כשקובי ודורון (runway) מחליטים לעשות משהו, אתה יודע שזה יעשה, שזה יהיה מדהים ושזה ישאיר הרבה טעם של עוד. זה קורה כשאתה נכנס לחנות של דורון, זה קורה כל חודש בריצות הירח המלא, ולא היה לי ספק שזה יקרה שוב כאשר לפני כמה חודשים הכריזו על מירוץ הסיבולת הראשון ל24 שעות. החוקים די פשוטים: מסלול של 3 ק"מ (ששונה ל3.4 ק"מ לאחר מכן ואז התברר שהוא בכלל 3.5 ק"מ!), מזנקים ב8 בבוקר, והמנצח הוא זה שעשה הכי הרבה סיבובים לאחר 24 שעות, ב8 בבוקר.

פשוט, לא?

לי אישית המירוץ פחות קסם – קשה לי לרוץ פעמיים על אותו מסלול של 10 ק"מ (ולכן יש לי את מסלול הבית שמצליח לתת לי כמעט 20 ק"מ של מסלול שלא חוזר על עצמו), אבל כשקובי התקשר וביקש ליווי בשלוש השעות האחרונות של המירוץ הסכמתי בשמחה – גם ללוות חבר וגם להיות חלק מהמירוץ בלי ממש להתחרות בו – זו חוויה והזדמנות – ובכלל, ברגע שאתה מלווה מישהו בריצה אוטומטית הכל נהיה מענין יותר, כי אתה לא מתרכז במסלול יותר אלא באדם שאתה רץ איתו.

יומיים לפני המירוץ קובי מתקשר שוב. המלווה האחר שלו, שהיה אמור ללוות אותו בלילה, חולה כבר שבוע. הוא שואל אם אני יכול להגיע מוקדם יותר, ואני כבר מתכוון לריצה של 12 שעות, שזה סיפור אחר לגמרי. אוכל, מנוחה, התכוננות רצינית, והאמת, קצת חוסר נוחות ופחד שזו משימה קצת קשה לביצוע בלי התראה. ליתר בטחון אני לוקח אופניים איתי, אם אהיה עייף מדי אוכל להמשיך איתם.. אבל גם כאן טלפון מדורון ברגע האחרון מודיע לי שניר, המלווה, מגיע בכל זאת, אבל הוא ממש לא מרגיש טוב. בסופו של דבר אני סוגר עם ניר להגיע ב1:30, ולרוץ עם קובי בערך 6 שעות.

ב1:31 אני מגיע למקום, בדיוק איך שקובי כבר יוצא לסיבוב שלו, מה שמשאיר לי קצת זמן להתארגן, להגיד שלום ולבדוק מה המצב. ראובן שוכב בצד לנוח, המירוץ קשה לו מאוד, וקובי  מוביל כבר ב5 או 6 סיבובים. טוב. אני נכנס לציוד הריצה, מחליף כמה מילים עם ניר, מה המצב של קובי, מה הוא אוכל, מה הוא צריך ומה הוא רוצה וכאלה, ויוצא עם קובי לסיבוב הראשון.

להיות מלווה זה סיפור לא פשוט, ומאוד מאוד שונה מריצה בתחרות שלך עצמך. למרות שכבר ליוויתי מירוץ בעבר, המצב כאן שונה: את קובי אני מכיר פחות, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, ובכל מקרה האתגר שהוא לקח על עצמו מוביל אותו למחוזות פסיכולוגיים שקשה מאוד לנחש אותם. אופוריה, עייפות, ייאוש, כוח מתפרץ וכו. המטרה שלי בתור מלווה היא לאזן את כל מה שקורה אצלו ובאופן כללי להעביר לו את הזמן אם אפשר, ולעזור איפה שצריך.

אני מתחיל בלבדוק מה "עובד" על קובי. מדבר הרבה, אח"כ שואל שאלות, אח"כ שותק. מציע לו אוכל או מחכה שהוא יבקש, כנ"ל עם שתייה. כל בדיקה כזו לוקחת זמן ואני מנסה להיות מאוד זהיר ולא לפגוע בריכוז שלו. קובי מתגלה כאצן עם הרבה, הרבה נסיון ופסיכולוגיה חקוקה באבן. גם כשהוא עייף ומיואש הוא מודע למצב שלו ובכך מקל עלי מאוד. מדי פעם בסיבובים אני שואל את דורון (שרץ עם קובי הרבה) ומקבל עיצות.

לא יודע אם קובי בכלל מודע לכל זה. אנחנו מפתחים נוהג כללי, איפה אני נותן לו לאכול, לשתות, מתי הוא נותן לי הוראות ומתי אני שואל ומזכיר לו דברים. אני משתדל מאוד לא לרוץ מהר או לאט יותר ממנו, ואף פעם לא להכנס לנתיב הריצה שלו. כל המחשבות האלה עוזרות לי להעביר את השעות במסלול המעגלי, תוך כדי שאני מבין עד כמה אני לא הייתי מחזיק מעמד במסלול כזה קצר.

השעות עוברות ואנחנו מחכים לזריחה, כדור אדום גדול שעולה בדיוק ברגע הנכון ושנינו מצטערים שאין לנו מצלמה – דמיינו שדה חום צהבהב, שביל בעלייה מתונה שרץ לצידו ושמש גדולה בסופו, כשקבוצה של אצנים, שניים או שלושה, נמתחת לכל אורכו. תמונה מדהימה, בשבילי זה היה שווה לחכות… קובי כבר עייף מדי להעריך באמת לדעתי

אבל הזריחה מסמלת כבר את הסוף, כבר אחרי 6, המירוץ מסתיים בשמונה. בקצב הנוכחי יש לנו עוד שני סיבובים. לא מהר מדי, לא לאט, אוספים כוחות ויוצאים. קובי כבר מוביל ב8 סיבובים, ואנחנו רוצים לשמור על המרווח הזה – 28 ק"מ יותר מאשר המקום השני!

בסופו של דבר כך מסתיים המירוץ. קובי מאושר ומותש, כולם שמחים, מעודדים אחד את השני. במשך הלילה הצטרפו אלינו עוד ועוד רצים, ואין אחד שלא מחייך, מעודד, נותן מילה טובה. החוויה והאחווה מדהימות. אני באתי במטרה להעביר לקובי את הלילה, ואולי לעזור לו לחצות אותו. אני חושב שקובי היה מצליח בכל אופן, אבל אולי באיזשהו מקום עזרתי במשהו. פעם קראתי איפשהו שהחוויה של מלווה במירוצי סיבולת שונה לגמרי מהחוויה של מתחרה, אבל טובה בצורה אחרת.. היום אני מבין למה הם התכוונו.

