הרבה דברים השתנו. בתחילת השנה כשהצטרפתי לגט טקסי יצאתי כל בוקר ב5 לרוץ שעתיים, חזרתי הביתה, התקלתי, יצאתי באופניים לרמת החייל וחזרתי. שעתיים ריצה ושעה וחצי רכיבה כל יום.. אבל אז התחילו הטיסות לחו"ל.. ונבו נולד.. והלילות הפכו להיות בליל של חלומות, בכי של תינוק והרבה קקי, עד שלקום לרוץ ב4 או 5 בבוקר בכלל לא היתה אופציה.. זה היה הזמן לחזור למיטה ולתפוס עוד שעה של שינה.

אני מוצא את עצמי רץ שעה ומתעייף. ריצת שטח של שעתיים משאירה אותי שמח ומאושר אבל עם רגליים כואבות למחרת. מפתיע אותי מחדש בכלל שאני יכול לרוץ שעתיים, ואני מגלה שוב עד כמה ספורט סיבולת הוא דבר פסיכולוגי. ועד כמה זה יפה, ועד כמה זה כיף לרוץ ביער חורשים ולקבל התקף לב מחזיר בר, או לרוץ בבן שמן ולהבהיל צבי סתם ככה באמצע היום.

אני מוצא את עצמי נהנה במיוחד מריצות של חצי שעה עם נבו בעגלה, הוא כבר בן חצי שנה אז מותר. חושב על היום שארוץ עם העגלה שלו מרתון, ובכלל, היום שהוא ירוץ איתי מרוץ קטנטנים כזה או אחר.. איזה תענוג. אין לי ספק שהילד הזה יהיה חזק ויאהב את הדברים הללו.. לפחות עד שיתגבר ויקבל אופי משלו – ואז, נראה.

אז אני חוזר לכתוב, כי יש לי יותר זמן, אני חוזר לרוץ שאפשר, ומנסה למצא את הזמן. חוזר לבדוק אביזרי ריצה שונים ומשונים שלא הכרתי.. ומקווה שהחזרה תהיה לזמן ממושך..

פשוט, לא?

לי אישית המירוץ פחות קסם – קשה לי לרוץ פעמיים על אותו מסלול של 10 ק"מ (ולכן יש לי את מסלול הבית שמצליח לתת לי כמעט 20 ק"מ של מסלול שלא חוזר על עצמו), אבל כשקובי התקשר וביקש ליווי בשלוש השעות האחרונות של המירוץ הסכמתי בשמחה – גם ללוות חבר וגם להיות חלק מהמירוץ בלי ממש להתחרות בו – זו חוויה והזדמנות – ובכלל, ברגע שאתה מלווה מישהו בריצה אוטומטית הכל נהיה מענין יותר, כי אתה לא מתרכז במסלול יותר אלא באדם שאתה רץ איתו.

יומיים לפני המירוץ קובי מתקשר שוב. המלווה האחר שלו, שהיה אמור ללוות אותו בלילה, חולה כבר שבוע. הוא שואל אם אני יכול להגיע מוקדם יותר, ואני כבר מתכוון לריצה של 12 שעות, שזה סיפור אחר לגמרי. אוכל, מנוחה, התכוננות רצינית, והאמת, קצת חוסר נוחות ופחד שזו משימה קצת קשה לביצוע בלי התראה. ליתר בטחון אני לוקח אופניים איתי, אם אהיה עייף מדי אוכל להמשיך איתם.. אבל גם כאן טלפון מדורון ברגע האחרון מודיע לי שניר, המלווה, מגיע בכל זאת, אבל הוא ממש לא מרגיש טוב. בסופו של דבר אני סוגר עם ניר להגיע ב1:30, ולרוץ עם קובי בערך 6 שעות.

ב1:31 אני מגיע למקום, בדיוק איך שקובי כבר יוצא לסיבוב שלו, מה שמשאיר לי קצת זמן להתארגן, להגיד שלום ולבדוק מה המצב. ראובן שוכב בצד לנוח, המירוץ קשה לו מאוד, וקובי  מוביל כבר ב5 או 6 סיבובים. טוב. אני נכנס לציוד הריצה, מחליף כמה מילים עם ניר, מה המצב של קובי, מה הוא אוכל, מה הוא צריך ומה הוא רוצה וכאלה, ויוצא עם קובי לסיבוב הראשון.

להיות מלווה זה סיפור לא פשוט, ומאוד מאוד שונה מריצה בתחרות שלך עצמך. למרות שכבר ליוויתי מירוץ בעבר, המצב כאן שונה: את קובי אני מכיר פחות, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, ובכל מקרה האתגר שהוא לקח על עצמו מוביל אותו למחוזות פסיכולוגיים שקשה מאוד לנחש אותם. אופוריה, עייפות, ייאוש, כוח מתפרץ וכו. המטרה שלי בתור מלווה היא לאזן את כל מה שקורה אצלו ובאופן כללי להעביר לו את הזמן אם אפשר, ולעזור איפה שצריך.

אני מתחיל בלבדוק מה "עובד" על קובי. מדבר הרבה, אח"כ שואל שאלות, אח"כ שותק. מציע לו אוכל או מחכה שהוא יבקש, כנ"ל עם שתייה. כל בדיקה כזו לוקחת זמן ואני מנסה להיות מאוד זהיר ולא לפגוע בריכוז שלו. קובי מתגלה כאצן עם הרבה, הרבה נסיון ופסיכולוגיה חקוקה באבן. גם כשהוא עייף ומיואש הוא מודע למצב שלו ובכך מקל עלי מאוד. מדי פעם בסיבובים אני שואל את דורון (שרץ עם קובי הרבה) ומקבל עיצות.

לא יודע אם קובי בכלל מודע לכל זה. אנחנו מפתחים נוהג כללי, איפה אני נותן לו לאכול, לשתות, מתי הוא נותן לי הוראות ומתי אני שואל ומזכיר לו דברים. אני משתדל מאוד לא לרוץ מהר או לאט יותר ממנו, ואף פעם לא להכנס לנתיב הריצה שלו. כל המחשבות האלה עוזרות לי להעביר את השעות במסלול המעגלי, תוך כדי שאני מבין עד כמה אני לא הייתי מחזיק מעמד במסלול כזה קצר.

