פשוט, כי זה כל כך הרבה יותר כיף לעשות את זה בבן שמן! (That's what she said).

הDTD, Dusk Till Dawn, למי שלא יודע, הוא סרט קאלט (באיזורים מסויימים) של רודריגז המספר על חבורה של שיכורים ושאר גיבורים \ עלובי חיים הנתקעים בבר של ערפדים אי שם במקסיקו, ומנסים, פחות או יותר, לשרוד. או שאולי הערפדים מנסים לשרוד, מי יודע.

ב2010 הטירוף הזה עבר לעולם האופניים – תחרות הdusk till dawn היא בדיוק מה שהסרט של רודריגז עשה ובדיוק כמו שזה נשמע: לוקחים מסלול, הרבה בירות, הרבה אוכל ובעיקר בשר, ומזנקים ברגע שהשמש יורדת. מי שנשאר רוכב עם הכי הרבה סיבובים וקילומטרים אחריו, הוא המנצח. השאר יכולים להתחרות או פשוט לאכול ולשתות הרבה, ובמקרים מסויימים, שניהם.

בשנה שעברה התחלתי את הרכיבה על הסינגל ספיד, ואחרי שלוש שעות או משהו הייתי חייב להפסיק בגלל כאבים בצוואר. השנה החלטתי לנסות פשוט לרוץ במקום. לא משהו מיוחד, לא תחרות השנה שלי – פשוט לרוץ כל עוד שאני נהנה, ואז לעשות עוד סיבוב אחד בשביל הכיף – ודי. לא התאמנתי באופן מיוחד, לא נחתי לפני – עצרתי במכולת, קניתי תמרים ובננות, ויצאתי לדרך.

איזו חוויה מדהימה יש בdtd. אם אתם לא שם לא תבינו. אם לא ראיתם את הסרט לא תבינו. כאילו לקחו הרס ובלאגן, דם דמעות והרבה זיעה, החליפו את הערפדים באופניים, עירבבו הכל ביחד ובאו לעשות חיים משוגעים. אנשים יושבים, שותים ומדברים כל הלילה.. אחרים רוכבים בכיף, מדי פעם עוצרים ואז ממשיכים, ואחרים פשוט נלחמים עד הרגע האחרון עם כל מה שיש להם. אני, בריצה, יכול לראות את הכל קורה בזמן אמת, פוגש את הרוכבים בשבילים – משתדל לא להפריע וזז הצידה כל הזמן, מקבל ברכות ועידודים ומציע קצת משלי. החוויה מאיזור הכינוס ממשיכה גם בשבילים..

הזינוק מתחיל בערך ב20:00. אני מחכה שכולם יעברו ומזנק אחרון, לפחות לתת לרוכבים התחלה קלה יותר. המסלול, קצת יותר מ8 ק"מ, מתברר כמסלול טכני ביותר שקורע לי את הרגליים, קפיצות בין סלעים, עליות קשות והרבה דרדרת, אבל הסיבוב הראשון מדהים. הזרימה נהדרת, ורואים שירון, שאירגן את המירוץ, לא רק מכיר טוב את היער אלא גם מבין איך בונים מסלול.

החלטתי לנסות לרוץ לאט, לשמוע ספר חדש שהורדתי לנגן שלי, משהו שייקח אותי לפחות ל4-5 שעות מעניינות. אבל המזל לא שיחק לצידי בצד הטכני – בערך 30 דקות לתוך הסיבוב הראשון האוזניות התחילו לעשות בעיות ואחת מהן הפסיקה לתפקד. בסוף הסיבוב השני כבר רצתי בלי מוזיקה בכלל. זה לא היה בתכנון, לרוץ לבד בלילה שעות בלי מוזיקה, אבל איכשהו זה לא הפריע לי יותר מדי. אני יודע שמוזיקה וסיפורים עוזרים לי להעביר שעות, אבל בכלל מקרה לא תכננתי לדחוף חזק מדי הלילה הזה – והשקט של היער מצד אחד, ההתעוררות שלו בחלקים מסויימים והקולות של הרוכבים האחרים דווקא מצאו חן בעיני.

והיער, מתברר, אכן מתעורר. לא רחוק מהבסיס שלנו מתחילה מסיבה שהדיג'י שלה לא בדיוק החליט מה היא, וסגנון המוזיקה משתנה מאומצות אומצות לריטה ורמי, אבל לא אכפת לי – בגלל שאין לי מוזיקה משלי דווקא מוצא חן בעיני השינוי בקולות. רעש המסיבה עוטף אותי בערך רבע שעה אחרי הזינוק, ואח"כ נעלם כשאני מתרחק מהאיזור הזה. לקראת הסוף קולות המסיבה מסמנים את תחילת החזרה וסיום הסיבוב – ושוב זה סימן טוב ומשמח אחרי השקט והקושי.

איפושהו בסיבוב השני נוצר מעין ענן אבק מעל המסלול, ואני כמו רץ בתוך סופת חול קטנה. העינים שלי קצת כואבות (איך לא הבאתי משקפיים?!) אבל זו לא הבעיה הגדולה – הבעיה היותר רצינית היא שאני לא רואה באור הפנס שלי את התוואי המדוייק של השביל – וכל כמה דקות אני פשוט מפספס צעד – וחוטף מכות של נחיתה קשה שעוברות לי בגב כמו מכת פטיש מדוייקת. אני נזכר בתיאור שפעם שמעתי של ההבדל בין רצי אולטרה ואנשי ברזל – רצי אולטרה חיים את הבלתי צפוי, את מה שקורה, ואילו אנשי ברזל נוטים לתכנן בקפידה כל דבר. אני בהחלט חי כאן את המצב.

כל סיבוב אילן נותן את הקצב ומרים את הרוח, ומה שמדהים הוא שככל שהלילה עובר האנרגיה שלו עולה ועולה, ויחד איתה הוא סוחף את שאר המתחרים. עוד סיבוב, עוד קצת אנרגיה, עוד קצת מלחמה. אני מרגיש מסופק אחרי שלושה סיבובים, אבל כמו שהחלטתי מראש בוחר לעשות עוד סיבוב אחד, ולסיים ב35 ק"מ עגול. המסלול עצמו לוקח אותי ל33.5, אז אני מאריך טיפה את הדרך, ומסיים את כל הריצה הזו בערך ב4 שעות, עייף וכואב, אבל מאוד מרוצה.

אולי בשנה הבאה נצליח לארגן עוד רצים שיעשו את התחרות, אבל אם זה יקרה נצטרך לארגן מסלול שונה. אולי יום אחד לרצים תהיה גם קהילה כזו מאוחדת של אנשים שאוהבים לעשות משהו יחד. אולי בשנה הבאה כבר אוכל לרכוב כמה שעות רצוף, לא יודע. מה שחשוב זה שהשנה הספקתי לעשות את הDTD, אחד האירועים המהנים של השנה

אין כתבות קשורות

[הערה: הפוסט הזה אינו תירוץ ללמה לא הצלחתי לרוץ את כל ה100 ק"מ בפרו ספורט 2011, פשוט מכיוון שאני לא מרגיש שאני צריך תירוץ: ההרגשה שלי מעולה, השרירים והכושר היו חזקים ומוכנים, לא היה משבר פסיכולוגי, ובכלל נהנתי כמעט כל הדרך. אני מאוד גאה בצורה שבא עברתי את הדרך שעברתי. אבל כמו שתמיד אמרתי, חייבים לכבד את המרחק (או, כמו שרן שילון אמר לי כשדיברנו על זה, חייבים לכבר את המיילים), ובמרחק של 100 ק"מ בשטח - דברים יכולים לקרות לפעמים.

