ארכיון תגית: מרתון

מרתון טבריה ה33 – 2010 – מזל ושיא אישי :)

והנה עברה שנה מאז מרתון טבריה 2009, שם היה לי פחות מזל ושברתי את השיא האישי שלי. מאז רצתי ורצתי, ומכיוון שיצאתי מרצים את ישראל עם דלקת קלה בגיס אכילס, לא ידעתי אם אוכל לרוץ את המרתון. בחודש האחרון כמעט לא רצתי (יחסית לאימוני מרתון) – אבל הספקתי, רגע לפני שעת האפס, לתת 36 ק"מ בריצה איטית עם דנה ואז להפסיק, ולקוות לטוב.

הטוב קרה לפני שלושה ימים. הקרח (וקרח, וקרח, וקרח) עבד – הכאב בגיד פשוט נעלם. עדיין הרגשתי אותו שם, מרחף, אבל זה לא כאב. חוכמה גדולה – לא רצתי ביומיים האחרונים, ומי יודע אם הוא לא יתאושש ויתנפל עלי.. אבל בשביל זה אני כאן, בין השאר, לא? להלחם ולצאת מנצח..

אז החלטתי על אסטרטגיה אחרת – לרוץ עם קרן חצי מרתון – קרן כיוונה לריצה של 3:20, מה שהיה קובע שיא בשבילי – ואז, אם כואב, להאט – ואם לא – להמשיך עם קרן. בלב קיוותי שלא יכאב אבל אפילו לא העזתי לדבר על זה – המטרה האמיתית היתה לסיים את המרתון הזה כמעט בלי אימון, להתבסס על נסיון, כוח רצון ומה שנשאר מרצים את ישראל.

בניגוד לשנה הקודמת, השנה צפוי להיות חם. רציתי לצאת לרוץ בטייטס של ברוקס וגופיית האימון של איילות – אבל ישר ראיתי שהגופיה לא לענין – פשוט לא ישבה בנוח על הגוף וכידוע, לא מנסים דברים חדשים במרתון. חשבתי על חולצת רצים את ישראל שלי שהיתה מביאה הרבה גאוה, אבל היא סגורה וחמה מדי ליום כזה, אז הלכתי על חולצה ללא שרוולים – אחת האהובות שלי. יצאתי לחימום ומשהו פשוט לא הסתדר לי טוב עם הטייץ אז החלפתי למכנס של איילות – מכנס מעולה (גם הוא) של ברוקס, אמנם חדש אצלי אבל מסוג מוכר לי. מרחתי את כל החומר האנטי שפשפתי שהיה לי – כמעט בכל איזור אפשרי. באיזורים שנשארו ללא חומר מרחתי קרם הגנה מהשמש, ויצאתי לדרך.

כמה כיף לפגוש את עומר (חבר ושותף לאתר ביקורות ציוד הריצה שלנו) ואביו, במרתון השני והראשון שלהם, את קרן וג'ו, ועוד חברים רבים שהכרתי עם הזמן ולא ראיתי כמה חודשים – ראובן מילמן, רונן, גלעד ועוד ועוד. החברים מעולם הריצה שונים לגמרי מהחברים של עולם הרכיבות – את אלו מעולם הריצה אני רואה רק באירועים מיוחדים.. בתחרויות. האופי של הפגישות שונה לגמרי, כמו חברים שאתה אוהב ופוגש לעיתים רחוקות מדי.

אבל אנחנו על קו הזינוק, איכשהו אני משער שיהיה איחור אבל לא – ההזנקה נעשית בזמן.. קרן, ג'ו ואני יוצאים יחד. לרגע. ג'ו נעלם די מהר, ולמרות שעוד נראה את הגב והקוקו שלו מרחוק עוד זמן מה, מקרוב כבר לא נראה אותו עד קו הסיום. קרן ואני ממשיכים יחד, בקצב די קבוע כמתוכנן, 4:45 דקות לקילומטר.

אחרי 7.5 ק"מ אני מרגיש קצת את הקרסול, אבל עובר לריצה שלמדתי עם הזמן, ריצה שכמעט לא מפעילה לחץ על הגיד הכואב – והכאב אכן עובר. אני עדיין נשאר בתוכנית של חצי מרתון מהיר ואז mode של השרדות. קרן נראית חזקה, ומצליחה להשאר בקצב הקבוע (ולא למהר יותר מדי, רוב הזמן). אני שם לב שבעליות וירידות אני סוגר עליה פערים או מתרחק ממנה, ובאותה הזדמנות גם מאנשים אחרים ושוב נזכר בעובדה שאנשים לא יודעים לרוץ בירידה – ולמעשה מפעילים שרירים כדי להעצר במקום לתת לגוף לזרום. אני מנצל את הירידה כדי לנוח ולהגביר קצב בו זמנית. בשביל זה יש ירידה, לא?

הפניה צפונה היא הרבע שלי. אני מחלק את הריצה בגדול לארבעה חלקים, כדי להקל את המחשבה והאתגר (אל דאגה, לקראת הסוף אני עוד מחלק את הרבע האחרון ל3-4 חלקים משלו). החלק הראשון הוא עד עין גב, והוא החלק הקל. החלק השני הוא אתגרי –  עדיין מרגישים חזקים אבל אסור להשתולל, ואז החצי מרתון – והחזרה. החלק השלישי (חזרה על החלק השני) הוא חלק אכזרי במיוחד – הוא במגמת עליה, ארוך וישר, ופשוט נמשך ונמשך כאילו עד אין סוף. זכורה לי במיוחד נקודה 3-2 ק"מ לפני הסיבוב, עולים עליה לא קלה (במיוחד בשלב הזה של המירוץ) ופתאום רואים את הקילומטרים האלה בקו ישר – כביש ארוך ארוך ומיאש.

אבל אני מגיע לרבע עם קרן, מרגיש חזק. זוכר כל הזמן את הלקח מרצים את ישראל – גולש יותר מאשר רץ, זורם. לא כואב לי, והמוזיקה פשוט טובה. טובה מאוד אפילו. איזו בחירה מצויינת של רשימה. מדי פעם אני מוצא את עצמי מגביר, במקום לשמור על קרן היא שומרת עלי, אבל בתוך הלב אני מרגיש שמשהו יכול לקרות כאן. הגיד לא מורגש, וכבר עברו 16.. 17..18 ק"מ. אולי יהיה בסדר. אני מגביר מהירות.

נקודת החצי מגיעה אחרי 1:39:10 – קצב שיאפשר לי להגיע בפחות מ3:20, ולקבוע שיא אישי – רק דקה יותר מהר מהקצב הצפוי. אני שמח על הדיוק, אבל מתחיל ללחוץ. בכל תחנת שתיה אני לוקח בקבוק מיים ושותה חצי ממנו, ובכל תחנה שניה, איפה שיש איזוטוני, אני עוצר ושותה כוס או שתיים, לפי מצב הבטן. לשמחתי אני כבר מזהה מתי שתיתי יותר מדי והבטן מפוצצת. פעם פירשתי לא נכון את ההרגשה הזו כעייפות ואכלתי או שתיתי יותר – מה שכמובן גרם למצב להדרדר. הפעם לא נפלתי בפח. כשהבטן התפוצצה פשוט שתיתי פחות, אחרי 20 דקות הכאב עבר וחזרתי לשתות.