אין כתבות קשורות

פשוט, כי זה כל כך הרבה יותר כיף לעשות את זה בבן שמן! (That's what she said).

הDTD, Dusk Till Dawn, למי שלא יודע, הוא סרט קאלט (באיזורים מסויימים) של רודריגז המספר על חבורה של שיכורים ושאר גיבורים \ עלובי חיים הנתקעים בבר של ערפדים אי שם במקסיקו, ומנסים, פחות או יותר, לשרוד. או שאולי הערפדים מנסים לשרוד, מי יודע.

ב2010 הטירוף הזה עבר לעולם האופניים – תחרות הdusk till dawn היא בדיוק מה שהסרט של רודריגז עשה ובדיוק כמו שזה נשמע: לוקחים מסלול, הרבה בירות, הרבה אוכל ובעיקר בשר, ומזנקים ברגע שהשמש יורדת. מי שנשאר רוכב עם הכי הרבה סיבובים וקילומטרים אחריו, הוא המנצח. השאר יכולים להתחרות או פשוט לאכול ולשתות הרבה, ובמקרים מסויימים, שניהם.

בשנה שעברה התחלתי את הרכיבה על הסינגל ספיד, ואחרי שלוש שעות או משהו הייתי חייב להפסיק בגלל כאבים בצוואר. השנה החלטתי לנסות פשוט לרוץ במקום. לא משהו מיוחד, לא תחרות השנה שלי – פשוט לרוץ כל עוד שאני נהנה, ואז לעשות עוד סיבוב אחד בשביל הכיף – ודי. לא התאמנתי באופן מיוחד, לא נחתי לפני – עצרתי במכולת, קניתי תמרים ובננות, ויצאתי לדרך.

איזו חוויה מדהימה יש בdtd. אם אתם לא שם לא תבינו. אם לא ראיתם את הסרט לא תבינו. כאילו לקחו הרס ובלאגן, דם דמעות והרבה זיעה, החליפו את הערפדים באופניים, עירבבו הכל ביחד ובאו לעשות חיים משוגעים. אנשים יושבים, שותים ומדברים כל הלילה.. אחרים רוכבים בכיף, מדי פעם עוצרים ואז ממשיכים, ואחרים פשוט נלחמים עד הרגע האחרון עם כל מה שיש להם. אני, בריצה, יכול לראות את הכל קורה בזמן אמת, פוגש את הרוכבים בשבילים – משתדל לא להפריע וזז הצידה כל הזמן, מקבל ברכות ועידודים ומציע קצת משלי. החוויה מאיזור הכינוס ממשיכה גם בשבילים..

הזינוק מתחיל בערך ב20:00. אני מחכה שכולם יעברו ומזנק אחרון, לפחות לתת לרוכבים התחלה קלה יותר. המסלול, קצת יותר מ8 ק"מ, מתברר כמסלול טכני ביותר שקורע לי את הרגליים, קפיצות בין סלעים, עליות קשות והרבה דרדרת, אבל הסיבוב הראשון מדהים. הזרימה נהדרת, ורואים שירון, שאירגן את המירוץ, לא רק מכיר טוב את היער אלא גם מבין איך בונים מסלול.

החלטתי לנסות לרוץ לאט, לשמוע ספר חדש שהורדתי לנגן שלי, משהו שייקח אותי לפחות ל4-5 שעות מעניינות. אבל המזל לא שיחק לצידי בצד הטכני – בערך 30 דקות לתוך הסיבוב הראשון האוזניות התחילו לעשות בעיות ואחת מהן הפסיקה לתפקד. בסוף הסיבוב השני כבר רצתי בלי מוזיקה בכלל. זה לא היה בתכנון, לרוץ לבד בלילה שעות בלי מוזיקה, אבל איכשהו זה לא הפריע לי יותר מדי. אני יודע שמוזיקה וסיפורים עוזרים לי להעביר שעות, אבל בכלל מקרה לא תכננתי לדחוף חזק מדי הלילה הזה – והשקט של היער מצד אחד, ההתעוררות שלו בחלקים מסויימים והקולות של הרוכבים האחרים דווקא מצאו חן בעיני.

והיער, מתברר, אכן מתעורר. לא רחוק מהבסיס שלנו מתחילה מסיבה שהדיג'י שלה לא בדיוק החליט מה היא, וסגנון המוזיקה משתנה מאומצות אומצות לריטה ורמי, אבל לא אכפת לי – בגלל שאין לי מוזיקה משלי דווקא מוצא חן בעיני השינוי בקולות. רעש המסיבה עוטף אותי בערך רבע שעה אחרי הזינוק, ואח"כ נעלם כשאני מתרחק מהאיזור הזה. לקראת הסוף קולות המסיבה מסמנים את תחילת החזרה וסיום הסיבוב – ושוב זה סימן טוב ומשמח אחרי השקט והקושי.

איפושהו בסיבוב השני נוצר מעין ענן אבק מעל המסלול, ואני כמו רץ בתוך סופת חול קטנה. העינים שלי קצת כואבות (איך לא הבאתי משקפיים?!) אבל זו לא הבעיה הגדולה – הבעיה היותר רצינית היא שאני לא רואה באור הפנס שלי את התוואי המדוייק של השביל – וכל כמה דקות אני פשוט מפספס צעד – וחוטף מכות של נחיתה קשה שעוברות לי בגב כמו מכת פטיש מדוייקת. אני נזכר בתיאור שפעם שמעתי של ההבדל בין רצי אולטרה ואנשי ברזל – רצי אולטרה חיים את הבלתי צפוי, את מה שקורה, ואילו אנשי ברזל נוטים לתכנן בקפידה כל דבר. אני בהחלט חי כאן את המצב.

כל סיבוב אילן נותן את הקצב ומרים את הרוח, ומה שמדהים הוא שככל שהלילה עובר האנרגיה שלו עולה ועולה, ויחד איתה הוא סוחף את שאר המתחרים. עוד סיבוב, עוד קצת אנרגיה, עוד קצת מלחמה. אני מרגיש מסופק אחרי שלושה סיבובים, אבל כמו שהחלטתי מראש בוחר לעשות עוד סיבוב אחד, ולסיים ב35 ק"מ עגול. המסלול עצמו לוקח אותי ל33.5, אז אני מאריך טיפה את הדרך, ומסיים את כל הריצה הזו בערך ב4 שעות, עייף וכואב, אבל מאוד מרוצה.

