת לגוף להאט, תקן את עצמו, להתרפא. היא חשובה כמו אוכל, שתייה ופעילות גופנית, ולספורטאים היא חלק בלתי נפרד מתוכנית האימונים.

מהו הנזק האפשרי לבריאות שלנו, מעבר לכושר, ממחסור בשינה? מערכת החיסון נפגעת, המערכת המוטורית נפגמת, יכולת ומהירות התגובה יורדות, וכל הגוף מתפקד פחות. גם היכולות המנטליות נפגעות, לחץ הדם יכול לעלות, ופגיעה במצב הרוח אפשרית ביותר – כמובן שגם היכולת הספורטיבית, הנגזרת מדברים אלו – יורדת פלאים. ומהו הגבול של מחסור? קשה לדעת – כמו דברים רבים, זהו דבר אינדיבידואלי. יש אנשים שזקוקים ל8 שעות שינה, יש כאלה ש6 מספיקות להם. בממוצע, גברים ישנים פחות מנשים, בערך 6.2 שעות, ונשים 6.8 שעות ביום. אבל אלו אינם ספורטאים – יתכן שלאנשים המתאמנים שעתיים ויותר ביום, גם 7-8 שעות של שינה אינם מספיקים. אז מה עושים?

הפיתרון הטוב לדעתי הוא קודם כל בהבנה של הנזק. מכיוון שאנחנו ספורטאים, אני אתמקד דווקא בנזק האפשרי לנו לספורט עצמו. האם ע”י מחסור בשינה אנחנו למעשה מפסידים כושר ואימונים?

מחקרים מראים שספורטאים שסובלים ממספר ימים רצופים של מחסור בשינה (5-6 ימים של 4 שעות שינה) סבלו מיכולת פחותה להשתמש בגלוקוז – דבר המאט את הספורטאי וגורם לאימונים פחות איכותיים, וכן פוגע עוד יותר בהתאוששות, שהיא הבסיס לכל הכושר שאנחנו עושים. מספר רב יותר של לילות ללא שינה, או שינה פחותה מ4 שעות עוד עלולים לסכן אותנו בדברים רעים ונוראיים אחרים (כמו סכנה להתפחות סכרת, תשישות מוחלטת, אימון יתר) – אבל במקרים קיצוניים ביותר, ולמרות שאני מאוד בעד הצורך לישון יותר – אני לא חושב שצריך להגזים – הנזק ה”רגיל” הוא רע מספיק.

האם יש פתרונות?

אחד הפתרונות הוא בשינוי שיטת האימון. לפעמים אפשר להתאמן יותר בכל יום, ולהשאיר יותר ימים פנויים לשינה. במקום להתאמן בכל יום שעתיים-שלוש, יש לי ימים של 4 שעות, וימים בלי כלום שמוקדשים להתאוששות. אבל העובדה שאני רץ בעיקר מאפשרת לי את זה. מה יכולים טריאתלטים לעשות, לדוגמא?

האם יש לכם רעיונות?

‫איך לא לרוץ אולטרה מרתון‬

‫ליאור‬ — Sun, 07 Mar 2010 13:18:23 +0000

השיטה הטובה ביותר: בקילומטר ה22 לעקם את הקרסול, להמשיך לרוץ, ובקילומטר ה28 לעקם אותו שוב, הפעם חזק.

חשבתי הרבה על הפוסט הזה, איך אני אכתוב מתוך הכאב והאכזבה מהמירוץ האחרון – יצאתי ל100 ק"מ, התחלתי לצלוע ממש ב-28, סיימתי 50 אבל היה לי ברור שלא כדאי להמשיך לעוד 50 – והיו לי 22 ק"מ לחשוב על זה.. אז לא, זה לא פוסט בכי ובכיינות – אלא פוסט של נסיון הבנה של כל הדברים שלא הלכו או תוכננו טוב בריצה הזו, כדי ללמוד ולממד לפעם הבאה.. אל תבינו אותי לא נכון.. הרבה דברים הלכו טוב, אפילו טוב מאוד. גם לרוץ 50 ק"מ בשטח הספציפי והאלים של ה50 ק"מ הראשונים הם לא מעשה קל, בטח לא כשאתה צולע אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..