אז הפוסט הזה הוא ניתוח, למרות שהוא עלול להשמע כמו אוסף תירוצים]

הרגע הקובע

אני רץ כבר 9 שעות בערך, 65 ק"מ מאחורי, משהו כמו 50 לפניי. אני מרגיש טוב, עייף אבל לא כואב. קצב איטי ומדוד, לא הרבה יותר איטי מהקצב שבו התחלתי. באיזשהו שלב הבנתי שיותר מאשר קצב טוב, איטי או מהיר לפי התוכנית, עדיף לרוץ בקצב נוח לגוף. הבעיה היא למצא מה נוח לגוף ולא נוח לראש, שתמיד מכניס אותך למחשבות מיותרות. בכלל, מחשבות הן דבר קצת מיותר במירוץ אולטרה, ואחד האתגרים הגדולים הוא להתגבר עליהן, להשאיר אותם במקום שהן צריכות להיות – ורק להיות, לחיות ברגע.

העלייה היא אחת המטורפות שרן שילון הכין במירוץ הזה, והוא לא ריחם. מעליות מתונות ואין סופיות עד טיפוסים בעזרת הידיים, המירוץ הזה הוא מסע לא פשוט מעורב בריצה, הרבה יותר מריצה בלבד. הנוף הנשקף מההר ביער אשתאול הוא אינסופי כמעט, ירוק, ובהיר מאוד. הבוקר כבר הגיע, החום מתחיל לעלות, אלו הרגעים הטובים ביותר במירוץ – כשאתה כבר בפנים, כשלא קר ולא חם, כשיפה כל כך בחוץ. אני עובר עוד סלע ומטפס, ומרגיש "פינג" מדאיג בברך, מאחורה. מי שמכיר אותי וקרא קצת דברים שכתבתי יודע שאני תמיד מודאג ודי מודע לרגישות של הקרסולים שלי – אבל אין לי בעיות ברכיים, ומעולם לא היו לי. ההרגשה הזו, והכאב שבא בעקבותיה, לא מוכרים לי וקצת מדאיגים – אבל זה אולטרה, יש כאבים לא מוכרים ועוד יבואו כאלה, אני ממשיך בעליה.

וכמו כל עליה, היא מסתיימת בסוף, לאחריה מישור קצת בסינגל וירידה. רק 10 דקות אחרי, והכאב בברך רק גדל – הסינגל והריצה במישור קצת עזרו להשאיר אותו עמום אבל הירידה עושה את זה ואני מבין שאני די צולע. זה השלב שאני צריך להחליט אם לקחת כדור נגד כאב ולדחוף הלאה, זה הרגע שבו אני צריך להיות מקצועי – האם זה כאב של אי נוחות או פציעה שמחכה לקרות. קשה לי להחליט, אני לא מכיר את הכאב הזה, ומחליט להמשיך הלאה ללא כדור – ולראות מה יקרה.

20 דקות אחרי, עוד עליה ועוד ירידה, אני כבר בקושי מתקדם. במישור אני עדיין יכול לרוץ באיזו צליעה אקטיבית שגורמת לי לדרוך יותר על רגל שמאל, אבל הכאב בברך לא נעלם ורק מתגבר. אני מנסה ללכת קצת (האמת, יש פשוט עליה מטורפת שאין ברירה אלא ללכת. אני פוגש קבוצה של רוכבי סוסים שעולים את אותה עליה והסוסים מסתכלים עלי בהבנה. אני מרגיש מחובר אליהם. מסכנים) אבל בסוף ההליכה הברך כאילו מתאבנת והכאב הופך להיות עוד יותר בעייתי. העליה ממשיכה, אני פוגש קבוצה של רוכבי אופניים בצד הדרך – אחד מהם התרסק וכולו דם וכאב. הם אומרים שהכל בסדר אבל לא ממש נראה לי אז אני בודק שוב – ומציע כדור ופלסטרים – הם מאוד שמחים לקבל ואני שמח לשבת רגע בצל. עד שאחד מהם מטפל בפגוע, אני מדבר איתם והם לא כל כך מאמינים שאנחנו רצים 100 ק"מ ושיצאנו לריצה ב12 בלילה, אבל לא עצרתי למפגש פסגה ואני די רוצה לזוז כל עוד הברך מתפקדת, ואני זז.

בשלב הזה אני כבר די מפקפק ביכולת שלי להמשיך מעבר לשלב הנוכחי. אם ארצה להמשיך יש לי עדיין אפשרות לקחת כדור אבל באמת נראה לי יותר ויותר שהכאב הוא פציעה שעלולה להדרדר אם אדחוף עוד 15 ק"מ. אני רץ כשאני יכול, והולך בעליות הקשות, כואב אבל זה יעבור. אני רואה דמות במרחק ומחליט לראות מתי אגיע אליה. פוגש כמה ילדי צופים שמטיילים בסביבה, מחליף בוקר טוב, אוסף אנרגיה מהחיוכים שלהם. וממשיך לעבר הדמות.

אחרי כמה דקות אני מגיע – רץ נוסף מה100, בדיוק מדבר בטלפון לקרן ומבקש חילוץ. הרגל שלו כואבת והוא לא מצליח לדרוך עליה. אני מדבר איתו קצת, מברר את המצב, הוא מבואס ורוצה לפרוש כבר. כמה שאני מכיר את ההרגשה הזו. אחרי ניתוח קצר של המצב שלו אני מחליט לקחת סיכון שלרוב אני לא אוהב לקחת, ומציע לו להמשיך איתי. לסגור את השלב הזה ואז לפרוש. אני מבטיח שאלך איתו כמה שצריך, מקסימום יקח לנו הרבה זמן, אבל נסיים בריצה ולא בחילוץ.

אנחנו ממשיכים יחד, הוא לוקח כדור אדויל אחד ואנחנו ממשיכים עוד 10 דקות, ומתחילים לרוץ קצת.. נראה שהוא יכול לסחוב. אצלי המצב פחות טוב – העצירה מהריצה וההליכה הקשיחו לי את הברך והיא ממש מרגישה שהיא לא רוצה לזוז. אני יודע שזה לא הזמן לדבר על כאבים וחוסר נוחות, אז פשוט מושך עוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו פשוט מתחילים לרוץ. באיזשהו שלב אני מזהה את הדרך ממנה הגענו, והשלט להמשך הדרך מפנה לכיוון אחר, מאריך לנו את הדרך חזרה.. כמה קשה ההחלטה, אבל איכשהו אני מצליח לכוון אותנו למסלול המלא – אם אנחנו כבר כאן, נסיים את זה כמו שצריך ולא כמו שקצר.

הזינוק והלילה הזה

לפני הזינוק חשבתי שנהיה מעטים, 10 אנשים או משהו כזה. התברר של100 ק"מ מזנקים 29 (!) איש ואישה אחת. שוב אני מופתע לטובה מכמות האנשים שמתעסקים ספורט שלנו בארץ. מי חשב, שנתיים שלוש אחורה, ש29 אנשים יזנקו למירוץ הקשה בארץ ל100 ק"מ. אולי קרן, בלבד. אבל הנה אנחנו, קבוצה מגובשת, את רובם אני מכיר ואת חלקם לא, עומדים לצאת לאיזה מסע מופרך באמצע הלילה באמצע שום מקום. לא יודעים לאן (המסלול לא פורסם מראש) ולא יודעים איך יהיה. האם יש דרך טובה יותר להתחיל מסע?

מתברר שאנחנו לא היחידים שלא ממש סגורים על המסלול: ברגע האחרון, אתמול בלילה, החברה להגנת הטבע בתרגיל חסימה מרשים הערימה קשיים – למרות אישורים מוקדמים נזכרו לפתע שאסור להכנס לשמורת טבע בלילה, ולא אישרו את המסלול. רן והחברה אצו רצו ברגע האחרון ושינו את המסלול, כך שאף אחד לא יודע בדיוק כמה קילומטרים יהיו ועד כמה קשה הטיפוס. רן מפגין אופטימיות חשובה אבל אחרי המירוץ אמר שהמסלול המקורי היה קצת יותר קל ועם קצת פחות טיפוס בהתחלה. זה לא באמת משנה.