אולי בשנה הבאה נצליח לארגן עוד רצים שיעשו את התחרות, אבל אם זה יקרה נצטרך לארגן מסלול שונה. אולי יום אחד לרצים תהיה גם קהילה כזו מאוחדת של אנשים שאוהבים לעשות משהו יחד. אולי בשנה הבאה כבר אוכל לרכוב כמה שעות רצוף, לא יודע. מה שחשוב זה שהשנה הספקתי לעשות את הDTD, אחד האירועים המהנים של השנה

אין כתבות קשורות

[הערה: הפוסט הזה אינו תירוץ ללמה לא הצלחתי לרוץ את כל ה100 ק"מ בפרו ספורט 2011, פשוט מכיוון שאני לא מרגיש שאני צריך תירוץ: ההרגשה שלי מעולה, השרירים והכושר היו חזקים ומוכנים, לא היה משבר פסיכולוגי, ובכלל נהנתי כמעט כל הדרך. אני מאוד גאה בצורה שבא עברתי את הדרך שעברתי. אבל כמו שתמיד אמרתי, חייבים לכבד את המרחק (או, כמו שרן שילון אמר לי כשדיברנו על זה, חייבים לכבר את המיילים), ובמרחק של 100 ק"מ בשטח - דברים יכולים לקרות לפעמים.

אז הפוסט הזה הוא ניתוח, למרות שהוא עלול להשמע כמו אוסף תירוצים]

הרגע הקובע

אני רץ כבר 9 שעות בערך, 65 ק"מ מאחורי, משהו כמו 50 לפניי. אני מרגיש טוב, עייף אבל לא כואב. קצב איטי ומדוד, לא הרבה יותר איטי מהקצב שבו התחלתי. באיזשהו שלב הבנתי שיותר מאשר קצב טוב, איטי או מהיר לפי התוכנית, עדיף לרוץ בקצב נוח לגוף. הבעיה היא למצא מה נוח לגוף ולא נוח לראש, שתמיד מכניס אותך למחשבות מיותרות. בכלל, מחשבות הן דבר קצת מיותר במירוץ אולטרה, ואחד האתגרים הגדולים הוא להתגבר עליהן, להשאיר אותם במקום שהן צריכות להיות – ורק להיות, לחיות ברגע.

העלייה היא אחת המטורפות שרן שילון הכין במירוץ הזה, והוא לא ריחם. מעליות מתונות ואין סופיות עד טיפוסים בעזרת הידיים, המירוץ הזה הוא מסע לא פשוט מעורב בריצה, הרבה יותר מריצה בלבד. הנוף הנשקף מההר ביער אשתאול הוא אינסופי כמעט, ירוק, ובהיר מאוד. הבוקר כבר הגיע, החום מתחיל לעלות, אלו הרגעים הטובים ביותר במירוץ – כשאתה כבר בפנים, כשלא קר ולא חם, כשיפה כל כך בחוץ. אני עובר עוד סלע ומטפס, ומרגיש "פינג" מדאיג בברך, מאחורה. מי שמכיר אותי וקרא קצת דברים שכתבתי יודע שאני תמיד מודאג ודי מודע לרגישות של הקרסולים שלי – אבל אין לי בעיות ברכיים, ומעולם לא היו לי. ההרגשה הזו, והכאב שבא בעקבותיה, לא מוכרים לי וקצת מדאיגים – אבל זה אולטרה, יש כאבים לא מוכרים ועוד יבואו כאלה, אני ממשיך בעליה.

וכמו כל עליה, היא מסתיימת בסוף, לאחריה מישור קצת בסינגל וירידה. רק 10 דקות אחרי, והכאב בברך רק גדל – הסינגל והריצה במישור קצת עזרו להשאיר אותו עמום אבל הירידה עושה את זה ואני מבין שאני די צולע. זה השלב שאני צריך להחליט אם לקחת כדור נגד כאב ולדחוף הלאה, זה הרגע שבו אני צריך להיות מקצועי – האם זה כאב של אי נוחות או פציעה שמחכה לקרות. קשה לי להחליט, אני לא מכיר את הכאב הזה, ומחליט להמשיך הלאה ללא כדור – ולראות מה יקרה.

20 דקות אחרי, עוד עליה ועוד ירידה, אני כבר בקושי מתקדם. במישור אני עדיין יכול לרוץ באיזו צליעה אקטיבית שגורמת לי לדרוך יותר על רגל שמאל, אבל הכאב בברך לא נעלם ורק מתגבר. אני מנסה ללכת קצת (האמת, יש פשוט עליה מטורפת שאין ברירה אלא ללכת. אני פוגש קבוצה של רוכבי סוסים שעולים את אותה עליה והסוסים מסתכלים עלי בהבנה. אני מרגיש מחובר אליהם. מסכנים) אבל בסוף ההליכה הברך כאילו מתאבנת והכאב הופך להיות עוד יותר בעייתי. העליה ממשיכה, אני פוגש קבוצה של רוכבי אופניים בצד הדרך – אחד מהם התרסק וכולו דם וכאב. הם אומרים שהכל בסדר אבל לא ממש נראה לי אז אני בודק שוב – ומציע כדור ופלסטרים – הם מאוד שמחים לקבל ואני שמח לשבת רגע בצל. עד שאחד מהם מטפל בפגוע, אני מדבר איתם והם לא כל כך מאמינים שאנחנו רצים 100 ק"מ ושיצאנו לריצה ב12 בלילה, אבל לא עצרתי למפגש פסגה ואני די רוצה לזוז כל עוד הברך מתפקדת, ואני זז.

בשלב הזה אני כבר די מפקפק ביכולת שלי להמשיך מעבר לשלב הנוכחי. אם ארצה להמשיך יש לי עדיין אפשרות לקחת כדור אבל באמת נראה לי יותר ויותר שהכאב הוא פציעה שעלולה להדרדר אם אדחוף עוד 15 ק"מ. אני רץ כשאני יכול, והולך בעליות הקשות, כואב אבל זה יעבור. אני רואה דמות במרחק ומחליט לראות מתי אגיע אליה. פוגש כמה ילדי צופים שמטיילים בסביבה, מחליף בוקר טוב, אוסף אנרגיה מהחיוכים שלהם. וממשיך לעבר הדמות.

אחרי כמה דקות אני מגיע – רץ נוסף מה100, בדיוק מדבר בטלפון לקרן ומבקש חילוץ. הרגל שלו כואבת והוא לא מצליח לדרוך עליה. אני מדבר איתו קצת, מברר את המצב, הוא מבואס ורוצה לפרוש כבר. כמה שאני מכיר את ההרגשה הזו. אחרי ניתוח קצר של המצב שלו אני מחליט לקחת סיכון שלרוב אני לא אוהב לקחת, ומציע לו להמשיך איתי. לסגור את השלב הזה ואז לפרוש. אני מבטיח שאלך איתו כמה שצריך, מקסימום יקח לנו הרבה זמן, אבל נסיים בריצה ולא בחילוץ.