השעות עוברות ואנחנו מחכים לזריחה, כדור אדום גדול שעולה בדיוק ברגע הנכון ושנינו מצטערים שאין לנו מצלמה – דמיינו שדה חום צהבהב, שביל בעלייה מתונה שרץ לצידו ושמש גדולה בסופו, כשקבוצה של אצנים, שניים או שלושה, נמתחת לכל אורכו. תמונה מדהימה, בשבילי זה היה שווה לחכות… קובי כבר עייף מדי להעריך באמת לדעתי

אבל הזריחה מסמלת כבר את הסוף, כבר אחרי 6, המירוץ מסתיים בשמונה. בקצב הנוכחי יש לנו עוד שני סיבובים. לא מהר מדי, לא לאט, אוספים כוחות ויוצאים. קובי כבר מוביל ב8 סיבובים, ואנחנו רוצים לשמור על המרווח הזה – 28 ק"מ יותר מאשר המקום השני!

בסופו של דבר כך מסתיים המירוץ. קובי מאושר ומותש, כולם שמחים, מעודדים אחד את השני. במשך הלילה הצטרפו אלינו עוד ועוד רצים, ואין אחד שלא מחייך, מעודד, נותן מילה טובה. החוויה והאחווה מדהימות. אני באתי במטרה להעביר לקובי את הלילה, ואולי לעזור לו לחצות אותו. אני חושב שקובי היה מצליח בכל אופן, אבל אולי באיזשהו מקום עזרתי במשהו. פעם קראתי איפשהו שהחוויה של מלווה במירוצי סיבולת שונה לגמרי מהחוויה של מתחרה, אבל טובה בצורה אחרת.. היום אני מבין למה הם התכוונו.

דוגמא אחת:

בשביל השאר, בקרו את האומן

הDTD, Dusk Till Dawn, למי שלא יודע, הוא סרט קאלט (באיזורים מסויימים) של רודריגז המספר על חבורה של שיכורים ושאר גיבורים \ עלובי חיים הנתקעים בבר של ערפדים אי שם במקסיקו, ומנסים, פחות או יותר, לשרוד. או שאולי הערפדים מנסים לשרוד, מי יודע.

ב2010 הטירוף הזה עבר לעולם האופניים – תחרות הdusk till dawn היא בדיוק מה שהסרט של רודריגז עשה ובדיוק כמו שזה נשמע: לוקחים מסלול, הרבה בירות, הרבה אוכל ובעיקר בשר, ומזנקים ברגע שהשמש יורדת. מי שנשאר רוכב עם הכי הרבה סיבובים וקילומטרים אחריו, הוא המנצח. השאר יכולים להתחרות או פשוט לאכול ולשתות הרבה, ובמקרים מסויימים, שניהם.

בשנה שעברה התחלתי את הרכיבה על הסינגל ספיד, ואחרי שלוש שעות או משהו הייתי חייב להפסיק בגלל כאבים בצוואר. השנה החלטתי לנסות פשוט לרוץ במקום. לא משהו מיוחד, לא תחרות השנה שלי – פשוט לרוץ כל עוד שאני נהנה, ואז לעשות עוד סיבוב אחד בשביל הכיף – ודי. לא התאמנתי באופן מיוחד, לא נחתי לפני – עצרתי במכולת, קניתי תמרים ובננות, ויצאתי לדרך.

איזו חוויה מדהימה יש בdtd. אם אתם לא שם לא תבינו. אם לא ראיתם את הסרט לא תבינו. כאילו לקחו הרס ובלאגן, דם דמעות והרבה זיעה, החליפו את הערפדים באופניים, עירבבו הכל ביחד ובאו לעשות חיים משוגעים. אנשים יושבים, שותים ומדברים כל הלילה.. אחרים רוכבים בכיף, מדי פעם עוצרים ואז ממשיכים, ואחרים פשוט נלחמים עד הרגע האחרון עם כל מה שיש להם. אני, בריצה, יכול לראות את הכל קורה בזמן אמת, פוגש את הרוכבים בשבילים – משתדל לא להפריע וזז הצידה כל הזמן, מקבל ברכות ועידודים ומציע קצת משלי. החוויה מאיזור הכינוס ממשיכה גם בשבילים..

הזינוק מתחיל בערך ב20:00. אני מחכה שכולם יעברו ומזנק אחרון, לפחות לתת לרוכבים התחלה קלה יותר. המסלול, קצת יותר מ8 ק"מ, מתברר כמסלול טכני ביותר שקורע לי את הרגליים, קפיצות בין סלעים, עליות קשות והרבה דרדרת, אבל הסיבוב הראשון מדהים. הזרימה נהדרת, ורואים שירון, שאירגן את המירוץ, לא רק מכיר טוב את היער אלא גם מבין איך בונים מסלול.

החלטתי לנסות לרוץ לאט, לשמוע ספר חדש שהורדתי לנגן שלי, משהו שייקח אותי לפחות ל4-5 שעות מעניינות. אבל המזל לא שיחק לצידי בצד הטכני – בערך 30 דקות לתוך הסיבוב הראשון האוזניות התחילו לעשות בעיות ואחת מהן הפסיקה לתפקד. בסוף הסיבוב השני כבר רצתי בלי מוזיקה בכלל. זה לא היה בתכנון, לרוץ לבד בלילה שעות בלי מוזיקה, אבל איכשהו זה לא הפריע לי יותר מדי. אני יודע שמוזיקה וסיפורים עוזרים לי להעביר שעות, אבל בכלל מקרה לא תכננתי לדחוף חזק מדי הלילה הזה – והשקט של היער מצד אחד, ההתעוררות שלו בחלקים מסויימים והקולות של הרוכבים האחרים דווקא מצאו חן בעיני.

והיער, מתברר, אכן מתעורר. לא רחוק מהבסיס שלנו מתחילה מסיבה שהדיג'י שלה לא בדיוק החליט מה היא, וסגנון המוזיקה משתנה מאומצות אומצות לריטה ורמי, אבל לא אכפת לי – בגלל שאין לי מוזיקה משלי דווקא מוצא חן בעיני השינוי בקולות. רעש המסיבה עוטף אותי בערך רבע שעה אחרי הזינוק, ואח"כ נעלם כשאני מתרחק מהאיזור הזה. לקראת הסוף קולות המסיבה מסמנים את תחילת החזרה וסיום הסיבוב – ושוב זה סימן טוב ומשמח אחרי השקט והקושי.