שינה – אני חושב שזו היתה הטעות העיקרית. בזמן של הפציעה (בערך ב3,4 בבוקר) הייתי ער בערך 22 שעות. הזינוק ב2 בלילה לא הסתדר לי טוב, ולמרות שנסיתי לא הצלחתי לישון ביום שלפני. לילה, עייפות ושטח רטוב היו כנראה יותר מדי – לרוב אני משתדל להיות קל על הרגליים, אבל מספר הפעמים שכמעט החלקתי רומזים לי שפשוט הייתי עייף מדי. הייתי יכול לעבור בלי פציעה או עם – ענין של מזל – אבל המירוצים כאלה לא כדאי להשאיר משהו כזה למזל. במבט לאחור היה עדיף לקחת צימר במקום ולישון עד 12, לבוא רענן ב1.

אימונים – האימונים היו טובים מבחינה פיזית, אבל על הגבול התחתון. התאמנתי על 90-100 ק"מ בשבוע וזה היה קצת מדי. שוב, ביום טוב אני יכול להסתפק בזה, וכנראה גם לסיים את המירוץ בכל מקרה, אבל זה לקחת את הגוף לקצה בלי הרבה רזרבות. לדעתי 110-120 ק"מ הוא מספר טוב יותר, בתוספת רכיבה או שתיים בשבוע (במיוחד על סינגל ספיד). אימון היתר שנכנסתי אליו (או כמעט נכנסתי) שלושה שבועות לפני גם היה מיותר, אבל המיותר ביותר לדעתי היה מרתון טבריה, שאותו היה עדיף לרוץ בכיף ולא חזק כמו שרצתי – ההתאוששות היתה איטית מדי בשביל השלב שבו הייתי באימונים.

פסיכולוגיה - כשנפצעים במאמץ סיבולת הפסיכולוגיה ניגשת קדימה. הגוף הרי כואב בכל מקרה, וקשה מאוד להבין את גודל הפציעה. קשה גם לדעת אם שווה להמשיך או לא. ברצים את ישראל היה ברור שממשיכים לא משנה מה, האם בכל תחרות האתגר הראשי הוא לסיים? אולי, לאנשים מסויימים. אני מסתכל על הספורט כתהליך, יש תחרויות ויש מסעות, ויש הרבה מכל אחד, וצריך לדעת מתי להלחם. הסיכון – אם הייתי ממשיך – להיות פצוע כמה חודשים או אפילו יותר גרוע, לא היה שווה מספיק את הפרס, לסיים 100 ק"מ בפעם הראשונה. עדיין, לא קל לוותר באמצע. בסופו של דבר היו לי 22 ק"מ לחשוב. מכיוון שהיה לילה וממילא לא היה לי מה לעשות בשטח ההחלפה, אמרתי לעצמי שאוכל ללכת ולדדות בריצה קלה את הדרך שנותרה לי בזהירות. כל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי להפסיק, שזה עדיף. בסופו של דבר אני מאמין שזה נכון – אבל עדיין הקושי להפסיק באמצע גדול, ויש תחושה קשה של החמצה וכשלון. אני מנסה לנצל את החולשה הזו כדי ללמוד לעתיד, ומקווה שעוד חודשיים אוכל לפצות..

תזונה - אין תלונות מיוחדות, עבדה יופי. נראה לי שבקילומטר ה70 אולי כבר הייתי רוצה משהו מלוח. הכנתי תפוחי עץ כדי לאכול משהו חמוץ ולא מתוק, אבל אולי משהו ממש מלוח היה עדיף.

ובשורה אחת, מה הלך טוב? החברים, עז הרים (רוצים לפרגן להם בעצמכם? תנו ביקורת) המארגנים והמפרגנים, האנשים מסביב, התמיכה, התזונה.. בגדול – ואחרי הכל – נהניתי מאוד ולמדתי הרבה.. ומה אפשר לבקש יותר מזה?

על גבולות אימון היתר

‫על גבולות אימון היתר‬

‫ליאור‬ — Sun, 21 Feb 2010 07:58:00 +0000

כתבתי והסברתי בעבר על אימון יתר, אבל לפעמים לכתוב ולדעת לא גורם לך להיות חסין – אבל זה כן נותן לך את אותה השניה, את הרגע החשוב הזה, לפני שאתה פוסע מעבר לגבול שעליו משלמים הרבה.