אנחנו ממשיכים יחד, הוא לוקח כדור אדויל אחד ואנחנו ממשיכים עוד 10 דקות, ומתחילים לרוץ קצת.. נראה שהוא יכול לסחוב. אצלי המצב פחות טוב – העצירה מהריצה וההליכה הקשיחו לי את הברך והיא ממש מרגישה שהיא לא רוצה לזוז. אני יודע שזה לא הזמן לדבר על כאבים וחוסר נוחות, אז פשוט מושך עוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו פשוט מתחילים לרוץ. באיזשהו שלב אני מזהה את הדרך ממנה הגענו, והשלט להמשך הדרך מפנה לכיוון אחר, מאריך לנו את הדרך חזרה.. כמה קשה ההחלטה, אבל איכשהו אני מצליח לכוון אותנו למסלול המלא – אם אנחנו כבר כאן, נסיים את זה כמו שצריך ולא כמו שקצר.

הזינוק והלילה הזה

לפני הזינוק חשבתי שנהיה מעטים, 10 אנשים או משהו כזה. התברר של100 ק"מ מזנקים 29 (!) איש ואישה אחת. שוב אני מופתע לטובה מכמות האנשים שמתעסקים ספורט שלנו בארץ. מי חשב, שנתיים שלוש אחורה, ש29 אנשים יזנקו למירוץ הקשה בארץ ל100 ק"מ. אולי קרן, בלבד. אבל הנה אנחנו, קבוצה מגובשת, את רובם אני מכיר ואת חלקם לא, עומדים לצאת לאיזה מסע מופרך באמצע הלילה באמצע שום מקום. לא יודעים לאן (המסלול לא פורסם מראש) ולא יודעים איך יהיה. האם יש דרך טובה יותר להתחיל מסע?

מתברר שאנחנו לא היחידים שלא ממש סגורים על המסלול: ברגע האחרון, אתמול בלילה, החברה להגנת הטבע בתרגיל חסימה מרשים הערימה קשיים – למרות אישורים מוקדמים נזכרו לפתע שאסור להכנס לשמורת טבע בלילה, ולא אישרו את המסלול. רן והחברה אצו רצו ברגע האחרון ושינו את המסלול, כך שאף אחד לא יודע בדיוק כמה קילומטרים יהיו ועד כמה קשה הטיפוס. רן מפגין אופטימיות חשובה אבל אחרי המירוץ אמר שהמסלול המקורי היה קצת יותר קל ועם קצת פחות טיפוס בהתחלה. זה לא באמת משנה.

כולנו מתחילים יחד, ודי שומרים על קצב אחיד. יש כמה אנשים קדימה, נעלמים להם, ועוד כמה אחורה, אבל הקבוצה שמסתובבת סביב ה6 דקות לקילומטר נשארת יחד. לי קצת יותר נוח טיפה מהר יותר ואני די מתמקם קדימה, אבל משום מה צריך לעצור להשתין פעמיים-שלוש בשעה. הדבר הזה נשאר איתי בערך עד השעה השלישית, ושם נרגע. לא בדיוק ברור לי למה, אולי יותר מדי איזוטוני בקור של הלילה, אולי יותר מדי נוזלים לפני המירוץ, אולי יותר מדי התרגשות. אבל העצירות משאירות אותי שוב ושוב מאחור עד שאני סוגר את הפער, ובשבילי זה פתרון מעולה.

לפני הריצה לא החלטתי סופית אם ארוץ בלילה עם מוזיקה. הכנתי הכל – רשימות שירים שקטים, חזקים, פרועים, כמה פודקסטים בכל מני נושאים וכן ספר שמע – Chicken Soup for the Soul: Runners – 31 Stories on Starting Out, Running Therapy, and Camaraderie (Chicken Soup for the Soul (Audio Health Communications)) – אולי אכתוב עליו מתישהו אבל בגדול נראה שזו בחירה לא רעה – גם דיבור (שמאפשר לי להמשיך להתרכז במה שקורה סביבי), גם סיפורים מעוררי השראה וגם סיפורי ריצה. הבחירה בללכת על מוזיקה ולא לרוץ בלי, בהמלצתו החמה ביותר של אילן,  התבררה כחכמה מאוד בשבילי – אני חושב שהיה לה חלק חשוב בהצלחה שלי. לפעמים הקשבתי, לפעמים לא, מכיוון שהספר מחולק לסיפורים קצרים לא היה נורא אם פספסתי חלק, וחלקם היו אפילו מעניינים. הרבה השראה לא שאבתי מהם, אבל הזמן עבר.

וכך אנחנו רצים בלילה, ומגיעים לסינגל הראשון – משהו בלתי מובן בכלל, ואני מבין שני דברים: רן התכוון לזה שאמר שזהו מסלול שטח ולא תחרות ריצה – פיזית פשוט אי אפשר לרוץ את הסינגל הזה בעליה, וכן שטוב שאילן לא בא ללוות אותי עם האופניים. אי אפשר לעלות כאן עם אופניים, וברגל לסחוב אותם למעלה לא יהיה פשוט. בכל מקרה כיף להכנס בלילה ליער, ואנחנו קבוצה של 5-6 איש, מטפסים, עולים, מחזיקים חזק ועוברים את הסינגל הזה. לאחריו מגיעים לפיצול הראשון, ולטעות הראשונה.

על סימוני מסלול בלילה, טעויות ומה זה משנה בכלל

אז נתחיל בזה שלסמן מסלול של 50 ק"מ שיהיה ברור בלילה לקבוצה של 29 אנשים זו משימה שרק אם מתחילים אותה מגיע לכם צל"ש. צריך לחשוב על הרץ שלא מכיר את המסלול, על הלילה שלא מאפשר לראות הכל ועל העייפות שגורמת לך לעשות טעויות. 50 ק"מ הם שטח עצום למשימה כזו – ואני בכלל לא מדבר על הפחד שמישהו יזיז חלק מהדברים, או הצורך להדליק את הסטיק לייטים ברגע האחרון כדי שישארו בשביל כולם (או 5-7 שעות עד האור הראשון). אין גבול להערכה שלי לחבר'ה שעשו את זה, אפילו רק מעצם העובדה שהם עשו את זה.