איפושהו בסיבוב השני נוצר מעין ענן אבק מעל המסלול, ואני כמו רץ בתוך סופת חול קטנה. העינים שלי קצת כואבות (איך לא הבאתי משקפיים?!) אבל זו לא הבעיה הגדולה – הבעיה היותר רצינית היא שאני לא רואה באור הפנס שלי את התוואי המדוייק של השביל – וכל כמה דקות אני פשוט מפספס צעד – וחוטף מכות של נחיתה קשה שעוברות לי בגב כמו מכת פטיש מדוייקת. אני נזכר בתיאור שפעם שמעתי של ההבדל בין רצי אולטרה ואנשי ברזל – רצי אולטרה חיים את הבלתי צפוי, את מה שקורה, ואילו אנשי ברזל נוטים לתכנן בקפידה כל דבר. אני בהחלט חי כאן את המצב.

כל סיבוב אילן נותן את הקצב ומרים את הרוח, ומה שמדהים הוא שככל שהלילה עובר האנרגיה שלו עולה ועולה, ויחד איתה הוא סוחף את שאר המתחרים. עוד סיבוב, עוד קצת אנרגיה, עוד קצת מלחמה. אני מרגיש מסופק אחרי שלושה סיבובים, אבל כמו שהחלטתי מראש בוחר לעשות עוד סיבוב אחד, ולסיים ב35 ק"מ עגול. המסלול עצמו לוקח אותי ל33.5, אז אני מאריך טיפה את הדרך, ומסיים את כל הריצה הזו בערך ב4 שעות, עייף וכואב, אבל מאוד מרוצה.

אולי בשנה הבאה נצליח לארגן עוד רצים שיעשו את התחרות, אבל אם זה יקרה נצטרך לארגן מסלול שונה. אולי יום אחד לרצים תהיה גם קהילה כזו מאוחדת של אנשים שאוהבים לעשות משהו יחד. אולי בשנה הבאה כבר אוכל לרכוב כמה שעות רצוף, לא יודע. מה שחשוב זה שהשנה הספקתי לעשות את הDTD, אחד האירועים המהנים של השנה

אז הפוסט הזה הוא ניתוח, למרות שהוא עלול להשמע כמו אוסף תירוצים]

הרגע הקובע

אני רץ כבר 9 שעות בערך, 65 ק"מ מאחורי, משהו כמו 50 לפניי. אני מרגיש טוב, עייף אבל לא כואב. קצב איטי ומדוד, לא הרבה יותר איטי מהקצב שבו התחלתי. באיזשהו שלב הבנתי שיותר מאשר קצב טוב, איטי או מהיר לפי התוכנית, עדיף לרוץ בקצב נוח לגוף. הבעיה היא למצא מה נוח לגוף ולא נוח לראש, שתמיד מכניס אותך למחשבות מיותרות. בכלל, מחשבות הן דבר קצת מיותר במירוץ אולטרה, ואחד האתגרים הגדולים הוא להתגבר עליהן, להשאיר אותם במקום שהן צריכות להיות – ורק להיות, לחיות ברגע.

העלייה היא אחת המטורפות שרן שילון הכין במירוץ הזה, והוא לא ריחם. מעליות מתונות ואין סופיות עד טיפוסים בעזרת הידיים, המירוץ הזה הוא מסע לא פשוט מעורב בריצה, הרבה יותר מריצה בלבד. הנוף הנשקף מההר ביער אשתאול הוא אינסופי כמעט, ירוק, ובהיר מאוד. הבוקר כבר הגיע, החום מתחיל לעלות, אלו הרגעים הטובים ביותר במירוץ – כשאתה כבר בפנים, כשלא קר ולא חם, כשיפה כל כך בחוץ. אני עובר עוד סלע ומטפס, ומרגיש "פינג" מדאיג בברך, מאחורה. מי שמכיר אותי וקרא קצת דברים שכתבתי יודע שאני תמיד מודאג ודי מודע לרגישות של הקרסולים שלי – אבל אין לי בעיות ברכיים, ומעולם לא היו לי. ההרגשה הזו, והכאב שבא בעקבותיה, לא מוכרים לי וקצת מדאיגים – אבל זה אולטרה, יש כאבים לא מוכרים ועוד יבואו כאלה, אני ממשיך בעליה.

וכמו כל עליה, היא מסתיימת בסוף, לאחריה מישור קצת בסינגל וירידה. רק 10 דקות אחרי, והכאב בברך רק גדל – הסינגל והריצה במישור קצת עזרו להשאיר אותו עמום אבל הירידה עושה את זה ואני מבין שאני די צולע. זה השלב שאני צריך להחליט אם לקחת כדור נגד כאב ולדחוף הלאה, זה הרגע שבו אני צריך להיות מקצועי – האם זה כאב של אי נוחות או פציעה שמחכה לקרות. קשה לי להחליט, אני לא מכיר את הכאב הזה, ומחליט להמשיך הלאה ללא כדור – ולראות מה יקרה.

20 דקות אחרי, עוד עליה ועוד ירידה, אני כבר בקושי מתקדם. במישור אני עדיין יכול לרוץ באיזו צליעה אקטיבית שגורמת לי לדרוך יותר על רגל שמאל, אבל הכאב בברך לא נעלם ורק מתגבר. אני מנסה ללכת קצת (האמת, יש פשוט עליה מטורפת שאין ברירה אלא ללכת. אני פוגש קבוצה של רוכבי סוסים שעולים את אותה עליה והסוסים מסתכלים עלי בהבנה. אני מרגיש מחובר אליהם. מסכנים) אבל בסוף ההליכה הברך כאילו מתאבנת והכאב הופך להיות עוד יותר בעייתי. העליה ממשיכה, אני פוגש קבוצה של רוכבי אופניים בצד הדרך – אחד מהם התרסק וכולו דם וכאב. הם אומרים שהכל בסדר אבל לא ממש נראה לי אז אני בודק שוב – ומציע כדור ופלסטרים – הם מאוד שמחים לקבל ואני שמח לשבת רגע בצל. עד שאחד מהם מטפל בפגוע, אני מדבר איתם והם לא כל כך מאמינים שאנחנו רצים 100 ק"מ ושיצאנו לריצה ב12 בלילה, אבל לא עצרתי למפגש פסגה ואני די רוצה לזוז כל עוד הברך מתפקדת, ואני זז.

בשלב הזה אני כבר די מפקפק ביכולת שלי להמשיך מעבר לשלב הנוכחי. אם ארצה להמשיך יש לי עדיין אפשרות לקחת כדור אבל באמת נראה לי יותר ויותר שהכאב הוא פציעה שעלולה להדרדר אם אדחוף עוד 15 ק"מ. אני רץ כשאני יכול, והולך בעליות הקשות, כואב אבל זה יעבור. אני רואה דמות במרחק ומחליט לראות מתי אגיע אליה. פוגש כמה ילדי צופים שמטיילים בסביבה, מחליף בוקר טוב, אוסף אנרגיה מהחיוכים שלהם. וממשיך לעבר הדמות.