מה היה?

הפרו ספורט אולטרה, שמתקיים עוד שבועיים, לא מגיע בשבילי בזמן כל כך נוח – בקושי הצלחתי להתאושש מרצים את ישראל, להספיק למרתון טבריה, שם רצתי את אחת הריצות המהירות והקשות שלי לטווחים שהיום אני קורא להם בינוניים, מה שלאורך זמן, באימון לאולטרה, אולי היה מוטעה. התאוששות איטית עד אמצע ינואר לא השאירה לי הרבה זמן לריצות הארוכות באמת. ונשארתי קצת לחוץ.

וכך מצאתי את עצמי רץ 45 ק"מ, עם טיפוס של 1000מ, ושבוע אחרי רץ 60 ק"מ וכמה מאות מטרים נוספים לטיפוס – שבועיים לא פשוטים כלל. בשנה שעברה, לקראת ה80 ק"מ, אמנם רצתי יותר פעמים אבל לא כאלה מרחקים ובטח לא בכזה קצב, שלמרות שהיה נוח בשבילי השנה, היה שם אותי בשנה שעברה בראשוני המגיעים באולטרה.

התכנון לשבוע שעבר היה כמה ריצות בינוניות של 20 ק"מ, ועוד אחת ארוכה של 40-50 בסופ"ש, ואז להכנס לטייפר.. אבל התקרבתי קצת יותר מדי לגבול..

מהו הגבול

הסימן הראשון שלי דווקא היה משהו שלא הכרתי עד עכשיו: טעם מתכתי בפה לאחר האוכל. התחיל ביום ראשון (והסתיים מאז לאחר כמה ימים) – אבל היה מאוד מטריד. גם העייפות הפיזית, שהתבטאה בעיקר בשינה מרובה (עדיין ללא בעיות שינה) – אבל אותה יחסתי לעייפות רגילה. זו אחת מהבעיות באימון יתר – רוב הסימפטומים הם רגילים למדי לספורטאים – רק השילוב של כמה מהם, והזמן שהם נמשכים – גורמים לנו להבין שאנחנו במצב בעייתי.

הסימן השני היה קושי בשרירי הארבע ראשי – לא כאב, לא שריר תפוס, אלא פשוט חוסר גמישות ונוקשות שריר, לא יום או יומיים – אלא שלושה ואפילו עד חמישה ימים לאחר הריצה הארוכה האחרונה. רצתי קצרה ביום שני בקצב מאוד נמוך, וביום רביעי כשיצאתי לארוכה עדיין השרירים כאבו מאוד – אבל עדיין הייתי על הגבול. החלטתי ללכת על הארוכה בקצב נוח ואיטי מהרגיל – בהחלט לא לדחוף, אבל לנסות לא להעביר שבוע בלי ריצות ארוכות כלל. בסופו של דבר רצתי 26, כמעט ב10 דקות לאט יותר מהקצב הרגיל שלי, ולא היה קל בכלל.

הסימן השלישי, חוסר במצברוח, שינה לא נוחה – התחיל להגיע ביום שלישי. עצבנות, חוסר סובלנות, והתחלתי לחשוד שיש כאן משהו מוכר שצריך להזהר ממנו. בדקתי את התסמינים, אבל לא זכרתי לבדוק דופק בבוקר, וחבל. אני מאמין שהייתי רואה דופק גבוה במיוחד.

ביום שישי, כמעט שבוע לאחר הריצה האחרונה הארוכה, השריר עדיין לא התרכך, ואפילו קצת כאב. ביום שבת החלטתי לצאת לעוד ארוכה בקצב איטי, האחרונה בהחלט לפני האולטרה – אבל המצברוח היה ירוד, השריר כאב, לא נהנתי מהריצה והיא היתה איטית לגמרי. כבר ידעתי שאני מתקרב בשלב הזה לאימון יתר, אז לא לחצתי. חזרתי הביתה, אכלתי טוב, נחתי, ומדדתי דופק בבוקר.

הדופק אכן קצת גבוה, אבל לא יותר מדי. אני על הגבול, אבל העובדה שלא לחצתי השבוע למרות שזו היתה התוכנית השאירה אותי כאן. אני מאמין שהשבועיים הקרובים, שיהיו בסימן טייפר בכל מקרה, יחזירו אותי למוטב.