כולנו מתחילים יחד, ודי שומרים על קצב אחיד. יש כמה אנשים קדימה, נעלמים להם, ועוד כמה אחורה, אבל הקבוצה שמסתובבת סביב ה6 דקות לקילומטר נשארת יחד. לי קצת יותר נוח טיפה מהר יותר ואני די מתמקם קדימה, אבל משום מה צריך לעצור להשתין פעמיים-שלוש בשעה. הדבר הזה נשאר איתי בערך עד השעה השלישית, ושם נרגע. לא בדיוק ברור לי למה, אולי יותר מדי איזוטוני בקור של הלילה, אולי יותר מדי נוזלים לפני המירוץ, אולי יותר מדי התרגשות. אבל העצירות משאירות אותי שוב ושוב מאחור עד שאני סוגר את הפער, ובשבילי זה פתרון מעולה.

לפני הריצה לא החלטתי סופית אם ארוץ בלילה עם מוזיקה. הכנתי הכל – רשימות שירים שקטים, חזקים, פרועים, כמה פודקסטים בכל מני נושאים וכן ספר שמע – Chicken Soup for the Soul: Runners – 31 Stories on Starting Out, Running Therapy, and Camaraderie (Chicken Soup for the Soul (Audio Health Communications)) – אולי אכתוב עליו מתישהו אבל בגדול נראה שזו בחירה לא רעה – גם דיבור (שמאפשר לי להמשיך להתרכז במה שקורה סביבי), גם סיפורים מעוררי השראה וגם סיפורי ריצה. הבחירה בללכת על מוזיקה ולא לרוץ בלי, בהמלצתו החמה ביותר של אילן,  התבררה כחכמה מאוד בשבילי – אני חושב שהיה לה חלק חשוב בהצלחה שלי. לפעמים הקשבתי, לפעמים לא, מכיוון שהספר מחולק לסיפורים קצרים לא היה נורא אם פספסתי חלק, וחלקם היו אפילו מעניינים. הרבה השראה לא שאבתי מהם, אבל הזמן עבר.

וכך אנחנו רצים בלילה, ומגיעים לסינגל הראשון – משהו בלתי מובן בכלל, ואני מבין שני דברים: רן התכוון לזה שאמר שזהו מסלול שטח ולא תחרות ריצה – פיזית פשוט אי אפשר לרוץ את הסינגל הזה בעליה, וכן שטוב שאילן לא בא ללוות אותי עם האופניים. אי אפשר לעלות כאן עם אופניים, וברגל לסחוב אותם למעלה לא יהיה פשוט. בכל מקרה כיף להכנס בלילה ליער, ואנחנו קבוצה של 5-6 איש, מטפסים, עולים, מחזיקים חזק ועוברים את הסינגל הזה. לאחריו מגיעים לפיצול הראשון, ולטעות הראשונה.

על סימוני מסלול בלילה, טעויות ומה זה משנה בכלל

אז נתחיל בזה שלסמן מסלול של 50 ק"מ שיהיה ברור בלילה לקבוצה של 29 אנשים זו משימה שרק אם מתחילים אותה מגיע לכם צל"ש. צריך לחשוב על הרץ שלא מכיר את המסלול, על הלילה שלא מאפשר לראות הכל ועל העייפות שגורמת לך לעשות טעויות. 50 ק"מ הם שטח עצום למשימה כזו – ואני בכלל לא מדבר על הפחד שמישהו יזיז חלק מהדברים, או הצורך להדליק את הסטיק לייטים ברגע האחרון כדי שישארו בשביל כולם (או 5-7 שעות עד האור הראשון). אין גבול להערכה שלי לחבר'ה שעשו את זה, אפילו רק מעצם העובדה שהם עשו את זה.

That said, הסימון לא היה משהו. בפניה הראשונה הזו שהגענו אליה הרגשנו שמשהו לא בסדר, ז"א שלא סתם עופפנו, חיפשנו וחיפשנו ובסוף פנינו לאיפה שהיה נראה לנו, מה שהתברר כטעות שעלתה לנו 2-3 ק"מ, אחרי ריצה בכביש שלא זכרנו שאמרו שצריך לעבור. בראיה לאחור עכשיו, כשעברתי את כל המסלול והבנתי את "רוח הדברים" ואת הראש מאחורי התכנון אני מבין את הטעות שלי וכנראה לא הייתי עושה אותה שוב (והעתיד מוכיח את זה) – אבל לא כולם מכירים מראש, לא לכולם יש את הנסיון ולא כדאי להסתמך על זה. בסה"כ לאורך המסלול עוד 10 סטיק לייטים בנקודות קריטיות לא היו מזיקים בכלל, ותמיד שווה לשים יותר מאשר פחות.

הבילבול השני עלה לנו עוד 1-2 ק"מ, והפעם היה עקב חוסר תשומת לב של שני הראשונים והשאר שפשוט רצו אחריהם. זוהי גם טעות הנובעת מחוסר נסיון, אבל שוב – לילה, אחרי 3-4 שעות ריצה, אולי לא כדאי להסתמך על אקסטרה תשומת לב של רצים.

נקודת הבלבול השלישית הייתה מאוד מיותרת, אבל לשמחתי כבר הייתי למוד בילבולים ולא טעיתי בה. אני רק מציין אותה בתקווה שדברים כאלה לא יחזרו – איפשהו בקילומטר ה45 בתוך סינגל היה פיצול ימינה ומשאלה (צומת T) – בלי שום סימון. היינו שלושה רצים והראשון פנה ימינה לצד הקל יותר ורצתי 10 מ אחריו, אבל אז הכאב מהטעויות הקודמות והנסיון בעטו פנימה – שאלתי אם הוא בטוח והוא אמר שלא ראה סימון. עצרתי אותם וחזרתי לצומת, פניתי שמאלה, טיפסתי על הסלע (2 מ לגובה, אי אפשר היה לראות מלמטה) ואכן דווקא שם מצאתי את המשך הדרך. ניצלנו.

נקודת הבילבול הרביעית היתה סתם מרגיזה. כנראה שילדים מצאו את השלט של התחרות ושינו את הכיוון. למזלנו מארגני התחרות גילו את זה די מהר (אלוהים יודע איך) ובאו לתקן – אני, בכשרון הרגיל שלי להאבד בתחרויות, הייתי בקבוצה של ארבעה שהגיעו בדיוק בין לבין ולקחו את הפניה הלא נכונה. צוות של המירוץ מצא אותנו והחזיר אותנו למסלול די מהר לשמחתי.

אבל מה זה באמת משנה? האם עוד 10 ק"מ במירוץ / מסע של 100 ק"מ משנים משהו? האם עוד שעה של ריצה משנה באמת? אני לא חושב – אלא אם מאוד חשוב לכם לנצח. במקרים מאוד מסויימים (אם אתם מתכננים מיים מדוייקים או מנוחה) יש לזה משמעות, המזל תמיד חשוב ומנוחה ברגע מסויים יכולה לעזור מאוד, אבל במירוץ כל כך ארוך בזמן ובמרחק לא רק שאי אפשר לתכנן כל דבר, אלא עדיף לצפות טעויות ושגיאות, שלכם ושל המארגנים. צריך להסתכל על התמונה הגדולה יותר, לא לתת לטעויות לפגוע לכם במצב הרוח או ברכוז. אם אתם יכולים, כדאי להסתכל על זה כחלק מהסיפור. חוץ מזה, מה זה משנה, זה יקרה גם אם תרצו שלא, אז כבר עדיף לחבק את זה.

מתי הולכים, מתי רצים, ומי הראשון

יש כמה תורות תחרות. יש שאוהבים פשוט לרוץ, יש כאלה שנחים מדי פעם, ויש כאלה שרצים 25 דקות והולכים 5. יש כאלה שהולכים כל עליה ויש כאלה שהולכים את הקשות בלבד. לא משנה מה התאוריה שלך, במירוצים של פרו ספורט הולכים. או זוחלים, תלוי. וכשאתה מגיע לשלב של ההליכה מגיע תמיד השלב של האחרי – העליה נגמרה, יש מישור או ירידה, וצריך להחליט מתי מתחילים לרוץ. אולי עכשיו, כשיושבים מול המחשב בנוחות, נראה שזו החלטה קלה אבל תסמכו עלי – בכלל לא. השניות מתארכות, ואתה חושב לעצמך בכל שניה "עכשיו? האם נחתי מספיק? אולי עוד קצת ללכת ואז לרוץ". וזה ממשיך. הרי עוד רגע יש עוד עליה, אז אולי כבר נלך עד אליה במקום לרוץ 20 שניות? האם ההתאוששות הכללית לא תהיה טובה יותר בצורה כזו?