אחרי כמה דקות אני מגיע – רץ נוסף מה100, בדיוק מדבר בטלפון לקרן ומבקש חילוץ. הרגל שלו כואבת והוא לא מצליח לדרוך עליה. אני מדבר איתו קצת, מברר את המצב, הוא מבואס ורוצה לפרוש כבר. כמה שאני מכיר את ההרגשה הזו. אחרי ניתוח קצר של המצב שלו אני מחליט לקחת סיכון שלרוב אני לא אוהב לקחת, ומציע לו להמשיך איתי. לסגור את השלב הזה ואז לפרוש. אני מבטיח שאלך איתו כמה שצריך, מקסימום יקח לנו הרבה זמן, אבל נסיים בריצה ולא בחילוץ.

אנחנו ממשיכים יחד, הוא לוקח כדור אדויל אחד ואנחנו ממשיכים עוד 10 דקות, ומתחילים לרוץ קצת.. נראה שהוא יכול לסחוב. אצלי המצב פחות טוב – העצירה מהריצה וההליכה הקשיחו לי את הברך והיא ממש מרגישה שהיא לא רוצה לזוז. אני יודע שזה לא הזמן לדבר על כאבים וחוסר נוחות, אז פשוט מושך עוד קצת ועוד קצת, עד שאנחנו פשוט מתחילים לרוץ. באיזשהו שלב אני מזהה את הדרך ממנה הגענו, והשלט להמשך הדרך מפנה לכיוון אחר, מאריך לנו את הדרך חזרה.. כמה קשה ההחלטה, אבל איכשהו אני מצליח לכוון אותנו למסלול המלא – אם אנחנו כבר כאן, נסיים את זה כמו שצריך ולא כמו שקצר.

הזינוק והלילה הזה

לפני הזינוק חשבתי שנהיה מעטים, 10 אנשים או משהו כזה. התברר של100 ק"מ מזנקים 29 (!) איש ואישה אחת. שוב אני מופתע לטובה מכמות האנשים שמתעסקים ספורט שלנו בארץ. מי חשב, שנתיים שלוש אחורה, ש29 אנשים יזנקו למירוץ הקשה בארץ ל100 ק"מ. אולי קרן, בלבד. אבל הנה אנחנו, קבוצה מגובשת, את רובם אני מכיר ואת חלקם לא, עומדים לצאת לאיזה מסע מופרך באמצע הלילה באמצע שום מקום. לא יודעים לאן (המסלול לא פורסם מראש) ולא יודעים איך יהיה. האם יש דרך טובה יותר להתחיל מסע?

מתברר שאנחנו לא היחידים שלא ממש סגורים על המסלול: ברגע האחרון, אתמול בלילה, החברה להגנת הטבע בתרגיל חסימה מרשים הערימה קשיים – למרות אישורים מוקדמים נזכרו לפתע שאסור להכנס לשמורת טבע בלילה, ולא אישרו את המסלול. רן והחברה אצו רצו ברגע האחרון ושינו את המסלול, כך שאף אחד לא יודע בדיוק כמה קילומטרים יהיו ועד כמה קשה הטיפוס. רן מפגין אופטימיות חשובה אבל אחרי המירוץ אמר שהמסלול המקורי היה קצת יותר קל ועם קצת פחות טיפוס בהתחלה. זה לא באמת משנה.

כולנו מתחילים יחד, ודי שומרים על קצב אחיד. יש כמה אנשים קדימה, נעלמים להם, ועוד כמה אחורה, אבל הקבוצה שמסתובבת סביב ה6 דקות לקילומטר נשארת יחד. לי קצת יותר נוח טיפה מהר יותר ואני די מתמקם קדימה, אבל משום מה צריך לעצור להשתין פעמיים-שלוש בשעה. הדבר הזה נשאר איתי בערך עד השעה השלישית, ושם נרגע. לא בדיוק ברור לי למה, אולי יותר מדי איזוטוני בקור של הלילה, אולי יותר מדי נוזלים לפני המירוץ, אולי יותר מדי התרגשות. אבל העצירות משאירות אותי שוב ושוב מאחור עד שאני סוגר את הפער, ובשבילי זה פתרון מעולה.

לפני הריצה לא החלטתי סופית אם ארוץ בלילה עם מוזיקה. הכנתי הכל – רשימות שירים שקטים, חזקים, פרועים, כמה פודקסטים בכל מני נושאים וכן ספר שמע – Chicken Soup for the Soul: Runners – 31 Stories on Starting Out, Running Therapy, and Camaraderie (Chicken Soup for the Soul (Audio Health Communications)) – אולי אכתוב עליו מתישהו אבל בגדול נראה שזו בחירה לא רעה – גם דיבור (שמאפשר לי להמשיך להתרכז במה שקורה סביבי), גם סיפורים מעוררי השראה וגם סיפורי ריצה. הבחירה בללכת על מוזיקה ולא לרוץ בלי, בהמלצתו החמה ביותר של אילן,  התבררה כחכמה מאוד בשבילי – אני חושב שהיה לה חלק חשוב בהצלחה שלי. לפעמים הקשבתי, לפעמים לא, מכיוון שהספר מחולק לסיפורים קצרים לא היה נורא אם פספסתי חלק, וחלקם היו אפילו מעניינים. הרבה השראה לא שאבתי מהם, אבל הזמן עבר.

וכך אנחנו רצים בלילה, ומגיעים לסינגל הראשון – משהו בלתי מובן בכלל, ואני מבין שני דברים: רן התכוון לזה שאמר שזהו מסלול שטח ולא תחרות ריצה – פיזית פשוט אי אפשר לרוץ את הסינגל הזה בעליה, וכן שטוב שאילן לא בא ללוות אותי עם האופניים. אי אפשר לעלות כאן עם אופניים, וברגל לסחוב אותם למעלה לא יהיה פשוט. בכל מקרה כיף להכנס בלילה ליער, ואנחנו קבוצה של 5-6 איש, מטפסים, עולים, מחזיקים חזק ועוברים את הסינגל הזה. לאחריו מגיעים לפיצול הראשון, ולטעות הראשונה.