מה למדתי, שוב

אצני אולטרה רצים על הקצה. אימון וגירוי השרירים כדי להשתפר ולהצליח, אבל תמיד בסכנה של אימון יתר. זה לא נורא להתקרב לגבול, אבל זה נורא מאוד לעבור אותו. התסמינים רבים, וכל אחד מהם בנפרד קורה בכל מקרה לכולנו כל כמה זמן – אבל צריך תמיד לזכור אותם ולשים לב אם הם לא מגיעים בקבוצה.

והלקח הכי חשוב – אתה אף פעם לא מנוסה מספיק כדי לא להגיע לשם, הדבר היחידי שאפשר לנסות – להיות מנוסה מספיק לשים לב בזמן.

‫קר לי, מנוזל לי, כואב לי (ריצה עם מחלה)‬

‫ליאור‬ — Sat, 16 Jan 2010 17:36:51 +0000

יומיים אחרי מרתון טבריה התחלתי להרגיש את זה.. משהו כללי בהתחלה – איזו הרגשה לא ברורה בגרון.. אולי איזו תחושה בריאות, אם כי לא בטוח.. למחרת כבר הייתי די בטוח – כאב לי כשנשמתי, כאב לי כשבלעתי, הריאות שלי כאבו ושרפו. השבוע אחרי מרתון הוא שבוע בעייתי – הגוף כואב ופגיע. למרות שריצה יומית של שעה, 5 ימים בשבוע הוכחה כמשפרת בריאות הגוף וחסינות למחלות, ריצה ארוכה ועומס על הגוף דווקא הוכיחו אחרת – הם מכניסים את הגוף ללחץ שמשאיר אותו פגיע יותר. בשבוע או כמה ימים אחרי אימון קשה כדאי להזהר יותר עם קור, מחלות וכדומה.

אצנים רבים חושבים שריצה יכולה לגרש מחלה. היא לא, לפחות לא לפי ד"ר ניימן, רופא ואצן למרחקים ארוכים עם יותר מ58 מרתונים תחת רגליו..

אי אפשר "להזיע" את המחלה. זו עובדה. אין דרך. לא משנה כמה טוב מרגישים אח"כ – אלה כנראה האנדורפינים והסרטונין שמשתחררים בגוף וגורמים לנו להרגיש או-כל-כך טוב עם הריצות הקשות שלנו – אבל לא בהכרח משקפות את המצב האמיתי. כנראה שאם מתקררים קצת ריצה לא תגרום למחלה להתגבר (אך גם לא תעלים אותה) – אך כמה מאיתנו באמת יכולים לדעת עם כל כאב האם זוהי התקררות קלה או משהו יותר מזה? שפעת אולי? במקרים כאלה – ריצות יכולות לגרום למחלה להיות קשה וארוכה יותר ממה שהיתה יכולה להיות..

כיצד ריצה קבועה משפרת את העמידות שלנו? זרימה מוגברת של תאי חיסון חשובים בגוף הוכחה כעוזרת למערכת החיסונית בזמן האימון ועד שלוש שעות אחריו – הזרימה הזו עוזרת לגוף שלנו להלחם בוירוסים משום שהתאים שנלחמים במחלה נמצאים יותר בגוף ומצליחים להגיע אל הוירוס בזמן. שימו לב שהממצעים האלה מתיחסים לאימונים בינוניים, ולא עצימים או ארוכים במיוחד – עד 75 דקות, ולפעמים עד 90 אפילו – אבל לא יותר.

אז מה כן כדאי לעשות? אחרי מרתון לדוגמא? הד"ר מציע לישון יותר, להוריד מתח בחיים ולא להוריד במשקל ישר אחרי המרתון או בזמן אימונים עצימים, וכמובן, מה שלימדו אותנו כבר מזמן – לשטוף ידיים, לא לקנח עם היד ולאכול הרבה ירקות.

לישון? לרוץ? לישון? לרכוב? שינה ופעילות גופנית

‫סוג של.. כאב ספורט.. בריצה‬

‫ליאור‬ — Wed, 10 Jun 2009 19:43:36 +0000

כבר שנים, מדי פעם – לא לעיתים קרובות אבל מדי פעם – יש לי כאב מוזר ברגל התחתונה בזמן ריצה. לא כאב שחוזר, לא כאב שמתפתח – בריצה אחת ואז הוא נעלם. לאט לאט עם השנים מרכזתי מדי זה קורה וחשבתי שפתרתי את התעלומה – עד היום.