לי יש כלל חשוב: לא לחשוב. ברגע שאפשר, אני מתחיל לרוץ. אני בורח מהעימות הקשה הזה עם עצמי, וחושב שזה קל יותר בצורה כזו. בלילה ובבוקר ראיתי את זה קורה שוב ושוב – אנחנו קבוצה של אנשים שמדדים לנו בעליה קשה, והולכים אחריה, אני מתחיל לרוץ וכולם אחרי. פעמיים אפילו החלטתי, בשביל השיעמום, לבדוק את התאוריה שלי ולא התחלתי לרוץ. אף אחד אחר לא התחיל. כשהגברתי את הקצב כולם הצטרפו. הדברים שמשעשעים אותך אחרי 6 שעות ריצה.

מה, זה סוף הסיפר

בכלל לא. יש הרבה מה לספר על 11 שעות של ריצה. אבל אני עייף וכתבתי הרבה. אני שמח מאוד על הריצה של אתמול. הברך כואבת – אתמול לא יכלתי ללכת עליה בכלל והיום אני צולע, אבל השרירים כמעט לא מורגשים – ובניגוד לריצות מהעבר שרציתי הפסקה אחריהן, הפעם אני לא יכול לחכות לרוץ שוב - פשוט נהנתי. לא הרגשתי רע, לא היו נפילות, לא היו מחשבות רעות. טוב נו, היו קצת, אבל ישר העפתי אותן החוצה. יחסית לזה שלא התאמנתי הרבה הגוף שלי היה במצב טוב  למאמץ כזה, give or take גיד אחד מאחורי הברך – דווקא עמדתי בזה יפה.

אני לא חושב שהפרו ספורט 2011 היה תחרות ריצה – רן אמר וצדק. זה היה אתגר לא נורמאלי, ומאוד מהנה, אבל לא תחרות ריצה. זוהי התקדמות טבעית ומבורכת: ככל שיש יותר מירוצים ואירועים בארץ (פרו ספורט, הר לעמק – כאן, חוצה ארץ, סובב עמק)  כך השוני בכל אחד מהם יקבל חשיבות גדולה יותר. הר לעמק הוא מירוץ ארוך יותר וקבוצתי, חוצה ארץ יחסית שטוח, וסובב עמק סוגר איזשהו פער באמצע. פרו ספורט הוא הקשה מכולם, ותמיד היה. משנה לשנה. אני מפחד לחשוב על השנה הבאה.

מעולם לא סיימתי תחרות בכזה רצון לשוב ולרוץ אותה, או לשוב ולרוץ שוב, בלי מנוחה. הברך כואבת אבל אני מקווה שמחר אוכל לחזור לריצת שחרור קלה. אני מאוכזב קלות, לא אומר שלא, שלא סיימתי את ה100 המלא, אבל זה יכול לקרות, אני מודע ומקבל את זה. אני פשוט שמח שהייתי חלק מזה וגאה מאוד על הדרך שעברתי עד שהגעתי לכאן. ומודה מאוד, כרגיל, לקרן ורן שמשקיעים ומרימים אירועים כאלה. אין דברים דומים.

המפה,הגבהים וזה:

Related posts:

1. לרוץ 80 ק”מ
2. אולטרה מול איש ברזל, כמה שעות לפני
3. הריצה הטובה ביותר

סרט שמיכל שיתפה אותי בו בפייסבוק גרם לי לחשוב קצת על הדברים שעשיתי ועל ההבדלים בינהם. הזמן קצר, הזינוק קרוב ולכן לא אכתוב פוסט ארוך היום, רק מחשבה קטנה. היתה לי תמונה (שאבדה בשנים שעברו) של הציוד שלי לפני הזינוק. כבר אז ראיתי כמה גדולה הערמה: אוכל ליום שלם, בגדים להחלפה, בוקר, יום, לילה.. הכל היה שם. והיום אני יוצא לאותו זמן (בערך), והציוד תופס רק עשירית מהמקום: ציוד לריצה בלילה, ציוד לריצה ביום (אם יהיה חם) – ועוד קצת אוכל. כמה שההבדל גדול.

[הערה: כתבתי גם על ההבדל בין איש ברזל ורכיבה של 24 שעות, אם כבר אנחנו בהשוואות]

Related posts:

1. איך לא רצתי את כל ה100 בפרו ספורט 2011 ועדיין סיימתי מסופק וגאה
2. לרוץ 80 ק”מ

השיטה הטובה ביותר: בקילומטר ה22 לעקם את הקרסול, להמשיך לרוץ, ובקילומטר ה28 לעקם אותו שוב, הפעם חזק.

חשבתי הרבה על הפוסט הזה, איך אני אכתוב מתוך הכאב והאכזבה מהמירוץ האחרון – יצאתי ל100 ק"מ, התחלתי לצלוע ממש ב-28, סיימתי 50 אבל היה לי ברור שלא כדאי להמשיך לעוד 50 – והיו לי 22 ק"מ לחשוב על זה.. אז לא, זה לא פוסט בכי ובכיינות – אלא פוסט של נסיון הבנה של כל הדברים שלא הלכו או תוכננו טוב בריצה הזו, כדי ללמוד ולממד לפעם הבאה.. אל תבינו אותי לא נכון.. הרבה דברים הלכו טוב, אפילו טוב מאוד. גם לרוץ 50 ק"מ בשטח הספציפי והאלים של ה50 ק"מ הראשונים הם לא מעשה קל, בטח לא כשאתה צולע אבל בשורה התחתונה את ה100 לא עשיתי, מדבקה לא קיבלתי, ויש לי חוב לסגור..

שינה – אני חושב שזו היתה הטעות העיקרית. בזמן של הפציעה (בערך ב3,4 בבוקר) הייתי ער בערך 22 שעות. הזינוק ב2 בלילה לא הסתדר לי טוב, ולמרות שנסיתי לא הצלחתי לישון ביום שלפני. לילה, עייפות ושטח רטוב היו כנראה יותר מדי – לרוב אני משתדל להיות קל על הרגליים, אבל מספר הפעמים שכמעט החלקתי רומזים לי שפשוט הייתי עייף מדי. הייתי יכול לעבור בלי פציעה או עם – ענין של מזל – אבל המירוצים כאלה לא כדאי להשאיר משהו כזה למזל. במבט לאחור היה עדיף לקחת צימר במקום ולישון עד 12, לבוא רענן ב1.

אימונים – האימונים היו טובים מבחינה פיזית, אבל על הגבול התחתון. התאמנתי על 90-100 ק"מ בשבוע וזה היה קצת מדי. שוב, ביום טוב אני יכול להסתפק בזה, וכנראה גם לסיים את המירוץ בכל מקרה, אבל זה לקחת את הגוף לקצה בלי הרבה רזרבות. לדעתי 110-120 ק"מ הוא מספר טוב יותר, בתוספת רכיבה או שתיים בשבוע (במיוחד על סינגל ספיד). אימון היתר שנכנסתי אליו (או כמעט נכנסתי) שלושה שבועות לפני גם היה מיותר, אבל המיותר ביותר לדעתי היה מרתון טבריה, שאותו היה עדיף לרוץ בכיף ולא חזק כמו שרצתי – ההתאוששות היתה איטית מדי בשביל השלב שבו הייתי באימונים.