על סימוני מסלול בלילה, טעויות ומה זה משנה בכלל

אז נתחיל בזה שלסמן מסלול של 50 ק"מ שיהיה ברור בלילה לקבוצה של 29 אנשים זו משימה שרק אם מתחילים אותה מגיע לכם צל"ש. צריך לחשוב על הרץ שלא מכיר את המסלול, על הלילה שלא מאפשר לראות הכל ועל העייפות שגורמת לך לעשות טעויות. 50 ק"מ הם שטח עצום למשימה כזו – ואני בכלל לא מדבר על הפחד שמישהו יזיז חלק מהדברים, או הצורך להדליק את הסטיק לייטים ברגע האחרון כדי שישארו בשביל כולם (או 5-7 שעות עד האור הראשון). אין גבול להערכה שלי לחבר'ה שעשו את זה, אפילו רק מעצם העובדה שהם עשו את זה.

That said, הסימון לא היה משהו. בפניה הראשונה הזו שהגענו אליה הרגשנו שמשהו לא בסדר, ז"א שלא סתם עופפנו, חיפשנו וחיפשנו ובסוף פנינו לאיפה שהיה נראה לנו, מה שהתברר כטעות שעלתה לנו 2-3 ק"מ, אחרי ריצה בכביש שלא זכרנו שאמרו שצריך לעבור. בראיה לאחור עכשיו, כשעברתי את כל המסלול והבנתי את "רוח הדברים" ואת הראש מאחורי התכנון אני מבין את הטעות שלי וכנראה לא הייתי עושה אותה שוב (והעתיד מוכיח את זה) – אבל לא כולם מכירים מראש, לא לכולם יש את הנסיון ולא כדאי להסתמך על זה. בסה"כ לאורך המסלול עוד 10 סטיק לייטים בנקודות קריטיות לא היו מזיקים בכלל, ותמיד שווה לשים יותר מאשר פחות.

הבילבול השני עלה לנו עוד 1-2 ק"מ, והפעם היה עקב חוסר תשומת לב של שני הראשונים והשאר שפשוט רצו אחריהם. זוהי גם טעות הנובעת מחוסר נסיון, אבל שוב – לילה, אחרי 3-4 שעות ריצה, אולי לא כדאי להסתמך על אקסטרה תשומת לב של רצים.

נקודת הבלבול השלישית הייתה מאוד מיותרת, אבל לשמחתי כבר הייתי למוד בילבולים ולא טעיתי בה. אני רק מציין אותה בתקווה שדברים כאלה לא יחזרו – איפשהו בקילומטר ה45 בתוך סינגל היה פיצול ימינה ומשאלה (צומת T) – בלי שום סימון. היינו שלושה רצים והראשון פנה ימינה לצד הקל יותר ורצתי 10 מ אחריו, אבל אז הכאב מהטעויות הקודמות והנסיון בעטו פנימה – שאלתי אם הוא בטוח והוא אמר שלא ראה סימון. עצרתי אותם וחזרתי לצומת, פניתי שמאלה, טיפסתי על הסלע (2 מ לגובה, אי אפשר היה לראות מלמטה) ואכן דווקא שם מצאתי את המשך הדרך. ניצלנו.

נקודת הבילבול הרביעית היתה סתם מרגיזה. כנראה שילדים מצאו את השלט של התחרות ושינו את הכיוון. למזלנו מארגני התחרות גילו את זה די מהר (אלוהים יודע איך) ובאו לתקן – אני, בכשרון הרגיל שלי להאבד בתחרויות, הייתי בקבוצה של ארבעה שהגיעו בדיוק בין לבין ולקחו את הפניה הלא נכונה. צוות של המירוץ מצא אותנו והחזיר אותנו למסלול די מהר לשמחתי.

אבל מה זה באמת משנה? האם עוד 10 ק"מ במירוץ / מסע של 100 ק"מ משנים משהו? האם עוד שעה של ריצה משנה באמת? אני לא חושב – אלא אם מאוד חשוב לכם לנצח. במקרים מאוד מסויימים (אם אתם מתכננים מיים מדוייקים או מנוחה) יש לזה משמעות, המזל תמיד חשוב ומנוחה ברגע מסויים יכולה לעזור מאוד, אבל במירוץ כל כך ארוך בזמן ובמרחק לא רק שאי אפשר לתכנן כל דבר, אלא עדיף לצפות טעויות ושגיאות, שלכם ושל המארגנים. צריך להסתכל על התמונה הגדולה יותר, לא לתת לטעויות לפגוע לכם במצב הרוח או ברכוז. אם אתם יכולים, כדאי להסתכל על זה כחלק מהסיפור. חוץ מזה, מה זה משנה, זה יקרה גם אם תרצו שלא, אז כבר עדיף לחבק את זה.

מתי הולכים, מתי רצים, ומי הראשון

יש כמה תורות תחרות. יש שאוהבים פשוט לרוץ, יש כאלה שנחים מדי פעם, ויש כאלה שרצים 25 דקות והולכים 5. יש כאלה שהולכים כל עליה ויש כאלה שהולכים את הקשות בלבד. לא משנה מה התאוריה שלך, במירוצים של פרו ספורט הולכים. או זוחלים, תלוי. וכשאתה מגיע לשלב של ההליכה מגיע תמיד השלב של האחרי – העליה נגמרה, יש מישור או ירידה, וצריך להחליט מתי מתחילים לרוץ. אולי עכשיו, כשיושבים מול המחשב בנוחות, נראה שזו החלטה קלה אבל תסמכו עלי – בכלל לא. השניות מתארכות, ואתה חושב לעצמך בכל שניה "עכשיו? האם נחתי מספיק? אולי עוד קצת ללכת ואז לרוץ". וזה ממשיך. הרי עוד רגע יש עוד עליה, אז אולי כבר נלך עד אליה במקום לרוץ 20 שניות? האם ההתאוששות הכללית לא תהיה טובה יותר בצורה כזו?

לי יש כלל חשוב: לא לחשוב. ברגע שאפשר, אני מתחיל לרוץ. אני בורח מהעימות הקשה הזה עם עצמי, וחושב שזה קל יותר בצורה כזו. בלילה ובבוקר ראיתי את זה קורה שוב ושוב – אנחנו קבוצה של אנשים שמדדים לנו בעליה קשה, והולכים אחריה, אני מתחיל לרוץ וכולם אחרי. פעמיים אפילו החלטתי, בשביל השיעמום, לבדוק את התאוריה שלי ולא התחלתי לרוץ. אף אחד אחר לא התחיל. כשהגברתי את הקצב כולם הצטרפו. הדברים שמשעשעים אותך אחרי 6 שעות ריצה.