הרבע השלישי עובר מהר מהצפוי.. ברובו בקצב של 4:20 עד 4:30.. אני מנסה לא לעלות מעל ה4:30 אבל מוצא את עצמי יותר ויותר רץ סביב ה4:20.. זה מוקדם מדי, אבל אני לא רוצה להאט. יהיה קשה, אז יהיה קשה. זה מרתון, באתי להלחם ולהצליח, ויש כאן סיכוי למשהו טוב. אני לוחץ, ונקודת השליש מגיעה.

חשבתי שאחרי הסיבוב, 12 ק"מ לסיום, אני פשוט אחזיק מעמד, ארוץ 4:20 ואשרוד. זה רק 12 ק"מ. אני מתחיל לתאר כל שלב בתור שלבים בריצה בבית. הנה אני יוצא למסלול של ה12 ק"מ הקל שיש לי ליד הבית, המסלול שאני עושה עם אורן. הנה מסלול של 10, קצר וזריז. אולי המסלול של ה8, והנה – 6 ק"מ זה המסלול שלי מהבית לפארק וחזרה – מסלול שבבית הוא כל כך קצר שאני עושה אותו רק בתור התאוששות מירבית, לעיתים רחוקות בלבד. כל כך קצר בבית, כל כך ארוך היום.

ב8 ק"מ לסיום אני מתחיל לחלק את המסלול לקבוצות של שני קילומטרים, ואז לאחד אחרי השני. מוצא איזה בחור אמריקאי שלא יודע איזה קצב אנחנו רצים (4:20) ורץ איתו קצת. כואב לי, כואב. במיוחד בריאות. הבחור לידי נראה חזק, ואני אומר שאני אנסה להחזיק איתו כמה שיותר, ואז ארד ל4:30.. אבל עוד קצת, עוד קצת ב4:20. עוקפים עוד ועוד אנשים, עליות וירידות. הבחור חזק, חזק מאוד, אבל כנראה שהוא חושב את אותו הדבר עלי, רק שהוא סובל קצת יותר.. ואחרי 20 דקות יחד הוא מאט, רק קצת, ואני מגביר כדי להעלם, טריק קטן שלמדתי עם השנים.

4 ק"מ לסיום, הארבע ראשי (שריר הירך) מתחיל.. לא לכאוב, לא לפעום, להתקרש. אני מרגיש שכל הגמישות הלכה לי מהרגל. כף הרגל השמאלית שלי, זו שעליה אני נזהר עם הגיד, מתחילה לכאוב מאוד. אני משער שהזוית הזהירה שלי מתחילה להשפיע. כואב לי, ואני לא בטוח שאצליח להחזיק בקצב הזה עוד הרבה זמן. 4 ק"מ זה הרבה זמן? 20 דקות כולה, לא? אולי פחות אפילו בקצב שלי.. ננסה להגיע ל39 ק"מ, עוד ק"מ אחד – ואז נראה את טבריה כבר, נראה מה יהיה.

39 מגיע, ולא קורה משהו מיוחד. הכאב רק מתחזק. אני עובד למוד "זה רק כאב". רק כאב עובד ל3 ק"מ, אני מקווה. אני מסכם עם עצמי להאט עד ה40, ואז נראה מה יהיה. אולי עד ה41.

מצד אחד, הקילומטר ה40 לא מגיע כל כך מהר.. מצד שני, אני גם לא מאט. לא ממש מבין למה, הרי סיכמתי עם עצמי.. אבל הגוף, עם כל חוסר הנוחות, מסרב להאט. הוא התרגל לקצב, הוא רוצה את השיא הזה. זה בכלל לא אני, זה הוא. ואז מגיע הטירוף זה סוף המירוץ. אני לא אפרט יותר מאשר מה שהיה שם, אבל בסוף השיר, אני כמעט בדמעות.. אני מאושר.

את החצי השני רצתי ב1:36:18, 3 דקות מהר יותר מאשר החצי הראשון. negative split מעולה, כמו בחלומות. הצלחתי להגיע בדיוק ל3:15 שעות, מספר נחשב וסימבולי, כמו שצריך. 2010 התחילה בזינוק, כמו שרק יכולתי לרצות…

לפני מרתון טבריה 2010

וואו. כבר 2010. מרתון טבריה עוד יומיים, ולמרות כל מה שאמרתי (וחשבתי!) אני מתרגש. מרתון זה מרתון, אמרתי כבר הרבה פעמים – אחרי איש ברזל, אחרי אולטרה, אחרי מה שתרצו – יש למרתון מקום מיוחד בלבד. זה המרוץ הראשון שאתה חוצה את הגבול לתוך העולם האמיתי של ספורט סיבולת, ולמרוץ הראשון חייב להיות מקום של כבוד, לא?

אז השנה אני לא מחפש שיא, אני מחפש לגמור את המירוץ ללא כאבים מיוחדים. הימים האחרונים היו מאוד מעודדים, תוך כדי שאני מוריד קילומטרז' והופך חלש יותר ויותר, הרגל מרגישה טוב יותר – חוץ מאשר טעות קטנה וכוויות קור שקצת מקשה את ההרגשה בגיד (קשה לי לדעת אם כואב בפנים או בחוץ) – נראה די סבבה. מה שחשוב יותר – אם יהיה סבבה אני יכול להסתער שוב על מרוץ האולטרה במרץ, וזה כבר חדשות משמחות.

מבחינת תכנון, אני חושב להתחיל בקצב טוב של 4:40, אולי 4:50, ולראות מה קורה ב21 ק"מ. יהיה טוב נמשיך, יהיה רע נסבול, יהיה רע מאוד ניקח כדור ונסבול קצת פחות.

קצת עיצות שלי לקראת המרתון, מנסיון עבר:

  1. תזונה: תאכלו טוב ביומיים לפני. יום לפני אני דווקא אוהב לאכול פחות כדי להרגיש "קל" יותר (זו הרגשה בלבד, אבל עלי זה עובד). בערב ארוחת פסטה – בשביל ההרגשה, ואם אפשר להצטרף לארוחה של המירוץ אני ממליץ מאוד – זה (די) מגעיל אבל כיף לראות את כולם.
  2. תזונה 2: אם אפשר איזו כוס יין קלה בערב לפני – מאוד עוזר להרדם.
  3. תזונה 3: בבוקר המירוץ לרוב קמים הרבה לפני – אז אפשר לארגן איזו ארוחת בוקר טובה (אני הולך על 2-3 פרוסות לחם מלא עם דבש). 30-60 דקות לפני המירוץ לתת עוד פאוורבר או משהו דומה – עיכול מהיר והרבה אנרגיה. לשתות מיים, לשתות מיים.
  4. תזונה 4: אם תספיקו להתרוקן לפני, חשוב מאוד!
  5. אימון: אני אוהב לנוח יומיים לפני, וביום לפני לרוץ 20 דקות מהירות. זה משאיר את השרירים שלי בטוחים וחמים.
  6. אימון בוקר: 20 דקות של ריצה ממש, אבל ממש, איטית, כמה שיותר קרוב למועד ההזנקה.
  7. ציוד מניעה: קרם נגש שפשפת איפה שרק אפשר לשים. אני חוזר. איפה שרק אפשר לשים. אין דבר כזה יותר מדי, ויש דבר כזה מבאס של פיתמות מדממות בסוף המירוץ. been there.
  8. ציוד: להביא הכל, להחליט בבוקר. ציוד חם, קר, מכנסיים, חולצות, הכל. תלבשו 2 דרגות יותר חם ממה שנראה לכם בבוקר – א' כי בבוקר קר יותר ומתחמם מהר וב' כי תתחממו במירוץ.
  9. תזונה במירוץ: רק מה שאתם מכירים. אם אין במירוץ מה שאתם מכירים ולא הסתפקתם להתרגל, קחו את זה עליכם. לא נעים ולא כיף, אבל גם כאבי בטן באמצע המירוץ זה לא תענוג גדול.
  10. אחרי: להרגע, לשמוח. עשיתם את זה!
  11. ציוד אחרי: ביגוד חם להחלפה. אם יש מכנס שעולה על ביגוד הריצה ואפשר ללבוש מהר בלי מקלחת – עדיף.

מרתון טבריה ה32 – 2009 – חוסר מזל ושיא אישי :)

הבוקר התחיל דווקא נהדר. מושלם כמעט. מתעורר עם השעון ב4, כי התכנון היה 4:30 לפי שעתיים וחצי נסיעה לכינרת. הגיוני לא? אז כבר קמתי לפני הזמן, כמעט הכל היה מאורגן אבל היו עוד כמה נגיעות סופיות. ב4:40 כבר הייתי ברכב, עצירה זריזה בארומה ויתקין לאספרסו הכפול, והופ.. אני בחנייה של המרתון בטבריה ב.. 6:20 בערך? יופי. אפילו לא צריך לשלם על חניה עדיין, רק מ8, והמקסימום הוא 5 שעות.. אז אם אני משלם עכשיו לא רק שאני מפסיד שעתיים שלא צריך לשלם, אני גם בטח חוטף דו"ח אחרי 11… יופי.

מכין את הכל, יוצא להביא את ציוד הריצה המחולק (צ'יפ וחולצה) – להפתעתי הם כבר עובדים ואני השני בתור, אז מקבל את הכל מהר. עצירת שירותים (כן, זה הולך להיות פוסט עם הרבה שירותים.. אם אתם עדינים, אל תקראו את זה) וחזרה לאוטו. בודק מה יש בשקית (מגזינים, ג'ל לשרירים, חולצה, צ'יפ, מספר וכו'), קורא את העיתון (כתבה טובה של רן שילון על אצנים אתיופים, כולל המשפט שמה שעושה אותם זה הנחישות.. בטח.), מנסה לבזבז עוד קצת זמן, מצליח עד 7:15.. מארגן את התיק ומשלם. יש לי לגמור את המרתון עד 12:20 או משהו כזה.. יהיה בסדר.

יושב מאורגן כולי ב7:30. מה יהיה? אפילו חימום אין טעם לעשות, מוקדם מדי. נח, עושה מדיטציה, שומע תיסלם ברמקול, וחולם. לא יודע על מה, אולי על המירוץ, לא זוכר. זו הפעם האחרונה שאני ממש מצליח לחלום כמו שצריך היום, אבל אז אני עוד לא יודע את זה, ואני סתם נהנה מהמוזיקה, האנשים, האנרגיות שלפני המרתון. אני אוהב את הכמויות של האנשים, את העובדה שמרתון טבריה שובר כל שנה את שיא המשתתפים, ואני אוהב במיוחד שההקראה הרגילה של "המרתון היחידי בישראל" הפכה ל"המרתון היחידי בישראל שמוכר בין לאומית".. יפה לנו.

לקראת 8:30 אני יוצא לסיבוב חימום, 10 דקות של ריצה קלה, בעיקר לחמם את הקרסול. החלטתי ללכת על חולצה ארוכה היום, כי קריר, אבל לקראת 9 (הזינוק) השמש יוצאת ונהיה חמים יותר. אין לי איך להחליף חולצה, ואני קצת מתבאס שכולם עם קצר.. איך הם ידעו? אבל לא נורא, בהמשך הטמפרטורה יורדת ונהיה קריר ואני שמח בחולצה הארוכה שלי. זו כמעט חתיכת המזל האחרונה שלי במירוץ הזה.

נראה שכולם מסביבי בקבוצות. לבושים אותו הדבר, אצנים כאלה, טריאתלטים אחרים, מהצפון, מרכז, דרום, ת"א, ירושליים וכו'. חיבוקים, נישוקים. אני כמעט לא מכיר אף אחד.. אצנים הם לא החבורה הרגילה שלי, אני מכיר רק את הוותיקים. אומר שלום לרן, בהצלחה לראובן מילמן שנותן קצב ל3:30. מקווה שאני לא אראה אותו יותר היום, עד נקודת חצי הדרך לפחות. זה בסדר. ריצה זו הדרך שלי, משהו פרטי שאני עושה. תמיד היה. בשביל חברים אני רוכב.

יריית הזינוק והמירוץ מתחיל. החלטתי לתת מאמץ במירוץ הזה. הרי בכלל השנה אני מנסה דברים חדשים, אז למה לא זה? אני חושב שממילא הסינגל ספיד נותנים לי אימוני כוח אינסופיים, דופק גבוה לא זר לי, אני יכול לסחוב את זה. האתיופים חזקים בכוח רצון? אני אראה להם מה זה.

התכנון הוא דופק 155 בחצי הראשון ו-160 בערך בחזור, שזה בערך 10-20 מעל המרתון הקודם. אני מתחיל בקלות (טוב, במנוחה היה לי 70, מההתרגשות), בקצב של 4:45, ומנסה להתמיד בקצב הזה.. לרוב אני מצליח, אבל לפעמים זה עולה. כהרגלי, אני מחלק את המסלול לשלבים. חימום (עד צמח), התחרות עצמה (מחולקת מצמח לצומת, נקודת הסיבוב, הצומת שוב, וצמח), והמלחמה הפסיכולוגית (קילומטרים אחרונים). החלק הראשון עובר קצת לאט, ואני מתחיל לדאוג. כואב לי פה, שם, פחות או יותר בכל מקום מכף הרגל עד הכתף. גם הקיבה לא מרגישה משהו משהו. זה קצת מוקדם בשביל הדברים האלה, אבל אני נכנס לmode שלמדתי בהרבה ריצות, רכיבות, תחרויות ואימונים. הzone שלי. פשוט לשכוח מהכל, להתרכז בעכשיו, להתרכז בצעד אחרי צעד, יציבה, מהירות, דופק. להיות בתחרות, ושום דבר אחר. זה בא, וזה הולך, נהיה שוב קשה, וזה חוזר, וכו'. אני קצת מיואש, וזה כל כך מוקדם במירוץ.. אבל אז אני מקבל עזרה מהipod:

והויברציות משתנות. כל הבעיות נעלמות. הגב לא כואב, לא מרגיש את הרגליים, אפילו השפשפת נעלמת, ולא כלום.. אפילו לרגע, אבל המרתון כבר לא אותו דבר. הדופק עולה, הקצב עולה, ונשאר כזה עד סוף המירוץ. אני מוצא את הקבוצה שאני רוצה להתאפס עליה (להלן הקבוצה), ובה כמה אצנים שהם אנשים ברזל מנוסים, ופשוט נשאר שם. הקצב שלהם לא כל כך קבוע לצערי, אבל אנחנו נשארים 100מ פחות או יותר זה מזה לאורך כל המירוץ. לרוב אני מקדימה, עד שאני עוצר לשתות והם עוקפים אותי, וחוזר חלילה. החבר'ה האלה פשוט לא עוצרים, ואני – בשביל לשתות איזוטוני מכוס אני צריך לעצור. אולי אני אשאל אותם אחר כך.

אני מגלה שאני לא מצליח להגיע לג'ל שלי, הטמון במכנס, ולא לכדורי המלח. מכנסי הריצה (נייקי) שלי כל כך ניסו להגן על הריץ' רץ' מאחורה שפשוט קשה לפתוח אותו. כבר עברה שעה וחצי וכדאי לקחת ג'ל אבל אני מרגיש חזק ולא מתחשק לי לעצור ולהלחם בזה – אני כבר עוצר מספיק גם ככה. דואג לשתות בכל תחנה, 3-4 שלוקים של מיים או כוס איזוטוני (תחנה אחת ככה ואחת אחרת). המשקה האיזוטוני במרתון טבריה הוא גטרואייד, שאני רגיל אליו, אבל הוא עשוי רע – המינונים משתנים מתחנה לתחנה, ולרוב פשוט יותר מדי איזוטוני. מאוד חובבני מצד טבע ספורט קסטל שמספקים אותו. אני הולך לשלם על החובבנות הזו די מהר.

בערך בקילומטר ה15 אני מבין שיש לי בעיה אחרת – אני מתחיל לשלם על הדופק הגבוה והגטרואייד הלא מדולל – הקיבה שלי מתחילה לעשות קולות של בעיות רציניות. עדיין לא, אבל זה מגיע. אני מחליט לקחת מלח בנקודת הסיבוב (21 ק"מ), ליתר בטחון… אבל שוב לא מצליח להגיע אליו.

נקודת הסיבוב בטבריה תמיד זכורה לי כמקום בו המאבק מתחיל – הפעם אני מגיע לשם בקלות, לא מרגיש שהתחלתי באמת. איזה תענוג להגיע לתחרות מוכן וחזק מהפעם הקודמת. אני מסתובב ומגביר מהירות – מכאן מותר לי – רק עוד 21 ק"מ ואני שם. אני בנקודה מספר 4 בחלוקת המסלול שלי.. והמוזיקה מתחילה להיות ממש טובה.

בקילומטר ה26 יש שירותים, ואני ממש חייב לעצור אבל מחליט בטעות להמשיך. נלחם בכאבי בטן קשים והרצון לתת חזק יותר, משום שכשהדופק עולה הבטן מרגישה רע יותר (זה קורה כי פחות דם מגיע לקיבה כשאני מתאמץ). בסופו של דבר הכאב קצת נעלם (ברור לי שהוא יחזור, אני מכיר את זה מהאימונים) אני מצליח להגביר, ורץ פלוס מינוס בכיף, בקצב של 4:40 עד 4:50, עד הנקודה החמישית, עד הקילומטר ה30. שם, לקראת צמח, הנקודה השישית, הכאב חוזר ובגדול.

כשיש קילקול קיבה בריצה, בניגוד למזון בעייתי שגורם קלקול קיבה שלא קשור לספורט, זה לרוב ענין של תזונת ספורט ודם לקיבה, וקשה מאוד להמשיך לעשות את הפעילות. הגוף פשוט דורש הפניה נבונה יותר של משאבים. אני מקווה שאני אצליח למשוך עוד 12 ק"מ אך ברור לי שלא. כבר קשה לי לרוץ, והקבוצה שלי מתרחקת ממני. יש עוד שירותים בדרך, מתישהו בהמשך, אבל אני לא זוכר ממש איפה.. כל סיבוב אני מקווה שזה זה – אבל לא. בצמח אני חושב לקפוץ לארומה אבל לא יודע עם היא תהיה פתוחה וזה די עיקוף.. עוד סיבוב, והשירותים עדיין לא שם.. עוד מעט כבר לא תהיה לי ברירה.

[אם אתם עדינים, נא לקפוץ על הקטע הבא]

כשאתם ספורטים למרחקים ארוכים, אתם צריכים להתרגל לכאב וסבל, ולדברים לא נעימים. שפשפות במקומות מוזרים, כאבים בשרירים, פגיעות אורטופדיות. קילקול קיבה זה דבר לא נעים… קילקול קיבה כשאתה 20 ק"מ מהבית בלי נייר טואלט ויש עוד 20 ק"מ לרוץ – אפילו פחות.

אבל זו תחרות, וצריך לסיים ולהתעלם מכל מה שמפריע. השירותים לא הגיע, אבל השאר כן. אני רץ הצידה לאיזה מקום מוסתר ו.. עוצר.. לכמה רגעים. עד שהבטן נרגעת. זו לא חוויה לבלוג.

[אפשר לחזור לקרא]

איבדתי זמן, איבדתי את הקבוצה, אבל הצלחתי לקחת קצת מלח ואני חוזר לתחרות עם הרבה עצבים ורוח קרב. יש 8 ק"מ לסיום (האמת שיש 9, לא ספרתי נכון..), שזה אומר שאפילו במקרה הגרוע (ז"א, שאני הולך ברגל, ואין מצב אני הולך ברגל, אבל אפילו) אני מסיים תוך בערך שעה.. ובמקרה הטוב (לפי 4:40 לק"מ) בערך ב40 דקות.. רק 40 דקות.

אז הטוב והרע.. הרע הוא שהתברר, כאמור, שיש לי עוד  9ק"מ, ולא 8. הטוב שמלח, בתוספת עצבים, ובלי כאב בטן, גרמו לי פשוט ללחוץ על דוושת הדלק. ממוצע דופק של 170 ומשהו, קצב של 4:30 ואפילו פחות (!) ואני כמו קטר. עוד מישהו בקצב מפתיע שכזה מופיע לידי ושנינו יחד נותנים בראש בסוף הדרך.. עוקפים ועוקפים ועוקפים. לא מפתיע אותי לעבור הרבה אנשים בשלב הזה – הם כולם באופן כללי איטיים ממני – אני שם בגלל העצירה הארוכה.