That said, הסימון לא היה משהו. בפניה הראשונה הזו שהגענו אליה הרגשנו שמשהו לא בסדר, ז"א שלא סתם עופפנו, חיפשנו וחיפשנו ובסוף פנינו לאיפה שהיה נראה לנו, מה שהתברר כטעות שעלתה לנו 2-3 ק"מ, אחרי ריצה בכביש שלא זכרנו שאמרו שצריך לעבור. בראיה לאחור עכשיו, כשעברתי את כל המסלול והבנתי את "רוח הדברים" ואת הראש מאחורי התכנון אני מבין את הטעות שלי וכנראה לא הייתי עושה אותה שוב (והעתיד מוכיח את זה) – אבל לא כולם מכירים מראש, לא לכולם יש את הנסיון ולא כדאי להסתמך על זה. בסה"כ לאורך המסלול עוד 10 סטיק לייטים בנקודות קריטיות לא היו מזיקים בכלל, ותמיד שווה לשים יותר מאשר פחות.

הבילבול השני עלה לנו עוד 1-2 ק"מ, והפעם היה עקב חוסר תשומת לב של שני הראשונים והשאר שפשוט רצו אחריהם. זוהי גם טעות הנובעת מחוסר נסיון, אבל שוב – לילה, אחרי 3-4 שעות ריצה, אולי לא כדאי להסתמך על אקסטרה תשומת לב של רצים.

נקודת הבלבול השלישית הייתה מאוד מיותרת, אבל לשמחתי כבר הייתי למוד בילבולים ולא טעיתי בה. אני רק מציין אותה בתקווה שדברים כאלה לא יחזרו – איפשהו בקילומטר ה45 בתוך סינגל היה פיצול ימינה ומשאלה (צומת T) – בלי שום סימון. היינו שלושה רצים והראשון פנה ימינה לצד הקל יותר ורצתי 10 מ אחריו, אבל אז הכאב מהטעויות הקודמות והנסיון בעטו פנימה – שאלתי אם הוא בטוח והוא אמר שלא ראה סימון. עצרתי אותם וחזרתי לצומת, פניתי שמאלה, טיפסתי על הסלע (2 מ לגובה, אי אפשר היה לראות מלמטה) ואכן דווקא שם מצאתי את המשך הדרך. ניצלנו.

נקודת הבילבול הרביעית היתה סתם מרגיזה. כנראה שילדים מצאו את השלט של התחרות ושינו את הכיוון. למזלנו מארגני התחרות גילו את זה די מהר (אלוהים יודע איך) ובאו לתקן – אני, בכשרון הרגיל שלי להאבד בתחרויות, הייתי בקבוצה של ארבעה שהגיעו בדיוק בין לבין ולקחו את הפניה הלא נכונה. צוות של המירוץ מצא אותנו והחזיר אותנו למסלול די מהר לשמחתי.

אבל מה זה באמת משנה? האם עוד 10 ק"מ במירוץ / מסע של 100 ק"מ משנים משהו? האם עוד שעה של ריצה משנה באמת? אני לא חושב – אלא אם מאוד חשוב לכם לנצח. במקרים מאוד מסויימים (אם אתם מתכננים מיים מדוייקים או מנוחה) יש לזה משמעות, המזל תמיד חשוב ומנוחה ברגע מסויים יכולה לעזור מאוד, אבל במירוץ כל כך ארוך בזמן ובמרחק לא רק שאי אפשר לתכנן כל דבר, אלא עדיף לצפות טעויות ושגיאות, שלכם ושל המארגנים. צריך להסתכל על התמונה הגדולה יותר, לא לתת לטעויות לפגוע לכם במצב הרוח או ברכוז. אם אתם יכולים, כדאי להסתכל על זה כחלק מהסיפור. חוץ מזה, מה זה משנה, זה יקרה גם אם תרצו שלא, אז כבר עדיף לחבק את זה.

מתי הולכים, מתי רצים, ומי הראשון

יש כמה תורות תחרות. יש שאוהבים פשוט לרוץ, יש כאלה שנחים מדי פעם, ויש כאלה שרצים 25 דקות והולכים 5. יש כאלה שהולכים כל עליה ויש כאלה שהולכים את הקשות בלבד. לא משנה מה התאוריה שלך, במירוצים של פרו ספורט הולכים. או זוחלים, תלוי. וכשאתה מגיע לשלב של ההליכה מגיע תמיד השלב של האחרי – העליה נגמרה, יש מישור או ירידה, וצריך להחליט מתי מתחילים לרוץ. אולי עכשיו, כשיושבים מול המחשב בנוחות, נראה שזו החלטה קלה אבל תסמכו עלי – בכלל לא. השניות מתארכות, ואתה חושב לעצמך בכל שניה "עכשיו? האם נחתי מספיק? אולי עוד קצת ללכת ואז לרוץ". וזה ממשיך. הרי עוד רגע יש עוד עליה, אז אולי כבר נלך עד אליה במקום לרוץ 20 שניות? האם ההתאוששות הכללית לא תהיה טובה יותר בצורה כזו?

לי יש כלל חשוב: לא לחשוב. ברגע שאפשר, אני מתחיל לרוץ. אני בורח מהעימות הקשה הזה עם עצמי, וחושב שזה קל יותר בצורה כזו. בלילה ובבוקר ראיתי את זה קורה שוב ושוב – אנחנו קבוצה של אנשים שמדדים לנו בעליה קשה, והולכים אחריה, אני מתחיל לרוץ וכולם אחרי. פעמיים אפילו החלטתי, בשביל השיעמום, לבדוק את התאוריה שלי ולא התחלתי לרוץ. אף אחד אחר לא התחיל. כשהגברתי את הקצב כולם הצטרפו. הדברים שמשעשעים אותך אחרי 6 שעות ריצה.

מה, זה סוף הסיפר

בכלל לא. יש הרבה מה לספר על 11 שעות של ריצה. אבל אני עייף וכתבתי הרבה. אני שמח מאוד על הריצה של אתמול. הברך כואבת – אתמול לא יכלתי ללכת עליה בכלל והיום אני צולע, אבל השרירים כמעט לא מורגשים – ובניגוד לריצות מהעבר שרציתי הפסקה אחריהן, הפעם אני לא יכול לחכות לרוץ שוב - פשוט נהנתי. לא הרגשתי רע, לא היו נפילות, לא היו מחשבות רעות. טוב נו, היו קצת, אבל ישר העפתי אותן החוצה. יחסית לזה שלא התאמנתי הרבה הגוף שלי היה במצב טוב  למאמץ כזה, give or take גיד אחד מאחורי הברך – דווקא עמדתי בזה יפה.

אני לא חושב שהפרו ספורט 2011 היה תחרות ריצה – רן אמר וצדק. זה היה אתגר לא נורמאלי, ומאוד מהנה, אבל לא תחרות ריצה. זוהי התקדמות טבעית ומבורכת: ככל שיש יותר מירוצים ואירועים בארץ (פרו ספורט, הר לעמק – כאן, חוצה ארץ, סובב עמק)  כך השוני בכל אחד מהם יקבל חשיבות גדולה יותר. הר לעמק הוא מירוץ ארוך יותר וקבוצתי, חוצה ארץ יחסית שטוח, וסובב עמק סוגר איזשהו פער באמצע. פרו ספורט הוא הקשה מכולם, ותמיד היה. משנה לשנה. אני מפחד לחשוב על השנה הבאה.