מה, זה סוף הסיפר

בכלל לא. יש הרבה מה לספר על 11 שעות של ריצה. אבל אני עייף וכתבתי הרבה. אני שמח מאוד על הריצה של אתמול. הברך כואבת – אתמול לא יכלתי ללכת עליה בכלל והיום אני צולע, אבל השרירים כמעט לא מורגשים – ובניגוד לריצות מהעבר שרציתי הפסקה אחריהן, הפעם אני לא יכול לחכות לרוץ שוב - פשוט נהנתי. לא הרגשתי רע, לא היו נפילות, לא היו מחשבות רעות. טוב נו, היו קצת, אבל ישר העפתי אותן החוצה. יחסית לזה שלא התאמנתי הרבה הגוף שלי היה במצב טוב  למאמץ כזה, give or take גיד אחד מאחורי הברך – דווקא עמדתי בזה יפה.

אני לא חושב שהפרו ספורט 2011 היה תחרות ריצה – רן אמר וצדק. זה היה אתגר לא נורמאלי, ומאוד מהנה, אבל לא תחרות ריצה. זוהי התקדמות טבעית ומבורכת: ככל שיש יותר מירוצים ואירועים בארץ (פרו ספורט, הר לעמק – כאן, חוצה ארץ, סובב עמק)  כך השוני בכל אחד מהם יקבל חשיבות גדולה יותר. הר לעמק הוא מירוץ ארוך יותר וקבוצתי, חוצה ארץ יחסית שטוח, וסובב עמק סוגר איזשהו פער באמצע. פרו ספורט הוא הקשה מכולם, ותמיד היה. משנה לשנה. אני מפחד לחשוב על השנה הבאה.

מעולם לא סיימתי תחרות בכזה רצון לשוב ולרוץ אותה, או לשוב ולרוץ שוב, בלי מנוחה. הברך כואבת אבל אני מקווה שמחר אוכל לחזור לריצת שחרור קלה. אני מאוכזב קלות, לא אומר שלא, שלא סיימתי את ה100 המלא, אבל זה יכול לקרות, אני מודע ומקבל את זה. אני פשוט שמח שהייתי חלק מזה וגאה מאוד על הדרך שעברתי עד שהגעתי לכאן. ומודה מאוד, כרגיל, לקרן ורן שמשקיעים ומרימים אירועים כאלה. אין דברים דומים.

המפה,הגבהים וזה:

[הערה: כתבתי גם על ההבדל בין איש ברזל ורכיבה של 24 שעות, אם כבר אנחנו בהשוואות]

אבל ינואר, כחודש בסיס והתאוששות, עבר מעולה. קצת מעל 100 ק"מ לשבוע, אמנם בריצות קצרות של 20-25 ק"מ ברובן וכמעט ללא ריצות ארוכות – זה עדיין שם אותי במקום קצת יותר בטוח. לפחות בסיס מסויים קיים. פברואר, שהוא חודש קצר (המירוץ ב4 במרץ) ישאיר אותי עם 3 ריצות ארוכות של 60-70 ק"מ, בהרי ירושליים. אם אצליח לעשות את זה, אני בסדר. אם לא, אני פחות בסדר. האתגר לא יהיה פשוט.

משהו בריצות של 100 ק"מ עדיין מהווה אתגר, אבל בצורה שונה ממה שהכרתי. ההרגשה היא של אתגר שישאר איתי, לא פסגה שאני רוצה להגיע אליה אלא משהו שאני רוצה להיות בו בצורה קבועה. אביב זרק לי בארוחת צהריים משותפת ש200 ק"מ לא מענין אותו, כי זה כבר פחות ריצה ויותר מסע, ואני התחברתי לגמרי למשפט הזה. אני אוהב לרוץ, וכאן אני רוצה להשאר. זוהי הבנה מאוד שלמה, בצורה כלשהי.

השנה התחילה עם שיא אישי בטבריה, ללא אימונים מיוחדים וללא מאמץ – פשוט עקב האימונים הרבים לפרו ספורט. לאחר מכן היה לי הרבה זמן לכתוב, וניצלתי אותו להרבה מדריכים ופוסטים קצרים: פוסטים על התאמת נעל לרגל, בחירת נעלי ריצה, דברים טכניים כמו ריצה בירידות ואפילו מה עושים כשצריך להשתין. הרבה מאוד פוסטים על תזונה, וכן תזונה בתחרויות כשרציתי לתאר את התהליך שאני עובר לקראת חוצה ארץ - תהליך שכאמור לא הושלם עקב הפציעה אבל עדיין נתן לי מספיק זמן לתכנן וללמוד על קפאין ותכנון השתיה שלי לאולטרה.

נראה לי שהדבר המיוחד ביותר בכל זאת השנה היה מה שחברים עשו. מיטל עמדה במילתה ועשתה טריאתלון אילת ראשון. תמיר ופורטו במרתון ראשון שלהם. הלוטמים, מיטל, אורן, שירי ואמא רצו את מירוץ נייקי, שירי כבר על גבול החצי מרתון שלה – והלוטמים נהנים מריצות שטח יותר ויותר. בכלל הטרנד בשנה האחרונה אצל רבים מרוכבי השטח היה לעבור לריצות, אפילו תערוכת האופניים נקראה השנה תערוכת אופניים וריצה.

אם כבר מדברים על טרנדים, מרחקים קיבל בוסט מטורף והוא הדה פקטו אתר ריצת האולטרה בישראל – לראיה אפשר לראות את כמות סיפורים שנכתבו על חוצה ארץ – בעיקר בגלל העבודה המצויינת של אביב – אבל גם בזכות הקהילה עצמה שתמכה, אהבה וכתבה.

אז מה עוד היה לנו כאן? טרנד הריצה היחפה הגיע גם אלי, ניסיתי ריצה יחפה וניסיתי ויברם ואהבתי את שניהם, למרות שלדעתי יש שונות גדולה – וגם כתבתי על זה כאן ובquora. כתבתי על ריצות בחורף, בקיץ ובחום, וכמובן על רכיבות, נפילות ואירועים כאלה ואחרים.

בסיכומו של ענין אני מרגיש טוב. לא היו אירועים מיוחדים, אבל זה הכל יחסית. אני כבר לא סופר ריצות של 50-60 ק"מ כאירוע ששווה לדבר עליו, ואולי גם זה אומר משהו. השנה הייתי עסוק מאוד בדברים אחרים, בראש ובראשונה עם תמר, אבל גם עבודה חדשה, ועכשיו סטארטאפ, חברים וגדילה אישית. במקביל למדתי הרבה על הספורט, על עצמי ועל מקומו של כל התחביב הזה בחיים שלי. אני מרגיש מוכן להסתער על 2011 בראיה שונה. נראה מה יהיה.