החבר החדש ואני רצים. קצת מדברים, אבל בעיקר רצים, ואז גם לא מדברים.  כל מה שיש לי זה המוזיקה, הקצב ו… הנה זה בא. האושר.  היה לי במרתון הראשון, קצת פחות בשני, ואז נעלם, אבל הנה זה חוזר – ההתרגשות מסיום המרתון, מכל הדרך, מכל האימונים, המחשבות, הקשיים, והנה ההצלחה. סיום חזק, סיום מושלם. אני ממש מרגיש את האדרנלין משתחרר, כאילו מתוך משפך, ובהילוך איטי מתפשט לי בגוף, אבל בעיקר בחזה (שם הוא פשוט יושב לו, שמח) וברגליים (שם הוא עוזר לי להגביר קצב). אין לי עוד הרבה (גם במרחק וגם באדרנלין שנשאר לשחרר) אבל זה מספיק, וזה ממכר. קשה לי לתאר בדיוק את ההרגשה. שמחה מושלמת.

הסיבוב האחרון מגיע, הקילומטר ה40, והעיר. נראה לי זה הגיע קצת מוקדם השנה אבל למי אכפת. הנה טבריה. הנה הרחובות הראשונים.. מתי להתחיל במיאוץ האחרון? עכשיו? עכשיו?

החבר החדש נעלם מאחור, אני מסמן מישהו אחרי מישהו, ועוקף. עוד אחד, עוד אחד. רואה מישהו מהקבוצה הקודמת, קשה לו והוא מדדה. אני עוקף. מישהי שלא רצה את המרתון עוזרת ומושכת מישהו נוסף שקשה לו. עוקף אותם. פתאום אני רואה למה הסימונים נראו לי מוקדמים מהצפוי – שינו את הסיום, והוא ממש בכניסה לעיר עצמה. בעבר היה עוד קילומטר בתוך העיר. פתאום יש עוד 200מ', ושלושה אנשים לפני.. לא, שניים. אני רואה שהראשון מהם הוא עוד מישהו מהקבוצה הקודמת – ובאמת, איזו ברירה זה משאיר לי?

הכל יוצא. פשוט כל מה שנשאר. יש מצב שכל השרירים שלי היו נקרעים ולא הייתי שם לב.  אני רץ. שומע מישהי אומרת "הוא יעקוף אותו! הוא יעקוף אותו" חבל שלא נשאר לי כוח לחייך, ברור שאני הולך לעקוף אותו. מרתון מסיימים בספרינט, זה ענין של עקרון. אני מנצח את המרתון ולא ההיפך, שיהיה לו ברור.

[משאיר את הקצת אחרי, מחשבות וסיכומים, לפוסט אחר. הפוסט הזה זה על חוויות.]

רציתי לרדת מ3:20, לא הצלחתי, אבל עדיין עשיתי שיא אישי (3:24). אני כואב ומאושר. בשבילי זו הדרך, והמרתון הזה היתה חתיכת דרך. אהבתי, אני חייב לחזור ולשפר :)


תעמיסו לי פחממה, בבקשה.

העמסת פחממות. כמה דיברו על זה, כל המליצו על זה, ואז פחות, ואז יותר. העקרון אומר, בגדול, משהו פשוט מאוד: שבוע לפני מרוץ גדול שמצריך פחממות (מעל שעתיים שלוש), מתחילים את השבוע בשלושה ימים ללא פחממות (או כמעט ללא פחממות) כדי שהגוף יגיע למינוס, ואז אוכלים שלושה ימים של הרבה מאוד פחממות, אשר לא רק יספגו בגוף, אלא יספגו בקצב מואץ עקב המחסור הזמני שהיה.

מכאן מתחילות הגירסאות השונות, השיטה קיימת כבר משנות ה60 אז היה הרבה זמן לפתח, שכוללות אימונים קשים בהתחלת השבוע כדי להגיע למינוס עוד יותר גדול, אימונים חזקים רק ביום לפני המירוץ ואז לאכול הרבה, וכו'.

מהנסיון האישי שלי, זה לא ממש משנה. דיויד. ל. קוסטיל (רשימת הספרים באמאזון), אחד ממובלי הפיזיולוגיים של המאמץ, חקר, בדק, והגיע לאותה מסקנה – חשוב לאכול יותר פחממות לקראת מאמץ פיזי ממושך – אבל לא צריך לעשות משהו מיוחד לפני. כמו הרבה דברים אחרים בעולם הספורט, זה מאוד פשוט – תאכל ויהיה לך כוח.

עוד מאמרים טובים בנושא:

דובב מזור נותן מנסיונו ומסביר למה בכלל צריך פחממות, ומחלק הרבה עיצות אישיות דומות לשלי..

ד"ר עדה ברקאי נותנת עיצות על תזונה ביום המרתון

גמישות בקרסול – המאבק היומי שלי

התחלתי את הפוסט אתמול, כמו שהבטחתי לעידו מזור שפגש אותו בשיא העליבות, וקראתי לו "המלחמה היומית שלי". נראה שזה כבר שם לא כל כך מתאים, לאורו של יום, כשיש מלחמה אמיתית שם בחוץ.

אני גמיש יחסית – כמעט כל בדיקה אורטופדית מאז שהייתי בכיתה י' אמרה לי את זה. זה ברובו יתרון – זו אחת הסיבות שאני (כנראה) נפצע קצת פחות ומתאושש קצת יותר מהר. אבל גמישות היא דבר שצריך לעבוד עליו, ואם לא שמים לב, משלמים.

אחד המאפיינים של ריצה אצלי אחרי שלושה ימים שלא רצתי (אפילו בשיא הכושר) היא שאני מאבד גמישות בקרסול, והתוצאה המיידית היא כאב בחלק הקדמי-תחתון של הרגל, כמעט כמו shin splits אבל כאב שרירים. היום יחד עם הפציעה והקור, אני אפילו יותר רגיש. יצאתי לארוכה האחרונה לפני המרתון (רק עוד ארבעה ימים!), והרגשתי ישר שמשהו לא מסתדר שם למטה. אחרי שתי דקות כבר כאבו לי השרירים בקרסול, והריצה אמורה הייתה להיות כמעט שעתיים.

אחרי עשר דקות הכאב היה כבר בלתי נסבל. ניסיתי הכל – שינוי קצב, שינוי צעדים, לרוץ על מדרכה או על הדשא, לעלות, לרדת ולרוץ ישר.. זה רק התגבר. לבסוף כבר לא יכולתי לעמוד על הרגל יותר, שלא לדבר על לרוץ. עצרתי וישבתי על ספסל. ידעתי שהבעיה היא בגמישות  של הקרסול, ושחימום יכול לעזור.. אחרי דקה של מסג' ממש כואב הצלחתי להמשיך ללכת.. הלכתי עוד דקה שתיים וחזרתי לרוץ, לאט.