פסיכולוגיה - כשנפצעים במאמץ סיבולת הפסיכולוגיה ניגשת קדימה. הגוף הרי כואב בכל מקרה, וקשה מאוד להבין את גודל הפציעה. קשה גם לדעת אם שווה להמשיך או לא. ברצים את ישראל היה ברור שממשיכים לא משנה מה, האם בכל תחרות האתגר הראשי הוא לסיים? אולי, לאנשים מסויימים. אני מסתכל על הספורט כתהליך, יש תחרויות ויש מסעות, ויש הרבה מכל אחד, וצריך לדעת מתי להלחם. הסיכון – אם הייתי ממשיך – להיות פצוע כמה חודשים או אפילו יותר גרוע, לא היה שווה מספיק את הפרס, לסיים 100 ק"מ בפעם הראשונה. עדיין, לא קל לוותר באמצע. בסופו של דבר היו לי 22 ק"מ לחשוב. מכיוון שהיה לילה וממילא לא היה לי מה לעשות בשטח ההחלפה, אמרתי לעצמי שאוכל ללכת ולדדות בריצה קלה את הדרך שנותרה לי בזהירות. כל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שכדאי להפסיק, שזה עדיף. בסופו של דבר אני מאמין שזה נכון – אבל עדיין הקושי להפסיק באמצע גדול, ויש תחושה קשה של החמצה וכשלון. אני מנסה לנצל את החולשה הזו כדי ללמוד לעתיד, ומקווה שעוד חודשיים אוכל לפצות..

תזונה - אין תלונות מיוחדות, עבדה יופי. נראה לי שבקילומטר ה70 אולי כבר הייתי רוצה משהו מלוח. הכנתי תפוחי עץ כדי לאכול משהו חמוץ ולא מתוק, אבל אולי משהו ממש מלוח היה עדיף.

ובשורה אחת, מה הלך טוב? החברים, עז הרים (רוצים לפרגן להם בעצמכם? תנו ביקורת) המארגנים והמפרגנים, האנשים מסביב, התמיכה, התזונה.. בגדול – ואחרי הכל – נהניתי מאוד ולמדתי הרבה.. ומה אפשר לבקש יותר מזה?

Related posts:

1. על גבולות אימון היתר

לפני אירועים גדולים, אני חושב שכדאי לעשות רשימות. לא להשאיר משהו לסיכון שתשכחו משהו. אני גם ככה נוטה לשכוח דברים קטנים לפני תחרויות גדולות, אז רשימות מאורגנות וסדר בתחרות עוזרים לי מאוד. בתחרות ארוכה כמו אולטרה מרתון הסדר חשוב אף יותר – אחרי הרבה שעות ועשרות קילומטרים בשטח המחשבה כבר לא בהירה כמו ביום יום, וכדאי מאוד שהכל יהיה ברור ונוח. צריכה להיות תוכנית ברורה אבל אפשרויות קלות לצאת ממנה.

בהתבסס על רשימת הציוד לתחרות של אביב ועל הרשימה שלי של שנה שעברה, ועוד קצת נסיון מפה ומשם, החלטתי לפרסם בבלוג את הרשימה שלי להשנה, אתם מוזמנים להעיר וליעץ:

תזונה:

• אבקה להכנת משקה איזוטוני שתספיק ל12 שעות
• 12 בננות
• 2 קילו תמרים
• לפחות 15 כדורי מלח (12 + חירום)
• סנדויץ או שניים לאחרי המירוץ
• 12 בקבוקי מיים של ליטר וחצי
  

ביגוד לריצה:

• 3 זוגות גרבי ריצה – 2 עבות ו1 דקות. כנראה אני אלך עם הביסט והטקו, והוויגוואם כגיבוי
• 3 חולצות ארוכות – 2 ללילה וחת כגיבוי ליום
• 2 חולצות קצרות – את עם שרוולים ואחת בלי
• מכנס ריצה קצר אחד (כנראה הברוקס אינפיניטי שקיבלתי מאיילות) – רק ליתר בטחון, אני מתכנן לרוץ על טייץ
• טייץ קצר אחד ליום אם יהיה חם – כנראה הטייץ של נייקי
• שני טייצים ארוכים ללילה וליום אם יהיה קר
• כפפות ריצה ללילה
• כובע ריצה
• כובי צמר אם יהיה קר
• משקפי שמש

ציוד נוסף ריצה:

• תיק ריצה (סלומון שלי, לצערי, אבל זה מה יש ואליו התרגלתי)
• בקבוק שתיה לריצה אם יהיה מבאס לרוץ עם התיק בסוף המירוץ או אם אני ארצה לרוץ עם מיים
• בקבוק פשוט ליתר בטחון
• חגורת שתיה לריצה – אם אני לא ארצה לרוץ עם התיק
• 2 שעוני גרמין 305 – אם תגמר הבטריה באמצע
• שני פנסי ראש
• בטריות חילופיות לפנס ראש
• נגן mp3
• מגבונים
• נייר טואלט

ציוד רפואי:

• משחה נגד שפשפות
• קרם הגנה
• פלסטרים
• סיכות בטחון
• מחט סטרילית לטיפול בשלפוחיות
• כדור נגד כאבים עם איבופרופן
• טלפון סלולארי

ביגוד להחלפה לאחרי:

• קרוקס ללבוש אחרי
• מכנס טרינג ארוך לאחרי
• מגבת
• כלי רחצה (בעיקר מברשת שיניים)
• משחת הרגעה לשרירים

אין כתבות קשורות

והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.

הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..

אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.

בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.

כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.

אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.

אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?

הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי –  עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.

אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.

נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.

הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.

חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.

ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.

4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.

39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.

מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.

את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…

אין כתבות קשורות

ב30 ק"מ התחלתי להגביר.

ב40 הכל כאב, וחשבתי שאולי התחלתי מוקדם מדי. הירכיים (ארבע ראשי) היו קרש שלחץ עלי מבפנים, כף הרגל וכל השלד צעק די כבר, אני נשבר, הריאות לא יכלו יותר – חשבתי שחתיכות מהן מתחילות ליפול. לא חשבתי שאני מסיים את שני הקילומטרים הנותרים בריצה, פשוט לא היה מצב. חבל, כל כך קרוב לשיא, כל כך קרוב לסוף..

ואז באוזניות..

היתה לי ברירה, נו באמת?

אין כתבות קשורות

וואו. כבר 2010. מרתון טבריה עוד יומיים, ולמרות כל מה שאמרתי (וחשבתי!) אני מתרגש. מרתון זה מרתון, אמרתי כבר הרבה פעמים – אחרי איש ברזל, אחרי אולטרה, אחרי מה שתרצו – יש למרתון מקום מיוחד בלבד. זה המרוץ הראשון שאתה חוצה את הגבול לתוך העולם האמיתי של ספורט סיבולת, ולמרוץ הראשון חייב להיות מקום של כבוד, לא?

אז השנה אני לא מחפש שיא, אני מחפש לגמור את המירוץ ללא כאבים מיוחדים. הימים האחרונים היו מאוד מעודדים, תוך כדי שאני מוריד קילומטרז' והופך חלש יותר ויותר, הרגל מרגישה טוב יותר – חוץ מאשר טעות קטנה וכוויות קור שקצת מקשה את ההרגשה בגיד (קשה לי לדעת אם כואב בפנים או בחוץ) – נראה די סבבה. מה שחשוב יותר – אם יהיה סבבה אני יכול להסתער שוב על מרוץ האולטרה במרץ, וזה כבר חדשות משמחות.

מבחינת תכנון, אני חושב להתחיל בקצב טוב של 4:40, אולי 4:50, ולראות מה קורה ב21 ק"מ. יהיה טוב נמשיך, יהיה רע נסבול, יהיה רע מאוד ניקח כדור ונסבול קצת פחות.