שנה טובה!

טעות מס' 10: יותר מדי דגש על קילומטרים

תיקון: המפתח להצלחה בתחרויות הוא בעצימות נכונה

הסבר: מחקר אחרי מחקר מוכיחים כי המפתח לביצועים אצל אתלטים מנוסים הוא עצימות – לא נפח. זה לא כמה ק"מ רצת; אלא מה עשית עם אותם ק"מ. מדידה של כמה ק"מ או כמה זמן רצת לא עוזרת במדידת ההתקדמות לקראת ההצלחה במרוץ. כל אחד יכול לרוץ לאט במשך זמן רב. אין בכך כוונה כי מרחק אינו חשוב. אימון של שעה בעצימות גבוהה ומנוחה בשארית השבוע לא יובילו לשום מקום. הכוונה היא שיש למצוא איזון. זה היופי של מכשירי מדידת הכוח באופניים ומכשירי מדידת המהירות בריצה: הם מאפשרים לך לבטא את מה שעשית במהלך השבוע ב- (TSS (Training Stress Score או קילו-קלוריות שהם שילוב של נפח ועצימות.

טעות מס' 9: יותר מדי דגש על דופק

תיקון: המנוע שלך הוא שרירים

הסבר: הלב שלך מגיב למה שהשרירים עושים. מדידת הדופק היא מדד עקיף למה שהגוף שלך מבצע. זה דומה לשימוש בדוושת הגז במכונית כדי לקבוע את המהירות בה אתה נוסע. אם השרירים זקוקים ליותר חמצן הלב מגיב בהעלאת הדופק כדי לספק אותו. הלב הוא שרת של השרירים. הלב לעולם לא מסובב את הפדאלים, מניע את הרגליים במעלה הגבעה או מושך את הגוף במים פתוחים וסוערים. רק השרירים עושים זאת. אתלט מנוסה יגיע לשיפור משמעותי יותר על ידי מיקוד האימונים בשרירים במקום בלב.

טעות מס' 8: קביעת מטרות גבוהות מדי לעודד הישגים

תיקון: מטרות גבוהות מדי תעשה את ההפך. המטרות צריכות להיות מעט מעבר ליכולת.

הסבר: קביעת מטרות שלא יאמנו עובדת רק בהוליווד. זכייה באליפות העולם כאשר אתה בקושי מסיים מרוץ איננה מטרה – זהו חלום. זו נעשית למטרה כאשר אתה בונה תוכנית כדי להשיג זאת. אם אתה מסוגל לפרוס את הפרטים, כמו גם תוכנית ריאלית שתוביל למטרות כאלו אזי הן נעשות אמינות וברות השגה. אבל אם כל שאתה עושה זה לקבוע מטרות שבלתי יאמנו זהו רק חלום, וכולם יודעים זאת כולל אתה עצמך.

טעות מס' 7: אימונים לא מסודרים

תיקון: קבע מטרה לכל אימון

הסבר: בספרי התנ"ך לאימונים שלי אני מסביר 6 יכולות עליהן ניתן למקד את האימונים: סיבולת אירובית, כוח שרירי, מיומנויות מהירות, סיבולת שרירית, סיבולת אנאירובית וכוח מתפרץ. שתיים אחרות הן בחינה והתאוששות. אם אחת או יותר משמונה אלה לא מטרת האימון שלך אינך מתאמן – אתה משחק. זה בסדר לבצע מדי פעם אימון ללא מטרה. אבל אם יש לך שאיפות גבוהות שעשועים כאלו צריכים להיות נדירים. ככל שהמטרות שלך נמוכות יותר, כך אתה יכול לעשות לך מה שבא לך עם הזמן.

טעות מס' 6: אימונים לא עקביים

תיקון: שאיפות גבוהות? אל תחמיץ אימון. לעולם.

הסבר: עקביות היא ההיבט היחיד החשוב ביותר של אימונים. היא יותר חשובה מאימונים ארוכים או עצימים. אתה תשתפר מהר יותר על ידי אימונים תכופים וקבועים מאשר באימונים קשים עם מרווחים ארוכים. זה יוביל לאיפוק וניסיונות נדירים לבחון את הגבולות שלך. דחיפה לבחינת הגבולות לעיתים קרובות מדי מובילה לכאבים, מחלות, פציעות, שריפה ואימון יתר. כל אלה יובילו אותך לפספס אימונים ולאיבוד כושר. שיפור הכושר לוקח זמן רב הרבה יותר מאיבודו. אבל, בפועל, לעיתים תחמיץ אימונים מסיבות שאינן בשליטתך – מזג אוויר, עבודה, פעילויות משפחתיות וחובות אחרות. כאשר אלה קורות יש לבצע תזמון מחודש של האימונים. נסה לא להחמיץ את אימוני המפתח בתוכנית שלך.

טעות מס' 5: מעט מדי מנוחה, מחסור בעצימות מתאימה לפני המרוץ

תיקון: התאמן על המרוץ מדי 72 שעות ב 0-3 שבועות שקודמים לו

הסבר: המטרה של ההפחתה (טייפר) לפני המרוץ היא לנער את העייפות – לא לשפר את הכושר. התאוששות לפני התחרות תורמת יותר מאשר שיפור הכושר בימים האחרונים. אבל ההכנה למרוץ היא יותר מאשר להרגיש טרי יותר. היא כוללת גם הכנה לדרישות המיוחדות של המרוץ. במהלך 7 עד 21 הימים שקודמים למרוץ הפחת בהדרגה את משך האימונים. זה חלקה של ההפחתה. וכל כ-72 שעות בצע אימון מאתגר המדמה חלק של המרוץ. האימונים ביניהם יהיו להתאוששות.

טעות מס' 4: אימונים עצימים מדי

תיקון: התאמן יותר ויותר בעצימות של התחרות ב-12 השבועות שקודמים למרוץ

הסבר: פעם אחת יצא לי לדבר באסיפה של קבוצת טריאתלון. לאחריה אחד החברים סיפר לי שהוא וכמה מהאחרים התאמנו לאיש ברזל. הם המשיך והסביר שהם עשו אימונים סיבולת אנאירובית על האופניים. אלו אימונים קשים הוא אמר, האם הם יעזרו? תשובתי הייתה "לא". בשום שלב בתחרות איש ברזל לא עוברים לתחום האנאירובי. אם עושים זאת, החגיגה הסתיימה. זה שהאימון קשה לא הופך אותו למתאים. התאמן בעצימויות דומות לאלו הצפויות במרוץ.