מעולם לא סיימתי תחרות בכזה רצון לשוב ולרוץ אותה, או לשוב ולרוץ שוב, בלי מנוחה. הברך כואבת אבל אני מקווה שמחר אוכל לחזור לריצת שחרור קלה. אני מאוכזב קלות, לא אומר שלא, שלא סיימתי את ה100 המלא, אבל זה יכול לקרות, אני מודע ומקבל את זה. אני פשוט שמח שהייתי חלק מזה וגאה מאוד על הדרך שעברתי עד שהגעתי לכאן. ומודה מאוד, כרגיל, לקרן ורן שמשקיעים ומרימים אירועים כאלה. אין דברים דומים.

המפה,הגבהים וזה:

Related posts:

1. לרוץ 80 ק”מ
2. אולטרה מול איש ברזל, כמה שעות לפני
3. הריצה הטובה ביותר

סרט שמיכל שיתפה אותי בו בפייסבוק גרם לי לחשוב קצת על הדברים שעשיתי ועל ההבדלים בינהם. הזמן קצר, הזינוק קרוב ולכן לא אכתוב פוסט ארוך היום, רק מחשבה קטנה. היתה לי תמונה (שאבדה בשנים שעברו) של הציוד שלי לפני הזינוק. כבר אז ראיתי כמה גדולה הערמה: אוכל ליום שלם, בגדים להחלפה, בוקר, יום, לילה.. הכל היה שם. והיום אני יוצא לאותו זמן (בערך), והציוד תופס רק עשירית מהמקום: ציוד לריצה בלילה, ציוד לריצה ביום (אם יהיה חם) – ועוד קצת אוכל. כמה שההבדל גדול.

[הערה: כתבתי גם על ההבדל בין איש ברזל ורכיבה של 24 שעות, אם כבר אנחנו בהשוואות]

Related posts:

1. איך לא רצתי את כל ה100 בפרו ספורט 2011 ועדיין סיימתי מסופק וגאה
2. לרוץ 80 ק”מ

אחרי כל הדיבורים על הבדווטר (badwater) לא יכולתי להתאפק והחלטתי לנסות בעצמי סימולציה קטנה. למי שלא מכיר, בדווטר הוא אחד המירוצים הקשים ביותר שיש בעולם – לא רק אולטרה מרתון של 100 מיילים (160 ק”מ), אלא גם מירוץ בעמק המוות בקליפורניה, שמתרחש בטמפרטורה של 50 מעלות (היו כאלה שהעירו “כן, אבל בלי לחות” – אז כן, רק 50 מעלות, כמעט בלי לחות, לא נורא כמו תל אביב באוגוסט), וזה רק האויר בחוץ – הכביש עליו רצים כל כך חם, שיש רצים שמחליפים נעליים תוך כדי כי הסוליה פשוט נשרפת, וסנדויצים שמכינים לדרך פשוט הופכים לטוסטים. ממש כך.

תמיד אמרתי שיש הרבה אתגרים שאני מוכן לנסות להתגבר עליהם: מרחק, עייפות, כאב – אבל מול השמש אני לא מוכן להלחם. היא פשוט גדולה מדי, והיא כנראה תשאר כאן גם אחרי. תמיד התעלמתי ממירוצים בעלי זמני זינוק הזויים של 9 בבוקר באוגוסט בישראל, או אפילו פעם אחת ב13 בצהריים ביולי. לא הבנתי אנשים שמתעקשים להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בישראל ולא באירופה. אבל משום מה הדיבורים הרבים, וגם החום שקצת ירד, עשו לי חשק לנסות.

קפצתי לפרו ספורט, קניתי שרוולי ריצה נוגדי UV לקייץ (אמתין עוד כמה פעמים ואכתוב עליהם ביקורת בגיראפ), לקחתי את הכובע סלומון XA החביב עלי לאחרונה (בעל כיסוי לצידי הראש ולצוואר, לפחות מבחינת הסרטן אהיה מוגן) – ובצורה ממוגנת כזו יצאתי לריצה ב15:00 בצהריים – בחום מלא. התיכנון היה 3 עד 3.5 שעות, אבל לא חשבתי שהמיים יספיקו ליותר מ3, וזו היתה המחשבה הריאלית יותר. המיקום: חורשן. קיוותי להגיע למקומות המוצלים יותר, אבל על כך בהמשך.

ההבדל הגדול בין כל ריצה לריצה בחום הוא העומס הבלתי יאמן על הגוף. מכיון שהייתי מוכן מראש (מדהים כמה המחשבה משפיעה על הקושי) לחוסר נוחות מהחום לא נתתי לה להשפיע עלי יותר מדי. כמו כאב מרוחק ולא מעצבן היא פשוט היתה שם יחד איתי בכל הריצה, אבל העומס הפיזי היה עצום. לא משנה כמה שתיתי, זה לא היה מספיק. כבר לא יכולתי לשתות עוד והרגשתי שהגוף מלא, אבל ידעתי מההרגשה (ומצבע וכמות השתן) שאני צריך עוד. בכל דקה שהרגשתי שהבטן קצת מתרוקנת – שתיתי. בסופו של דבר, ב3 שעות גמעתי מעט יותר מ2 ליטר, בערך 600-700 מ”ל לשעה של משקה איזוטוני. אין ספק שאם אתאמן לריצות חום יהיה עלי ללמוד לשתות יותר – שאר הלילה וערב ראש השנה היו עמוסים בשתית מיים בלתי פוסקת.

בריצה בחורשן אין לי מסלול קבוע. כשאני יוצא מביתו של אחי באבניאל יש לי נקודת כניסה קצת לפני עמיקם, ומשם והלאה התחושות והחשק מובילים אותי. הפעם הגעתי לכמה מקומות חדשים ומעניינים, אבל בסופו של דבר המסלול לא היה טוב כמו שרציתי – הרבה יותר מדי זמן חשוף בשמש ולא תחת עצים – שם הבדלי הטמפרטורה כל כך גבוהים שאני מרגיש הקלה ברגע שיש עלי צל.