הכאב מרגיש כמו שריר תפוס מאוד, כמו תחושה שאתה מאבד כל גמישות, אבל לא כאב של עצם. הוא מורגש בחלק הקידמי-חיצוני של הרגל (לא כף הרגל) התחתונה – ובאמת כשהוא קורה אני מאבד את כל הגמישות בקרסול (במיוחד את היכולת לקחת את הרגל אחורה לפוינט או פלנטר פלקסיה Plantar Flexion), הריצה מתחילה להיות כבדה ובעיקר על החלק הקדמי של כף הרגל, ובמהרה עוד דברים כואבים. אבל זה כבר תוצאה של הכאב הראשון.

הכאב כל כך חזק שבשלבים מסויימים אני חייב לעצור, להרים את הרגל ולתת לה לנוח, לעשות מתיחות וכו'. כמה דקות, לרוב, וזה עובר. היום שמתי לב שכששחררתי את השרוך העליון קצת, הכאב הוקל. אחרי שאני חוזר לרוץ עדיין כואב, אבל פחות, אחרי כמה דקות פחות, ואחרי בערך 30-40 דקות הכאב נעלם לגמרי ולרוב יש לי ריצה חזקה אפילו.

האם מישהו מכיר את הכאב הזה? יודע מה הסיבות ואיך אפשר למנוע?

חזרה לאימונים – תמיד תהליך כואב

‫הפרה המתה 2 – הפרה המתה מכה שנית‬

‫ליאור‬ — Sat, 02 May 2009 14:54:30 +0000

קשה לי לכתוב על הפרה היום, שנמצא באנטי מוחלט לאירוע שהיה אתמול. מצד שני, קשה לי שלא לכתוב על אירוע שמביע כל כך הרבה לסביבה שאני חי בה (או אולי, חלק מהסביבה שאני חי בה, אבל חלק חשוב).

ספטא כבר נכנע לפני ופשוט נתן רשימה של קרדיטים. אני אתן כמה הפניות חשובות שנותנות קצת נקודת מבט על מה שהלך שם.

השירשור בתפוז הוא כמובן הנקודה העיקרית. מה שהפירט כתב שם זה הכל מהלב. למרות שלי אישית כל האתגר קצת התפספס ממליון סיבות שונות ומשונות, אני חושב שהקהילה (הקומונה) שצמחה לנו בנויה מחבורת האנשים מהיותר טובות שנבנו כאן, בטח בעולם האופניים, בטח בסדרי גודל כאלה, של כמות אנשים וכן אנשים שלא ממש נפגשים ביום יום, או אפילו בשבוע שבוע.

אני חושב שהגלריה הזו יפיפיה. לצערי אני לא יודע מי הצלם. ספרוקט מתמחה בצילום אנשים ונתן לי את התמונה הנהדרת הזו:

אילן הוסיף גלריה של רוכבים בסינגלים ורון את התמונות המדהימות האלה (התמונה הסימבולית למטה זה משם).

יותר מכל שמחתי לראות את הגלריה של שרון – חוץ מאשר ההשקעה העצומה שהיא נתנה באירוע, והכיף בלראות אותה בכל סיבוב, לפני ואחרי, חוץ מרוח הקרב הבלתי נלאית וההומור הבלתי פוסק, חוץ מ וחוץ מהרשימה האין סופית שאני יכול להמשיך ולכתוב כאן, הכישרון שלה למצא את התמונה הנכונה, את הזוית, את העימוד, פשוט משאיר את כולם מאחור.

את האתגר הזה חצי עשיתי וחצי לא. הצוואר כאב לי ומראש החלטתי שאם יכאב אני לא אלחץ. אני עדיין מקווה שזו לא תחילת הסוף של הרכבות שלי בכלל, ובכל מקרה, הסיכוי היחידי שזו לא תהיה תחילת הסוף הוא שאני אזהר. אז נזהרתי. רוב הפעילות שלי היתה מאחורי הקלעים, כמו תמיד, ונראה לי שהפעם קצת פחות שמו לב לזה. נו טוב, ככה זה כשלא רוצים להיות בפרונט, אז לא בפרונט.