כאן מתחיל החלק המענין. כואב לי, אבל אני רוצה לרוץ את הארוכה הזו. אני מזהה את הכאב ואת הבעיה (אם אתם לא מזהים את הכאב אני ממליץ לא להמשיך לרוץ!) ויודע שהיא לא אורטופדית במהותה (ז"א אני לא פוגע בעצם, או מפתח דלקת) – אבל היא כואבת כמו גיהינום. אחרי המנוחה הכאב פחת, ואני רץ זהיר, זהיר, בקצב 6 דקות לק"מ.. עידו עובר עם האופניים ובדרך פלא מזהה אותי, נותן לי מפלט קצר של תלונות ושיחות על המרתון, על ה24 שעות שהוא הולך לעשות סולו – על דברים אחרים – וגם קצת להוציא עצבים.. שוב אני מתיחס לכל  המאבק הזה כאימון פסיכולוגי – מה אני עושה אם זה קורה לי בתחרות עצמה? עוצר? מה פתאום.

לשמחתי אני צודק, והרגל הולכת ומרגישה טוב יותר. אחרי 10 דקות אני כבר רץ בקצב של 5:30.. אחרי 5 דקות נוספות אני כבר ב5:00. את הריצה כולה (26 ק"מ) אני מסיים בקצב ממוצע עגול של 5 (ז"א שרצתי די הרבה מתחת ל5), ואני מרוצה. הריצה האחרונה עברה טוב ויצאתי מאומן יותר, ובטוח יותר.

המסכמת של 2008

בסוף כל שנה אני אוהב לסכם מה היה, מה קרה, ולתכנן מה יהיה. זה לא הפוסט הזה.

מסכמת היא הריצה הארוכה האחרונה לפני התחרות, במקרה הזה, מרתון טבריה 2009. זה למעשה די מרגש לראות את כל האנשים (חוץ מעומר, הוירטואלים ברובם) משלימים את המסכמות שלהם, מדווחים עליהן בהתרגשות ובשמחה, ומתפנים לשלב האחרון – מנוחה, הכנה מנטלית, ועוד קצת אימונים מהירים.

runner

המסכמת שלי היתה ליאור סטייל. לצאת ולראות מה יקרה. בקבוק 500מ"ל, חולצה ארוכה לגשם ו20 ש"ח.

הגשם לא בא, ואחרי חצי שעה בערך הורדתי את החולצה הארוכה. נהנתי משעה וחצי של ריצה קלילה בדופק נמוך, בלי כאבים ברגל בכלל. איזה אושר.. עוד מעט זה יעלם כליל (אני עדיין מרגיש את זה מדי פעם בהליכה). התחיל לכאוב ולהיות חוסר נוחות כללי בערך בקילומטר ה18-20, ולצערי – בדיוק במקום שבו אפשר לפרוש ולחזור הביתה. הייתי צריך להיות כנה עם עצמי – ידעתי שאם אני חוזר אני לא יוצא שוב. אפילו שאני רעב, אפילו שהמיים כמעט נגמרים, אין מצב שאני עוצר למילוי ואז יוצא שוב. לא היום, ודווקא כבר התחלתי את הריצה, והיום גם חשוב לי להרגיש טוב.. אז המשכתי. קצת פסיכולוגיה.. קצת שקר כלשהו.. נרוץ עד ורטהיימר בנמל, או אולי מגה ספורט בנמל תל אביב, ואולי אם לא תהיה ברירה ברוזן מינץ בנמל תל אביב, נקנה שם איזה משקה איזוטוני וג'ל, ונמשיך הלאה. מדובר כאן בספורט סיבולת, ואני יכול למשוך את זה.

איזה סיפור טוב, לא?

המשכתי עד ורטהיימר, כמובן שכבר הרגשתי יותר טוב. המוכר הסתכל עלי מוזר, לא הבין מי זה הופיע לו פה באמצע היום. כמובן שלא היה לו איזוטוני. המוכרת במגה בכלל הופתעה, ולא ידעה מה זה איזוטוני. חנויות ספורט בישראל, נו שווין. לפחות יש את רוזן מינץ.

המוכר בחנות האופניים ידע על מה אני מדבר, ואפילו היו לו אופני סינגל ספיד, אבל איזוטוני לא היה לו. כבר התחלתי לדאוג. על הגוף הצלחתי לעבוד עד עכשיו, וגם על המוח, אבל זה לא ימשוך ריצה ארוכה באמת.

כשהייתי קטן סבלתי מבחילות בנסיעות (אוטובוסים וכו'). כשגדלתי השתפר המצב אבל חזר בגדול כשהתחלתי לטוס הרבה. באיזה שלב באחת הטיסות החלטתי שדי, נמאס מהבחילות. Toughen Up, אמרתי לקיבה שלי, והיא הגיבה לא רע. זה לא עובד תמיד, אבל לפעמים, זה פשוט זה. להתעלם מהבחילה והיא פשוט לא שם. למה אני מספר את זה? דרך המילוט (אם אפשר לקרא לנסיון שלי להמשיך לרוץ מילוט) היתה הפיצוציה הקרובה. 750מ"ל מיים, שני קראנצ'י שונים (לקחתי דברים שאנשים אוכלים ברכיבות, אמרתי אם כבר אז כבר) ואני חוזר לרוץ. הבטן עוד תכעס עלי על התרגיל הזה, אבל החלטתי להתעלם ממנה. זה עבר במטוס, למה לא כאן?

מכאן והלאה אני כמו בחלום. המוזיקה יוצאת טובה (אני בראנדום על הipod, שזה 1004 שירים), מזג האויר מושלם, הים נהדר (אני רץ דרומה על הטיילת עד יפו). חישוב מהיר אומר לי שעד שאני אחזור אני כמעט מסיים, אז כל מה שנשאר לי זה להתרכז בנוף, לא לחשוב על הקושי, וזה יעבור. נשמע טפשי, גם לי, אבל זה עובד.

הרבה מקומות יפים יש על הטיילת, במיוחד דרומה לדולפינריום. מומלץ בחום. החתולים של גדולים כמו הכלבים שהיו לי כשהייתי ילד, נראה לי שגם ראיתי אחד מהם תוקף כלב קטן. מפה לשם, אני שוב בנמל, 29 ק"מ עברו להם ועוד רגע אני בירקון.

Technorati Tags: ,,

כתבתי הרבה על קירות ובונקים אני לא ארחיב שוב. שמחתי שזה נפל עלי, בשביל האימון הפסיכולוגי, וגם ברור שעם כמות השתייה הלא איזוטונית ובלי ג'לים או בננות, זה היה חייב להגיע. דווקא הקטע הקשה היה בקילומטר ה32, שבו היתה לי אפשרות לחתוך הביתה (ולסיים ב34 ק"מ), שוב מלחמה בראש, ושוב נצחון.

עוד סיבוב קצר בירקון של שני קילומטר ואני חוזר. מסיים עם כוח, אבל לא הרבה. 36 ק"מ ב3 שעות, כמעט בלי תזונה ובלי מנוחה בשבוע לפני. יש לי סיכוי טוב לרדת מ3:30 במרתון.. אממ.