קשה לי לדעת מה היה הגורם המכריע לקצב האיטי – קצת יותר מ25 ק”מ (לא כולם נקלטו בGPS) ב-2:52 שעות, רק 400 מ טיפוס וקצב ממוצע של 6:43 דקות לקילומטר. אולי תנאי השטח, אולי החום. נראה לי שנתוני ה400 מ’ לא מדוייקים מאוד (זה יכול לקרות בGPS), אבל המספר עצמו לא רחוק משם. מה שחשוב הוא לא זה – אלא הנסיון בריצת חום קשה שכזו, הסבלנות והאימון הפסיכולוגי. ראיתי שזה אפשרי, וכמו שכל מי שמכיר ספורט אקסטרים, השלב החשוב ביותר הוא השלב שבו אתה מבין שמשהו אפשרי – אחרי זה, אין גבולות יותר.. או שהם פשוט קרובים ונמוכים יותר

אין כתבות קשורות

אופיר בפיוט מיוחד אחרי המפגש אופניים-ריצה שלנו אתמול.. בחום הרב:

הוא צלצל: אני באתר שלך בין 18 ל- 20. תצטרף?
מגניב, עניתי. אבדוק עם ה – .
בדקתי. ה- ה- שחררה.
רוצה להודיע. הוא לא עונה. לא עונה לסמסים.
כבר התלבשתי. מה לעשות?
יוצא לבד.
מטפס ליובל.
רואה משהו / מישהו שנראה מוכר. זה הוא.
הוא לא רוכב. הוא רץ.
מהר הוא רץ (לא יחף…)
עושים סינגלים בעליה ובירידה.
אותו קצב כל הזמן. לא משנה מה יש בדרך..
יורדים מצד אחד, מטפסים לצד שני בשבלול.
אותו קצב. הוא רץ אני רוכב.
הגענו למעלה, נכנסים לסינגל של החירבה.
אותו קצב גם בקיר שלפני החירבה.
הוא קצת לפני.
עובר את החירבה ורואה קבוצת גברים שמנמנים.
כולם עם מצלמות.
מצלמות גדולות מאד. עם זום מרשים.
כולם מצלמים את הקיר המערבי של החירבה.
הם לא מצלמים את הקיר.
הם מצלמים את דוגמנית העירום שצמודה אליו.
מאמה מייה… היא לבושה "רק" בבגדי חווה.
נתוניה מרנינים ביותר.
ואני תמיד חשבתי שעופרים יש רק בספורי במבי…
מתמתחת בזויות מפעימות מאד.
מקצוענית. ויפה. מאד.
והוא?
עדיין באותו קצב.
ואני? אני מאיט.
כבר לא באותו הקצב.
והיא?
עדיין זזה. בקצב משלה.
והם?
והם מצלמים. תקריבים. בקצב שלהם.
מה קורה פה?
הרי זאת לא חזירת הבר המוכרת.
זאת חיה אחרת לגמרי…
אני שם לב שאין בנות שמצלמות.
רק בנים. שמנמנים.
צילום אומנותי.
אני חושב, איך זה שכל האמנים דומים???
עובר את הנקודה שבה רכיבה עם ראש מסובב פירושו סכנת התנגשות בסלעים.
בטיחות זה מאד חשוב אבל…
אני הרי אוהב צילום. אוהב גם טבע …
אולי אחזור?
לא. אני אולי שמנמן אבל לא אמן.
חבל.
נגזר עלי להסתפק בחזירת הבר..
והוא?
הוא כבר נעלם.
אני מגביר מהירות רק כדי לוודא שהוא לא פיספס…
מגיע אליו.
לא. הוא לא פיספס.
אבל שמר על הקצב.
מקצוען. לא נותן לדברים לא חשובים לקלקל את תוכנית האימון.
אני לא מקצוען.
יורדים בחזרה את השבלול.
משם לחרש ולאוטו.
לפני שנפרדים אנו מסכימים שחורשים זה אחלה מקום לרכיבות.
גם לאומנות.
אני ממשיך הביתה.
לא שוכח להודות לאשתי על שלא מנעה ממני קצת תרבות ואמנות.
נראה לי שגם אני אקנה מצלמה עם זום גדול.
אולי אהיה אמן?

אין כתבות קשורות

חשבתי לסיים את השבוע הזה בכיף – 4.5 שעות של ריצה ביער, כמו שהרבה זמן לא יצא לי לעשות. בלי שעון, בלי מטרה, פשוט לרוץ לרוץ לרוץ. לא ידעתי שאמור להיות כל כך חם – אבל זה לא שינה, כי היו לי מספיק מיים.

מתברר שם באויר היו לא קצת מיים.

לא ברור לי מה בדיוק קורה בקיץ הזה, לא נראה לי שחם יותר מהרגיל, אבל מרגיש שהרבה יותר לח. לא מצאתי השוואות לחות בין השנים כדי לדעת אם אכן זו שנה לחה ורטובה מהרגיל, אבל מה שוקרה שם בחוץ זה פשוט לא נורמאלי. ממילא הכובע ומכנס הריצה, זה תמיד קורה בקיץ – והם מרגישים כאילו רצתי בתוך בריכה עם בגד ים ולא מכנס ריצה, אבל מתישהו אחרי שעתיים התחלתי להרגיש את הרטיבות בכפות הרגליים (!). כן, עם כל הנידוף המעולה של גרבי הWigwam (כתבתי עליהן גם בהשוואה של גרבי ריצה) זה פשוט היה יותר מדי.

ממש רואים את זה בתמונה – הלכלוך והאבק בשולי הנעל – והשאר פשוט רטוב לגמרי. הרגל שלי יצאה כמו אחרי 3 שעות במיים. אתם יכולים לשער שלא רצתי את כל ה4.5 – פשוט נגמרו לי המיים.. אבל נראה לי שבעומס חום שכזה, אולי עדיף פשוט לקצר.. גם 30 ק”מ בשטח של מרכז מיר”ב זה אתגר לא רע.

אני בטוח שהחתול הזה, שצילמתי ברחובות תל אביב, יסכים:

Related posts:

1. הזכרון שלא נשכח
2. חצי מרתון המכביה – חצי מרתון נתניה – 2009

לכבוד פתיחת קבוצת הריצה הישראלית בלינקדאין ולפוסט הראשון שלי שם, אני מעתיק את רשימת הטיפים שלי לאצנים שמרגישים שהחיים לא משאירים להם זמן לרוץ.. זהו המשך כללי לפוסט הקודם שלי על שינה-ריצה-חיים. כל מה שכתוב כאן חל, כמובן, גם על רוכבי אופניים..

1. אם אתם יכולים לרוץ לעבודה – הכי טוב (אם יש לכם מקלחת..) – אם לא, אבל אתם יכולים להשתמש בתחבורה ציבורית כלשהיא – רוצו חזרה מהעבודה. זה מנצל יותר טוב את הזמן ואתם לא נתקלים באחת הבעיות הקשות ביותר: הכניסה חזרה הביתה.