אסף מערוץ 5 ביקש ממני לתאר את האירוע, את הרגש, והיה לי קשה. למי שמכיר אותי זה אומר המון. ואם אתם קוראים את הבלוג, אתם מכירים.

בשביל זה יש את הרכיבות של השנה הבאה, אני מקווה

ותודה לרון על תמונת הסינגל ספיד הנצחית:

‫גמישות בקרסול – המאבק היומי שלי‬

‫ליאור‬ — Sun, 04 Jan 2009 06:45:00 +0000

התחלתי את הפוסט אתמול, כמו שהבטחתי לעידו מזור שפגש אותו בשיא העליבות, וקראתי לו "המלחמה היומית שלי". נראה שזה כבר שם לא כל כך מתאים, לאורו של יום, כשיש מלחמה אמיתית שם בחוץ.

אני גמיש יחסית – כמעט כל בדיקה אורטופדית מאז שהייתי בכיתה י' אמרה לי את זה. זה ברובו יתרון – זו אחת הסיבות שאני (כנראה) נפצע קצת פחות ומתאושש קצת יותר מהר. אבל גמישות היא דבר שצריך לעבוד עליו, ואם לא שמים לב, משלמים.

אחד המאפיינים של ריצה אצלי אחרי שלושה ימים שלא רצתי (אפילו בשיא הכושר) היא שאני מאבד גמישות בקרסול, והתוצאה המיידית היא כאב בחלק הקדמי-תחתון של הרגל, כמעט כמו shin splits אבל כאב שרירים. היום יחד עם הפציעה והקור, אני אפילו יותר רגיש. יצאתי לארוכה האחרונה לפני המרתון (רק עוד ארבעה ימים!), והרגשתי ישר שמשהו לא מסתדר שם למטה. אחרי שתי דקות כבר כאבו לי השרירים בקרסול, והריצה אמורה הייתה להיות כמעט שעתיים.

אחרי עשר דקות הכאב היה כבר בלתי נסבל. ניסיתי הכל – שינוי קצב, שינוי צעדים, לרוץ על מדרכה או על הדשא, לעלות, לרדת ולרוץ ישר.. זה רק התגבר. לבסוף כבר לא יכולתי לעמוד על הרגל יותר, שלא לדבר על לרוץ. עצרתי וישבתי על ספסל. ידעתי שהבעיה היא בגמישות של הקרסול, ושחימום יכול לעזור.. אחרי דקה של מסג' ממש כואב הצלחתי להמשיך ללכת.. הלכתי עוד דקה שתיים וחזרתי לרוץ, לאט.

כאן מתחיל החלק המענין. כואב לי, אבל אני רוצה לרוץ את הארוכה הזו. אני מזהה את הכאב ואת הבעיה (אם אתם לא מזהים את הכאב אני ממליץ לא להמשיך לרוץ!) ויודע שהיא לא אורטופדית במהותה (ז"א אני לא פוגע בעצם, או מפתח דלקת) – אבל היא כואבת כמו גיהינום. אחרי המנוחה הכאב פחת, ואני רץ זהיר, זהיר, בקצב 6 דקות לק"מ.. עידו עובר עם האופניים ובדרך פלא מזהה אותי, נותן לי מפלט קצר של תלונות ושיחות על המרתון, על ה24 שעות שהוא הולך לעשות סולו – על דברים אחרים – וגם קצת להוציא עצבים.. שוב אני מתיחס לכל המאבק הזה כאימון פסיכולוגי – מה אני עושה אם זה קורה לי בתחרות עצמה? עוצר? מה פתאום.

לשמחתי אני צודק, והרגל הולכת ומרגישה טוב יותר. אחרי 10 דקות אני כבר רץ בקצב של 5:30.. אחרי 5 דקות נוספות אני כבר ב5:00. את הריצה כולה (26 ק"מ) אני מסיים בקצב ממוצע עגול של 5 (ז"א שרצתי די הרבה מתחת ל5), ואני מרוצה. הריצה האחרונה עברה טוב ויצאתי מאומן יותר, ובטוח יותר.

אין כתבות קשורות