קצת עיצות שלי לקראת המרתון, מנסיון עבר:

1. תזונה: תאכלו טוב ביומיים לפני. יום לפני אני דווקא אוהב לאכול פחות כדי להרגיש "קל" יותר (זו הרגשה בלבד, אבל עלי זה עובד). בערב ארוחת פסטה – בשביל ההרגשה, ואם אפשר להצטרף לארוחה של המירוץ אני ממליץ מאוד – זה (די) מגעיל אבל כיף לראות את כולם.
2. תזונה 2: אם אפשר איזו כוס יין קלה בערב לפני – מאוד עוזר להרדם.
3. תזונה 3: בבוקר המירוץ לרוב קמים הרבה לפני – אז אפשר לארגן איזו ארוחת בוקר טובה (אני הולך על 2-3 פרוסות לחם מלא עם דבש). 30-60 דקות לפני המירוץ לתת עוד פאוורבר או משהו דומה – עיכול מהיר והרבה אנרגיה. לשתות מיים, לשתות מיים.
4. תזונה 4: אם תספיקו להתרוקן לפני, חשוב מאוד!
5. אימון: אני אוהב לנוח יומיים לפני, וביום לפני לרוץ 20 דקות מהירות. זה משאיר את השרירים שלי בטוחים וחמים.
6. אימון בוקר: 20 דקות של ריצה ממש, אבל ממש, איטית, כמה שיותר קרוב למועד ההזנקה.
7. ציוד מניעה: קרם נגש שפשפת איפה שרק אפשר לשים. אני חוזר. איפה שרק אפשר לשים. אין דבר כזה יותר מדי, ויש דבר כזה מבאס של פיתמות מדממות בסוף המירוץ. been there.
8. ציוד: להביא הכל, להחליט בבוקר. ציוד חם, קר, מכנסיים, חולצות, הכל. תלבשו 2 דרגות יותר חם ממה שנראה לכם בבוקר – א' כי בבוקר קר יותר ומתחמם מהר וב' כי תתחממו במירוץ.
9. תזונה במירוץ: רק מה שאתם מכירים. אם אין במירוץ מה שאתם מכירים ולא הסתפקתם להתרגל, קחו את זה עליכם. לא נעים ולא כיף, אבל גם כאבי בטן באמצע המירוץ זה לא תענוג גדול.
10. אחרי: להרגע, לשמוח. עשיתם את זה!
11. ציוד אחרי: ביגוד חם להחלפה. אם יש מכנס שעולה על ביגוד הריצה ואפשר ללבוש מהר בלי מקלחת – עדיף.

אין כתבות קשורות

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

חלק 3- מירוץ אתגרי – הלילה

(התמונות בפוסט הזה צולמו ע"י רונן טופלברג)

השמש כבר עולה. הלוואי שהייתי יכול להגיד שראינו אותה, אבל לא.. אנחנו ביער, מה שגם ברצינות, השמש עולה במזרח.. ואנחנו בדרכנו המכוונת חזרה אל הים.. מערבה..

אין מה לומר – הבוקר משנה את הכל. העייפות נעלמת, השרירים שמחים, הנפש עליזה. איך שלא נסתכל על זה,  אחרי 5:00 בבוקר יש עוד 4 שעות או פחות, ואנחנו home free.  ארבע שעות. זה גן ילדים.

גן ילדים מעניין. אל תשלחו אליו את המשפחה שלכם.

3 נקודות באופניים מחכות לנו. למטה ביער, שאליה אנחנו מגיעים די מהר, אבל שמים לב כבר שחלק מהאנשים פשוט חתכו דרך הכביש. לא נורא, אנחנו נאמנים לחוקים כמה שאפשר, ומתמקמים יפה שוב במקום האחרון. עוד בילבול לפה, בילבול לשם, ואנחנו במקום הלפני אחרון בדרך חזרה לנקודת ההתחלה. הרכיבה באופניים, הרוח של הבוקר ושל הים – הם תענוג גדול בשביל קרן ובשבילי. שניינו מחייכים ושמחים, רואים את זה גם בסרט של ערוץ 10, קרן כולה זוהרת, צועקת בוקר טוב למצלמה. אחרי 21 שעות של מאמץ. מלכה.

בנקודות ההחלפה האחרונה מתארגנים באמת מהר. הנקודות הבאות הם בריצה – הראשונה זהה לראשונה בתחילת המסלול, ואנחנו רצים אותה במהירות יפה, קבועה ומדויקת. מפליא ממש שעברנו כאן בפעם הראשונה לפני 21 שעות, 4 אנשים שמחים ועירנים, והנה אנחנו שוב, 2 עייפים ומאושרים. זה נראה כל כך מזמן, אבל מרגיש כל כך קרוב, כאילו משהו קרה לתחושת הזמן.

במקום קייאקים ממתין לנו בועז מעז הרים. מסביר על הריצה הבאה עלינו לטובה – ריצת מיים (coastal). החוקים די פשוטים באמת – אסור שהקרסול יהיה מחוץ למיים. יש לנו 2 ק"מ לרוץ ככה עד הנקודה הבאה – נ"צ השקועה מטר וחצי בתוך המיים, ואחריה עוד בערך קילומטר במיים לנקודה הלפני אחרונה, והביתה. אני שם לב שאני כבר קורא לנקודת ההתחלה הביתה – גם בגלל שהתרגלתי לחזור אליה, אבל גם בגלל מה שהיא מסמלת. עוד מעט הולכים הביתה.

אני בקושי מצליח להבין מה בועז מסביר לי – ומבין שהשכל כבר לא ממש מתפקד. אבל מי צריך אותו כשהגוף עובד יופי. הריצה במיים קשה, במיוחד מכיוון שהריצה בעומק לא לענין ויותר קרוב לחוף יש גלים, אז מנסים כמה שיותר להיות בתוך המיים אבל לא יותר מדי. הרגליים כבדות. מגיעים לנ"צ הבא די עייפים, מסתכלים ימינה, שמאלה, מורידים את התיק ולעזאזל – קופצים למיים. חשבתי שזה יהיה מבאס אבל התחושה פשוט נהדרת. הגוף כולו מחושמל. 3-4 דקות ואני מבחין בנ"צ (היא צהובה ובולטת), אבל לא מצליח לקרא מה כתוב עליה. אין לי משקפת, אני פותח את העיניים במיים, אבל פשוט לא מצליח לקרא. קרן מגיעה עם המשקפת ומצילה את המצב. עוד נקודה אחת בכיס.

אין לי הרבה להרחיב על הנקודה הבאה, רצנו בים, היה קשה, הגענו. הרגל מלאה חול רטוב, הלב מלא שמחה. שניהם עולים על גדותיהם, אבל את הנעל אפשר להוריד ולנקות. הקבוצה של פרוספורט והמדריכים עברו אותנו בדרך לצד השני, ויש לנו אתגר. קרן ואני מתחילים לרוץ.

כשאני אומר מתחילים לרוץ, אני מתכוון לזה. אנחנו פשוט משחררים מעצורים. לא ספרינט, כי מי בכלל יכול, אבל מה שיש, נכנס לפעולה. אנחנו עוקפים את המדריכים די מהר, ורואים את הקבוצה של פרו ספורט איך שאנחנו מתחילים לצאת מהחוף לכיוון הדרך. עוד 4 קילומטרים, עוד שלושה. אנחנו רצים חזרה את הדרך המוכרת, זו הפעם השלישית ב24 שעות האחרונות, והפעם האחרונה בזמן הקרוב. פשוט רצים, שנינו מאושרים, המרוץ מגיע לסיומו. אנחנו הולכים לעשות את זה. שרדנו.

הריצה מרגישה מהר, אבל אני חשב שהיא לא כל כך. פוגשים מישהו מאיילות ששמע שאנחנו בסביבה ובא להגיד שלום. הוא רץ איתנו את חצי הקילומטר האחרון. בדיוק. אנחנו בחצי הקילומטר האחרון. מהר יותר, אבל מי בכלל מרגיש משהו כרגע. מהר יותר.

אנחנו הקבוצה השלישית שמסיימת אני חושב, אולי הרביעית, מי זוכר. המיקום לא כל כך משנה למיקום הסופי שיחושב אחר כך. מה שמשנה שעשינו את זה. נכנסים לאיזור הסיום יחד, מתחבקים, מדברים. עשינו את המירוץ האתגרי הראשון בישראל, וזה שלנו. שלנו.