טעות מס' 3: בסיס קצר מדי – התחלת תקופת הבנייה מוקדם מדי

תיקון: לפתח סיבולת, כוח ומיומנויות לפני עצימות של מרוץ

הסבר: אתלטים אופייניים לא מסוגלים להמתין להגיע לאימונים הקשים באמת עם "אינטרוואלים עד הקאה", רכיבות קבוצתיות קשות ואימונים עצימים אחרים שאנחנו אוהבים. אבל את אלה טוב לשמור לתקופת הבנייה (אם בכלל) 11-12 שבועות לפני המרוץ. עד אז טוב להתרכז במיומנויות, כוח וסיבולת. והטוב ביותר לעבוד עליהם בסדר זה. אם התנועה שלך לקויה, אין שום סיבה לעשות אימוני עליות או אימונים ארוכים. הם רק יפגעו במיומנויות שלך ויקבעו את הטעויות. כאשר המיומנויות מתחילות להסתדר זה הזמן לבנות כוח (משקולות, תרגילים פונקציונאליים, חזרות כוח וכו'). ולבסוף לפתח במלואה את הסיבולת האירובית שלך אחרי שממיומנויות והכוח התבססו היטב. כל זה ייקח בין 8-16 שבועות בתלות בנקודת ההתחלה בכל אחד מהתחומים, ורק אז הגיע הזמן להתחיל באימונים ספציפיים למרוץ.

טעות מס' 2: יותר מדי ימים קשים, לא מספיק ימים קלים

תיקון: כדי להתאמן קשה יש לנוח לפני

הסבר: גיליתי שאתלטים לא אוהבים לנוח. אני יכול לתת להם את התרגילים הקשים ביותר שניתן לדמיין והם יזילו ריר בציפייה. אבל תכנן יום קל, או, השם ישמור, יום חופשי, ואני ישר צריך להצדיק זאת. יותר מדי נוטים להפוך את הימים הקלים שלהם ל"מעט קשים" ולכן מגיעים לאימון הקשה הבא "טיפונת עייפים" וגם הוא הופך להיות "מעט קשה". כל האימונים מחליקים למרכז סקלת העצימות. זו הדרך לביצועים ירודים. ככל שאתה מתקרב למרוץ הימים הקלים צריכים להיות כאלה שיאפשרו לימים הקשים להיות קשים באמת.

טעות מס' 1: חוסר יכולת לקצוב נכון

תיקון: ללמוד את אומנות הנגטיב ספליט באימונים, אינטרוואלים ומרוצים

הסבר: זו המיומנות הקשה ביותר ללימוד לספורטאי סיבולת, מכיוון שהיא מבוססת בעיקרה על רגשות. אנחנו מתרגשים בהתחלה ולכן אנחנו מתחילים מהר מדי למרחק גדול הרבה יותר מדי. אפילו רוב האתלטים שתכננו לקצוב את המרוץ מתחילים מהר מדי )הכוונה לאירועי סיבולת הדורשים קצב קבוע כגון נגד השעון, טריאתלונים, מרוצים, רכיבות ארוכות וכו'(. נראה שיש להם אמונה שהם יכולים "לשים בבנק" זמן על ידי התחלה מהירה יותר בעצימות גבוהה מאשר הקצב, המהירות או העצימות הממוצעים. למעשה יש לכך את האפקט ההפוך בדיוק. יצור חומצת החלב עולה )העצימות קרובה או מעל לסף האנאירובי( שמשחררת יוני מימן שהופכים את השרירים הפעילים לסביבה חומצית. השרירים מתפקדים פחות טוב בתנאים אלו ולכן בסופו של דבר חייבים להאט. ניתן להראות כי הזמן שאובד בעקבות ההאטה גדול מהרווח שנבע מההתחלה המהירה. אפילו אם התחלת מהר ועדיין מתחת לסף האנאירובי קיים מחיר שחייבים לשלם בירידה מהירה של מאגרי הגליקוגן ואולי סיבות נוספות שמובילים לעייפות מוקדמת כתוצאה מגיוס לקוי של שרירים. הזמן המהיר ביותר של אלו שאימנתי הושג כמעט תמיד על ידי נגטיב ספליט של העצימות והגברתה מעט בחלק השני של האירוע )זה נכון גם למרבית שיאי העולם בריצה(. זו מיומנות קשה לרכישה. נקודת ההתחלה היא ללמוד לבצע נגטיב ספליט באימונים, במיוחד באלו המדמים מרוצים.

ג'ו פרילג'ו פריל מאמן ספורטאים סיבולת מאז 1980. הלקוחות שלו הם האליטה של הספורטאים החובבים והמקצועיים מקרב רוכבי הכביש, רוכבי אופני הרים,הטריאתלטים והדואתלטים. הם מגיעים מכל קצוות תבל וכוללים אלופים לאומיים אמריקאים וזרים, מתחרים באליפויות העולם, וספורטאים אולימפיים.הוא מחברם של עשרה ספרים על אימון לספורטאים סיבולת כולל הסדרה הפופולארית והנמכרת ביותר בספר Training Bible. הוא בעל תואר שני במדעי האימון, הוא מאמן מוסמך לרמת עילית לטריאתלון ורכיבה בארה"ב, והוא המייסד והיו"ר לשעבר של נציבות האימון הלאומית בארה"ב.ג'ו מקיים סמינרים ברחבי העולם על אימון ומרוצים לרוכבי אופניים, טריאתלטים

שני הדברים היחידים שמחזיקים אותי בתמונה הם החבר'ה – כיף להיות שוב ברכיבות של הקומונה הטובה בישראל, יחד עם אנשים חדשים וקצת פחות פרצופים מוכרים אבל אותה רוח שנשארה, וכן הידיעה מנסיון עבר שתוך שבועיים עד שלושה אני אמור כבר להרגיש הרבה יותר טוב עם כל זה.

בנתיים, בין רכיבה לרכיבה, ריצות קצרות ומיאשות – לצאת מהבית לריצה של חצי שעה ולקוות שלא יכאב, זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל אבל אני יודע שאסור לי יותר. השבוע הגעתי לשלוש ריצות, ואפילו לריצה אחת של 8 ק"מ. בשבוע הבא ארוץ 3-4 פעמים, גם כן 8 ק"מ, ואולי ריצה אחת של 10. עדיין בלי עליות ובלי שטח, אבל לאט לאט אני מקווה להגיע גם לשם.

בקרוב, אני חוזר. סוף סוף.