2. נסו לרוץ בבוקר. אפילו אם אתם אנשי ערב-לילה, ברגע שאתם נכנסים הביתה זה קשה פי 10 לצאת חזרה לריצה.

3. הדרך הטובה ביותר לרוץ בבוקר אם אתם לא אנשי בוקר: הכינו את הציוד בערב, קומו וצאו החוצה מהר ככל האפשר, אפילו לפני שהתעוררתם לגמרי. אם תעצרו לחשוב, לא תצאו.

4. קחו את זה בקלות – אם הפסדתם כמה אימונים בטווח הרחוק זה לא משנה. ריצה היא ספורט לאנשים עם סובלנות. הטיפ הכי חשוב: אל תנסו לפצות על מרחק שלא רצתם. המשיכו לפי התוכנית. אם תנסו לפצות זה יחזור אליכם בגדול.

5. אל תשכחו להנות מהריצה.

אין כתבות קשורות

אחד הדברים שמוצאים חן בעיני ביותר באימונים לאולטרה מרתון הוא שאין חוקים. רק אתה, הנסיון שלך, הזמן שלך, ההתאמה המושלמת (בתקווה) לגוף שלך, ליכולת שלך, לנפש שלך. אימונים עם קילומטראז’ גבוה, אימונים עם שעות ארוכות או אימונים מרוכזים בשלושה-ארבעה ימים – כולם היו הצלחה מסויימת לאביב, קובי ואייל. מהי השיטה החביבה עלי?

כשמתחילים האימונים לחוצה ארץ, אביב וקובי יכתבו במרחקים את האימונים השבועיים שלי – אני אכתוב יותר כאן, אבל אכתוב את הסיכומים השבועיים שם. בנתיים אני יכול להגיד שכמו מה שעובד בשביל אביב – אימונים ארוכי קילומטרז’, אצלי עובדים יותר אימוני שטח טכני – קל לי יותר לרוץ קילומטרז’ נמוך אבל עבה – אולי זמן הריצה שלנו זהה אבל המרחק שלי קטן בהרבה – אם כי אני בטוח שהטיפוס שלי גבוה בהרבה.

השבוע סוף סוף אני מצליח להשלים שבוע אימונים מלא, אני מקווה, אחרי שהשבועות הראשונים היו קשים, אירגון של לו”ז אמונים חדש יחד עם עבודה קשה. היום סיום של ריצה לא פשוטה בחום (29 מעלות בחוץ) בסלעים הטכניים ביותר של חורשים היו אושר טהור:

בהחלט הרגיש יותר מ11.5 ק”מ, והרבה יותר מ250מ’ טיפוס.. אבל הרגשתי סיפוק רב שהצלחתי להכניס את הריצה הזו פנימה, ועכשיו מול כולם, מכריז על תחילת האימונים לדבר הבא..

אין כתבות קשורות

כמו שאמרתי בפוסט קודם, הגיע הזמן לנוח. הייתי צריך כמה חודשים של שקט נפשי וגופני לפני תחילת האימונים מחדש, דבר שיתחיל, למעשה, מחר. אבל בנתיים, שום דבר לא אומר שאני לא יכול ללוות במקום להתחרות, ואם כבר ללוות, אז מיטל, שמתאמנת לקראת הטריאתלון הראשון שלה, ומתפתחת (כמו שהאחיינים שלי אומרים) – כאצנית למרחקים ארוכים לא רעה בכלל

מרוץ הר לעמק הוא מרוץ של 220 ק”מ הנעשה בשליחים – קבוצות של 2 עד 8 אנשים (2,4,6,8) המחלקים את המרחק למקטעים, מעבירים צ’יפ אחד לשני ורצים שעות רבות כדי לסיים. במקביל למירוץ השליחים מתקיים מרוץ סולו של 120 ק”מ, הוא המירוץ שהייתי אמור לעשות אם לא הייתי מחליט לנוח.

מיטל הצטרפה לקבוצת “עמק האושר 3”, קבוצה של 8 איש שהיא מצאה ברשת. הריצה שלה כוללת שלושה מקטעים, אחד באור ושניים בחושך, וזו נראית לי הזדמנות נהדרת קצת ללוות, לתת מהנסיון שלי ולעזור למיטל בהרפתקאה הנהדרת הזו.

רק מילה אחת על המסלול והתחרות: עוד לא ראיתי דבר כזה. 220 ק”מ מסודרים להפליא, מסומנים לכל אורך הדרך (והמסלול אינו בסיבובים!), עם צוותי קישור מעודדים, נחמדים לאורך כל הלילה, אנשים שבהנתדבות (או שאולי בגלל שהם בהתנדבות) באים לעזור לרצים – ורואים את זה בדאגה, איכפתיות ואהבה. כל המירוץ הזה היה מתוקתק ברמות שלא רואים. נהדר. בהחלט גרם לי לרצות לבוא ולרוץ אותו בשנה הבאה.

להיות מלווה הוא תפקיד עם אחריות. אני שם ואני רץ אבל אני לא המרכז. לא משנה מה קורה מיטל חייבת להיות בריכוז שלי. הקצב של, המנוחה שלה, זהירות בלילה, שמירת כוחות, ענין בריצה והסחת דעת אם צריך. אלו הם תפקידו של המלווה. מכיוון שהמרחק לא היה קשה בשבילי גם סחבתי כל מה שהיה צריך ועוד קצת ליתר בטחון: בטריות, מיים, בננות ותמרים, כדורי מלח, פלסטרים וכו. לא משנה מה מיטל היתה צריכה, היה לי לספק.. למזלנו, היא בחורה רצינית – חוץ מכדור מלח שהיא לקחה בעיקר בשביל הענין, היא היתה מסודרת לגמרי, והכל הלך חלק ומהר מהמצופה.

להיות מלווה גם מאפשר לך לראות את התחרות באור שונה. מהצד. מעולם לא ראיתי מרוץ בצורה כזו. למרות שזה לא אני רץ, אני מוצא את עצמי במתח לקראת התוצאה, לקראת הגעת הרץ הבא, דאגה בלילה מתקלה וכו. אני פשוט נכנס כחלק מהחבורה. גם הריצה כקבוצה זרה לי – אני רץ לרוב סולו, וזה האתגר שאני אוהב, אבל אין ספק שלקבוצה יש כוח מאחד, מחזק, מושך. אני נזכר בכוח הזה ברצים את ישראל – וחושב אם אי פעם אעשה תחרות בצורה כזו. מי יודע.

החויה, לסיכום, מאוד חזקה. אני ממליץ לכל אצן להתנסות בה פעם – הדאגה, השותפות, המאמץ – בלי הלחץ של התחרות או האתגר. מעולה.

אין כתבות קשורות