אבל מה זה משנה, מרתון שמרתון. העיקר שגם אני סיימתי את המסכמת, העיקר שלא כואב לי בעקב יותר, העיקר שנלחמתי וניצחתי.

איך רצתי אולטרה מרתון – בטעות

רשמית, אולטרה מרתון הוא כל מרוץ (ריצה) של יותר מ42.195 מ'. אז רשמית, רצתי את האולטרה הראשון שלי :) בקטנה, אבל רשמי זה רשמי.

אבל צריך להתחיל בהתחלה. ככה נהוג. המרתון הירוק, שנברא ונוצר ע"י ראובן מילמן (הפרופיל בתפוז), טריאתלט, מאמן קבוצת יעדים, וחבר מאז הישראמן. כמו תחרויות רבות לאחרונה, ראובן הרים משהו שהוא האמין בו, והגיע מכל הלב – ולכן (לדעתי) התוצאות נראו בשטח – מרוץ במסלול מדהים (גם יפה, גם שטוח), מתוקתק (הרבה תחנות תזונה, מיים ואיזוטוני כמעט בכולן, לא נגמר, בננות, תמרים, חטיפים..), הכל עובד כמו שצריך. באותה צורה שאתגר הפרה והאמריקן קלאסיק באו מאותו מקום. כמובן שהחסרון, מיעוט משתתפים, גם בולט, אבל במקרה הזה, אפילו שזינקו למרתון המלא רק 40-50 אנשים, ההרגשה היתה פחות בודדת ממרתון טבריה, אליו זינקו 1000.

המסלול המלא כלל סיבוב אחד בתוך המסלול. זאת אומרת שרצנו עד נקודת הקצה, הסתובבנו, רצנו לנקודה באמצע המסלול, חזרנו שוב לנקודת הקצה ורצנו חזרה לכל הדרך. בשלב הזה היה בחור צעיר שכל מטרתו במרתון היתה לומר לאנשים להסתובב.. כנראה שזה לא היה תפקיד קל כמו שזה נשמע.. והוא שכח.

From Green Marathon

 

בערך קילומטר אחרי הנקודה הזו, הבנתי שטעיתי. הסתובבתי ורצתי חזרה. הבנתי שאני הולך לרוץ קצת יותר ממרתון היום, אבל הרגשתי טוב, חזק, והתחשק לי ללכת עד הסוף. רוח הקומונה, שאף פעם לא מוותרים, פעמה. לא היה מצב אחר.

אבל כמו שאמרתי, צריך להתחיל ממהתחלה. את המרתון הזה תכננתי לעשות בקלות, מרתון התאוששות, אם אפשר לקרא לזה כך. ביום שישי סבלתי, נהנתי, ולבסוף פרשתי אחרי קצת יותר מ9 שעות ו135 ק"מ מהאמריקן סנצ'ורי – ואחרי יום התאוששות זריז, אני על קו הזינוק של המרתון המלא. השקמה ב3:30, אני אוסף את איתמר שילווה אותי במירוץ ב4:00, וב4:30 אנחנו כבר במקום. אני רואה את איתמר מאושר שיש קפה (שחור, עם מיים חמים ולא רותחים, אבל זה 4:30 בבוקר, למי אכפת), ולאט לאט הוא מתאפס על עצמו. איתמר רץ מרתון ראשון בטבריה לפני כמה שנים, תכנן לרוץ גם את הקרוב אבל זה לא יצא, והוא שינה את התוכנית למרתון תל אביב באפריל 2009, נראה לי שלהיות כאן היום יעזור לו במוטיבציה – זה פשוט עושה את לראות תחרות, אנשים שמחים ומבצעים אחרי שעות, ימים, שבועות וחודשים של תכנון. בצורה אוטומטית אתה פשוט רוצה גם.

From Green Marathon

 

אני עושה ריצת חימום על הנעליים החדשות שלי, עוד טעות שלא היתה אמורה לקרות אבל רצף התחרויות לא אפשר לי משהו אחר – וליתר ביטחון איתמר סוחב לי עוד זוג נעליים מוכר בתיק. ריצת החימום קשה לי – אני על דופק 160 בקצב של 6:30 דקות לקילומטר. ברור שהשרירים כואבים. זה הולך להיות קשה, ואני מחליט פשוט לא לחשוב על זה. אני ארוץ על דופק, לא קצב, עד 150. איטי מספיק בשביל לא לסבול, בשביל שהקיבה שלי תוכל לעכל בקלות, ופשוט לקוות שזה לא ייקח יותר מדי זמן.

הזינוק מתאחר בגלל אישורי משטרה, ולבסוף אנחנו מזנקים רק ב6:15 בערך. קצת חבל, ונשלם על זה בחום בסוף המירוץ. מבחינתי בזמן הזה אני מתחמם עוד קצת, פוגש כמה אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, בעיקר מתחום האופניים והטריאתלון, ובגדול, נרגע לאט לאט. זה עוזר, כי כשהזינוק כבר מגיע, הגוף לא מאכזב אותי – דופק נמוך, קצב סביר, ואני על 140-150 בקצב של 5 דקות לקילומטר. מתפלל שזה יחזיק ופשוט רץ קדימה.

From Green Marathon

 

בתחרות הזו ניסיתי כמה דברים חדשים. אמרתי, אם כבר אני לוקח סיכון אז כבר נלך על הכל. המרתונים העיקריים השנה יהיו מרתון טבריה והמרתון של האישברזל, וזו ההזדמנות שלי להתנסות.

דבר ראשון, לראשונה אני רץ עם מוזיקה. תמיד רציתי להיות בתוך החוויה, להתרכז בתחרות, באנשים, בריצה, ורצתי בלי. הפעם רציתי לנסות. איזו הצלחה. המוזיקה המוכרת מהימונים סוחבת אותי הלאה והלאה. פה ושם שירים ספציפיים פשוט מרימים אותי ברגעים קשים. אין מצב שאני רץ מרתון נוסף בלי האוספים שלי.

דבר שני, תזונה. הכנתי את הכל כמו שאני מכיר ויודע אבל עקב האירגון המופתי ניסיתי משהו חדש: רק איזוטוני שחולק באירוע, עם יותר מיים בין לבין (כדי לעזור לקיבה), ובלי ג'לים – רק בננות ותמרים. נראה לי שאכלתי משהו כמו 4-5 בננות סך הכל – וגם כאן – הצלחה. לא היו יותר מדי בעיות בקיבה, הגוף סחב יופי., ולא היה קיר. יורם (הפרופסור) תמיד המליץ על בננות. אני שמח שניסיתי, זה פשוט עובד.