אחרית דבר

את השורות האלה אני כותב ביום רביעי, כמעט שבוע אחרי. אני עדיין שמח כל פעם שאני חושב על המירוץ הזה. הכל היה בו טוב. הכושר דפק, האימונים עזרו – התזונה היתה מעולה, לא היו שפשפות, המאמץ הפיזי היה לא קשה מדי באופן כללי. הניווט הרג אותנו, אבל מי בכלל יודע לנווט. יש מה ללמוד. לקרן ולי אין ספק שנעשה את המירוץ בשנה הבאה, ושנעשה אותו יחד. אני כותב את הפוסטים שלי, ואנשים נוספים רוצים לעשות ולנסות גם בשנה הבאה.

מה עוד אפשר לבקש מיום אחד בחיים? אושר, התנסות, לפגוש אנשים חדשים ונהדרים?

אין כתבות קשורות

[קישור לוידיאו על המירוץ מערוץ 10]

חלק 1 – מירוץ אתגרי – הבוקר שלפני

חלק 2 – מירוץ אתגרי – היום

הלילה הוא ארוך, והוא עוד יתארך. מ6:00 בערב עד 5:00 בבוקר לערך, 11 שעות שנראות כמו נצח. כאן מתחיל המאבק האמיתי של המירוץ כמעט בכל המובנים: העייפות הפיזית בשיאה, הניווט קשה פי כמה, והעייפות הנפשית, הרצון לישון, כבר מכה בך בגלים, אתה לא רואה מספיק טוב, ופשוט קשה.

לשמחתי, יש לי את קרן איתי, ולשנינו ברור שכל זה לא משנה. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, אנחנו נרכוב, נרוץ, נלך, ונתקדם לאט לאט עד סוף הלילה. לא עד סוף המסלול – זה לא רלוונטי – רק הזמן משנה. פשוט נעשה הכל הכי מהר עד שיהיה אור בחוץ.

אנחנו מתחילים את הלילה הזה בעופר, יחד עם קבוצת המדריכים, בדרכנו לנקודה 9. מתחילים להכיר את הקבוצה המדהימה הזו, 3 בנים ובת, כל אחד מהתמחות אחרת בקאנטרי ג בתל אביב: מדריכת שחיה, מדריך חדר כושר, טריאתלט ואני לא זוכר כרגע את הרביעי. מה שבולט לי מייד היא האנרגיה שלהם. הם מעודדים אחד את השני, צוחקים, כאילו מעבירים שיעור זה לזה. הם לא מנוסים בטירוף, יש להם כושר והמון נשמה. השעה כבר 18:00 או 19:00, וזה אומר שהם כבר 11-12 שעות בשטח, והם חזקים בטירוף. כל הכבוד לחבר'ה האלה, באמת. כולי הערכה.

נקודה 9 נמצאת באמצע שום מקום, ולא פלא שהיה קשה למצא אותה. אבל אחריה נקודה 10, למרגלות חורשן, די זריזה. כשאנחנו מגיעים, הרבה אחרי הcut off time, מודיעים לנו שנוותר על נקודות 11,12,13 שמפוזרות מסביב לחורשן, רחוק רחוק, ונעבור ישר ל14. גם את המשימה שהיינו אמורים לקבל כאן (איזשהו פאזל) לא נקבל. מצד שני אנחנו מקבלים עונשין של 15 דקות שבהן אסור לנו לעזוב את המקום. מנצלים את הזמן לשבת, לאכול, לנוח, למלא מיים. אנחנו מחליטים להמשיך עם הקבוצה כדי להיות פחות לבד ולקוות שהם יודעים לנווט יותר טוב מאיתנו. זה לא אמור להיות קשה מאוד, כל מה שצריך זה לדעת לקרא מפה – אפילו את זה אנחנו לא ממש מצליחים

נקודה 14 די קלה למציאה, ונקודה 15 קצת טריקית בהתחלה – אם נמצא את השביל הנכון הוא ייקח אותנו כמה קילומטרים בצורה די ישרה לנקודה. אם לא, אז פחות. אני מתחיל להיות משתתף פעיל יותר בניווט, ולפחות מצליח לעזור קצת בכמה נקודות. לא שאנחנו לא מתבלבלים, עולים עליה אחת יותר מדי אחרי פיספוס של מעבר בקר קטן בצד הדרך, אבל בגדול לא מבזבזים יותר מדי זמן ואנחנו על השביל הנכון, בדרך לקבר השייח. הירח עולה, זהוב וגדול, והתנים מתחילים ליילל בכל הסביבה, קוראים זה לזה. אין חיות ליידנו, אנחנו חבורה גדולה מדי, רעשנית מדי ומלאת אור, אבל הם בסביבה, אתה פשוט יודע (ושומע) את זה. עולים יורדים, יורדים ועולים, קרן ואני רצים קדימה בעליות ומחכים. זה קצת מתסכל אבל שנינו יודעים שאי אפשר לעזוב את הקבוצה השניה, לבד אנחנו עדיין לא רוצים להסתובב בלילה הזה.

בקבר השייח מחכה לנו צוות צילום ונמרוד מהעזים, מדברים ומקשקשים קצת, והקבוצה של המדריכים מתראיינת. הם ממש אוהבים את זה, ואני כבר רוצה לזוז. נמרוד קצת מקשקש איתנו והם מבקשים גם לראיין אותנו, במיוחד על העזיבה של ראובן ואסף אז אנחנו משתפים פעולה, אבל כשהקבוצה מתחילה להתמהמה, למלא מיים ואוכל, אנחנו מחליטים להמשיך לבדנו. הקבוצה של אנדיור מגיעה, הם כל כך מהירים שהם עוקפים אותנו למרות שהם עשו את נקודות 11,12 (לדעתי את 13 אף אחד לא עשה), אבל הם רק מגיעים ואנחנו זזים. הנקודות הבאות (16,17) במיר"ב, ואני לא צריך מפה בשביל להגיע לשם. אני גם לא צריך אור.

העליה למיר"ב קשה, אבל מהירה. אנחנו עוברים ליד נקודה 16 בדרך ל17, וממשיכים, אבל זה כבר בקטנה. גם קרן וגם אני מכירים, אוהבים, מרגישים כמעט בבית. זה לא יאמן כמה זה טוב לראות שעוד רגע מחליפים חזרה לריצה, קצת לנוח מהאופניים, וכמה טוב לרכוב באיזורים שאתה מכיר בלי פחד להאבד שוב. אני לא מקנא במי שלא מכיר כאן כלום באף שלב.. זה כמו טיול אינסופי בתוך כלום, בחושך. אבל כמו שכתבתי, נקודה 16 מגיעה מהר, ואיתה 17, שאליהן אנחנו מגיעים ראשונים (יש!) ויש חניה.

אנחנו כבר בשוונג, אין מה לאמר. נראה לי שהעייפות ירדה קצת אפילו. מתארגנים מהר, אולי מהר מדי.. מיים, שלום שלום. הצוות המדהים של עז הרים כולם כאן כבר עייפים ורואים את זה, אוכלים פולקה לארוחת ערב. אוח, הריח, הריח.. אם נמהר ונצא מכאן, נסבול פחות אני מחליף לבגדי ריצה, מוצא עוד כמה קוצים מהרפתקאת היום שנראית כל כך רחוקה עכשיו, ומסתכל על המפה והנקודות הבאות. 18 נראית מפחידה – היא ליד עליית הזבל של דליה. לפני שבועיים שלושה רצתי שם עם זהר כשהתאמנו לרצים את ישראל וזה היה כואב, אבל המסלול היה די דומה.. המזל, המזל מתחיל להאיר לנו פנים. אנחנו בלי המפה ובלי תיאור הנקודות, פשוט יוצאים לדרך. העליה של ג'ואל ושבילי רון למטה (עליות לא קלות בשטח אבל לא רצינו להגיע לכביש למטה, זה אסור), ואנחנו בדרך.

אם כשהיינו על האופניים בקבוצה גדולה החיות התרחקו מאיתנו, בריצה כזוג הן מרגישות פחות מאויימות, מה שאומר שאנחנו מרגישים יותר. חזיר עצום (בלילה הכל עצום, אני יודע, אבל החזירים כאן משוגעים!) חוצה את הדרך לידנו ופשוט נכנס בגדר שבצד, עובר דרכה. אני שמח שהוא עובר דרכה, ולא נשאר עצבני ומבוהל ליידנו. כל הכבוד לחזיר החזק ולבונה הגדר החלשה. אנחנו ממשיכים בדרכנו, קצת רצים וקצת הולכים, לפי העייפות ולפי התוואי. ברור שכשנגיע לעלייה עצמה נלך יותר. זו עלייה מהגיהנום – תלולה, מאובננת, ארוכה. הו וורן וורן.

ככה לפחות חשבתי. אבל למה לעלות את העליה הזו פעם אחת, אם אפשר שלוש? הרי לא היה מספיק קשה גם ככה. אז בטעות (טעות? זה כל כך קטן, פיצפון, משהו שיכול לקרות לכל אחד, נשבע!) לקחתי את המפה הלא נכונה בנקודה האחרונה. כן, שמעתם את זה נכון, קראתם את זה כאן לראשונה. בגלל שהלכנו לפי תוואי שאני מכיר ובכלל לא הסתכלנו במפה, לא ראינו גם שפשוט אין לנו מפה.. והפעם הראשונה ששמנו לב היתה במרחק כמה קילומטרים מהיער, למרגלות העלייה. למזלנו עדיין היה לנו את ההסבר הטקסטואלי, אז החלטנו לנסות. נקודה 18 אמורה להיות בראש העליה כמעט, נקודה 19 במקום בלתי מוכר ונקודה 20 בנחל מערות. בלי מפה לא היה סיכוי לנקודה 19, אבל את 18,20 האמנתי שאוכל למצא בלילה. אבל לא כשעז הרים במשחק. זוכרים שדיברתי על "גדר המקיפה מטע זיתים"? איזו גדר, איזה מטע, איזה זיתים. עציצים בקושי, 200 מ' מהדרך. לא היה לנו סיכוי למצא, ובאמת.. לא מצאנו. חיפשנו, חיפשנו. מצאנו שני תנים שצחקו עלינו בצחוק המטורף שלהם והתבוננו בנו כמה דקות עם עיניים נוצצות ומפחידות.. באותו רגע חשבתי לעצמי שהם אמורים לברוח, ולמה הם לא יודעים את זה.. אבל החלטתי לא להגיד שום דבר כדי לא להפחיד את קרן..

אז לא מצאנו את הנקודה. ואחרי חצי שעה או משהו כזה נכנענו. התחלנו לרדת למטה.. והנה אורות עולים לקראתנו.. האם ניצלנו?

כן, לפחות עכשיו. הקבוצה של רן, אביב וגווין מאנדיור (המתחרה הרביעי שלהם פרש), מובילי המירוץ בזמנים, עולים מולנו. שלום, שלום, והנה מתבררת עובדה מעניינת – יש להם מפה, אבל אין להם את התיאור הטקסטואלי. מי אמר שמזל לא משחק תפקיד חשוב במירוצים אתגריים? החלטנו לחפש יחד את הנקודה האובדת.. שוב.. מטפסים את העליה, ומגיעים למזבלה. רק דבר אחד קטן – הנקודה אמורה להיות 800 מ' לפני המזבלה.. יורדים חזרה, ומתחילים לחפש. שוב עוברת חצי שעה.. אבל אל דאגה, בסופה פרס – רן, עם עייני נץ לילה (לא רציתי להגיד ינשוף) מזהה את הנ"צ, על גדר קטנה המקיפה עציצי עצים שאולי יום אחד יהיו זיתים. כולנו צוחקים בכאב. אפשר להמשיך.

קרן ואני מתלבטים אם להמשיך עם אנדיור או לחתוך לנקודה 20. 20 יותר בטוחה ותאפשר לנו לחזור לפני הcut off הבא, ואולי להרויח עוד כמה נקודות. אבל 19 נקודה קשה ויהיה מענין לנסות למצא אותה. הצוות של רן מרגיע אותנו ואומר שהם לא באטרף, וישמחו שנצטרף. אני לא יכול להגיד עד כמה אני מעריך את זה: להסתכל מעבר לתחרות, לקבוצה אחרת ולהזמין אותנו להצטרף. שלא יהיה לכם ספק: הקבוצה הזו חזקה מאיתנו גם בכושר וגם בניווט. אני בודק עם קרן שרוצה להצטרף אפילו יותר ממני, ואנחנו הולכים על זה. בפעם הבאה שננוח יהיה כבר בוקר.

המסע עם הקבוצה החדשה מרשים. רן ואביב נקצוענים. למודי מרוצים דומים, הם זזים כצוות, הולכים מהר ורצים גם כן. מנווטים במהירות ולוקחים החלטות יחד, זה פשוט תענוג. גווין לא מסתדר טוב עם ההליכה, הוא אצן וזה פשוט מוזר וקשה לו. מי שלא היה שם לא מבין – זו לא פלצנות.. לפעמים ללכת ולרוץ לאט יותר קשה מלרוץ מהר, רק בגלל הסיבה שהגוף שלנו התרגל למשהו אחר. אבל אנחנו מתקדמים בסה"כ בקצב טוב. מתקדמים לאן, זו כבר שאלה אחרת. אנחנו פשוט לא מוצאים את נקודה 19. באיזשהו שלב, אחרי ירידות ועליות רבות, גם לא מוצאים את עצמנו. אנחנו מחליטים פשוט להמשיך מערבה, להגיע לכיוון כביש 4 ולרוץ דרומה לעבר נחל מערות, די דומה לתכנון של קרן ושלי, אבל למה לעשות את זה ישר אם אפשר להתחיל את הטעות הקריטית השלישית והאחרונה של היום (הלילה), ולנסות לקצר דרך נחל שפגשנו בדרך… הנחל הוא נחל בוסתן, ומי שמכיר יודע שהכלב הקטן הולך צפונה כמו שהוא הולך מערבה.. וכן, ברגע שאתה בפנים אין דרך יציאה.

שעה וחצי או שעתיים הלכנו בקקה הזה. אי אפשר לרוץ כמובן. סלעים ענקיים, קפיצות, מפלים.. בלי מיים, נכון, אבל עדיין. כואב ברגליים. אתה יודע שטעית, אתה יודע שאתה הולך ומתרחק ותצטרך לרוץ הכל חזרה, אבל אין לך מה לעשות אלא ללכת מהר, להזהר, לקוות שזה יגמר מתישהו, עדיף מוקדם מאשר מאוחר. העינייים כבר לא רואות כל כך טוב ב3:30-4:00 בבוקר, הרגליים פחות יציבות.. ממש זמן לא טוב ללכת על בולדרים.. אבל זה המצב, וכולנו חושקים שיניים ורגליים והולכים קדימה. עוד דקה, עוד 10, עוד חצי שעה. שומעים לרגע את כביש 4 אבל זה נעלם, חושבים שהנה נגמר הנחל אבל זה רק עיקול. אך אל דאגה, לכל נחל יש סוף, וגם של זה מגיע. 10 ק"מ לערך צפונה מאיפה שהיינו אמורים להיות. תענוג גדול.

מתקשרים לעז הרים. השעה 4:30 והcutoff הוא ב5:00. אין מצב שנגיע אפילו אם היינו בשיא הכושר. אבל עז הרים לא יכולים כרגע ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה, אולי נספיק להגיע גם לנחל ולהרויח עוד נקודה. אני חושב על דרכי קיצור חזרה אחרי נקודה 20 לעבר 21.. לפחות זה מעסיק את הראש. אבל בסוף אין צורך – שני רכבים של עז הרים מגיעים, מודיעים לנו לחתוך לכביש ולקבל איסוף. קצת מבאס, אבל כבר מאוחר מדי להתבלגן ביער, והשמש עוד רגע עולה.

כן, חברים, הלילה כמעט עבר, האור עולה. ניצלנו.

לחלק הרביעי – מירוץ אתגרי – הבוקר

Related posts:

1. מרוץ קולומביה האתגרי (פיילוט) 2009 – היום – חלק 2