דבר שלישי, קצב. תמיד דיברתי על זה, הפעם ממש ביצעתי. הדופק שלי לא עלה על 155 (לזמן מוגזם). אפשר לראות שעם הזמן הדופק קצת עלה (גם נהיה יותר חם) והקצב ירד.. אבל בסה"כ, הממוצע היה 154,  והקצב 5:13 דקות לקילומטר (11.6 קמ"ש):

heart_rate_pace

הדבר החשוב ביותר בכל ההתנסות הזו היתה ההרגשה שאני עושה משהו טוב באימונים שלי. מעולם, בכל 5 המרתונים הקודמים שלי, לא הרגשתי טוב וחזק כל כך. היה קשה, לא יכולתי להרים את הדופק, אבל הייתי מוכן. ידעתי שאני יכול לעשות את זה בקלות וידעתי שאני לא אשבר. לא היה קיר, לא היה כאב מיוחד. אמנם לא ניסיתי להגיע לאיזה שיא, ולא הייתי קרוב לקצה, אבל זו גם שיטה. נראה לי שהריצות הארוכות מאוד באימונים דווקא הוכיחו את עצמן – יותר מאשר "לשמור על עצמי" ולא לרוץ ארוכות מדי. ההכנה הנפשית והפיזית היו שוות, במקרה שלי (כמובן שלא נפצעתי, שזה הסיכון בריצות ארוכות מדי באימונים, ואם הייתי נפצע אולי הייתי חושב אחרת).

סה"כ, נראה לי שללא התוספת הנחמדה של המרחק, והעייפות מיום שישי, הייתי בקלות יורד מה3:30. ככה, סיימתי ב3:47:50, סה"כ 43.7 ק"מ.

התמונה החביבה עלי מהמסלול, אני, איתמר והנחל:

From Green Marathon

 

נראה לי שאולי כדאי לי לשנות קצת את תנוחת הריצה להשען טיפה יותר קדימה, לקח לאימונים הבאים.

אה, ובגלל שכולם שואלים. הגעתי מקום 11 מתוך 26, שני החבר'ה שלפני הגיעו עד 2 דקות לפני (ז"א שללא האירוך שלי הייתי לפניהם ללא ספק) – השלישי כבר היה 9 דקות לפני, אולי הייתי מצליח לעקוף ואולי לא. לא ברור לי למה לכולם המיקום חשוב כל כך אבל הנה.

מפת המירוץ:


View Larger Map

סינגל ספיד – בפנים או בפנים? (in your face or inside)

הדיון התחיל דווקא ברגוע, כשחנוך דיווח על תחרות XC שהגיע אליה עם הSS..  מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת התבגרנו מספיק כדי להתחיל להופיע בתחרויות רגילות עם הSS, בלי פודיום משלנו, בלי בלגנים. אנחנו והמכונות שלנו.

כשהקלאסי קיבל את זה כהרמה להנחתה וטען ש"קומונה שסינגל ספיד זה מעיין נכות שיש להתפאר בה בכל תחרות אפשרית", ונפתח דיון בענין, שלא כולו ברור לי, מכיוון שהיתה הסטוריה נסתרת קצת בשבילי עד עכשיו.. אם אני מנסה לסכם את מה שהבנתי, אלו היו המחשבות\טענות:

  • הרבה אנשים מתנגדים לפודיום מיוחד לרוכבי סינגל ספיד
  • סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים
  • לא להיות אליטיסטים – לא צריכה בעיה לאפשר לגיריות לרכוב איתנו, או לחשוב שאנחנו יותר חזקים
    פודיום לרוכבי סינגל ספיד

אז למה מתנגדים לפודיום? לא ממש ברור לי. שמעתי (משני אנשים שונים) שסינגל ספיד זה לא כמו "נכים" או נשים שמקבלים פודיום משלהם, משום שזו החלטה שלנו לרכוב בלי הילוך. אבל זה נראה לי קצת לא לענין – אולי נעשה פודיום אחד ל10 ק"מ ריצה ול-8? מי שרוצה לרוץ 10 – בעיה שלו. מה ההבדל?

ברור שאני מגזים, אבל לא יותר מדי – לטעמי סינגל ספיד היא קטגוריה שונה פעמים רבות, ולפעמים בכלל לא. תלוי במירוץ, תלוי בסביבה, תלוי באנשים. בתחרויות ארוכות, מרתונים וכדומה – לדעתי זו קטגוריה בזכות עצמה, משום שמרתון היא תחרות של אתגר סיום – ולא אתגר מהירות. המטרה, האופי, הזמן – הכל שונה, ולכן גם הקטגוריות. במירוץ XC, אם אני בא עם סינגל ספיד, אז זה בשבילי בלבד, ואני לא מצפה לקטגוריה משלי – יותר מזה, אני אפילו מעדיף להשתתף כחלק מהשאר, ונראה מה יהיה.

אני לא הולך יותר מדי להתייחס למה שקורה בחו"ל. היו כאלה שאמרו שבחו"ל זה לא נהוג, בלה בלה בלה. זה גם לא נכון וגם לא רלוונטי. תתעוררו חבר'ה – אנחנו לא חו"ל.

ומה בעד פודיום מיוחד?

  • להביא אנשים – פודיום לסינגל ספידרים מביא יותר סינגל ספידרים. פשוט. אני לא אוהב שיוכים לקבוצות לרוב, אבל העובדה שכולנו יושבים בקומונה אחת קטנה בתפוז ומפמפמים אחד לשני על תחרויות מביאה הרבה פעמים לתוצאה שהרבה מאיתנו באים. בVC זה אולי לא ממש משנה בכמויות, אבל ב24 שעות פשוט לא היה מירוץ אם לא היתה באה הקבוצה של הסינגל ספידרים.
  • לעשות קצת רעש – חלק מהאנשים בקומונה פשוט עושים רעש. פעילים בקומונת אחרות (AM, כביש, טריאתלון וכמובן הקומונה אחות 4"), מוכשרים, ובעיקר – אוהבי בריות. הם באים ועושים שמייח. לא הסגנון שלי אולי, אבל עובדה בשטח. למה לא לעודד? למה להביא רוכבי עילית מחו"ל נראית מטרה טובה אבל לעודד את המקומיים לא בא בחשבון?

הנקודה השנייה מביאה אותי ל..

סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים

זה נראה לי ביטוי לאישיות יותר מאשר ביטוי לסוג האופניים. יש אנשים רעשניים, דברניים, או סתם מושכי תשומת לב (ואני אומר את שלושת התיאורים האחרונים ברוח הטובה ביותר.. שלא תהיה טעות) ויש כאלה שלא. מי שמתחרה רואה את כולם בכל מקום, בטריאתלונים, באופני כביש, בריצה, ובאופני הרים. למרבית הפלא (!) יש אנשים כאלה שגם רוכבים סינגל ספיד. מה הקטע? צריך להשתיק רק בגלל שאנחנו רוכבים שונה? לדעתי דווקא מי שחושב ככה רואה את הרכיבה חסרת ההילוך כדבר שצריך להתייחס אליו אחרת(בייראת כבוד?), ולא מי שמתייחס לרכיבה כדבר שאנחנו פשוט עושים.

 

על אליטיסטיות וחברים

אליטיזם (לפי וויקיפידיה):

אליטיזם היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה—קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה—היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה.

נראה לי אישום קצת מוגזם. אני לא יכול לדבר בשם הקבוצה, אבל אני יכול לכתוב מה אני מרגיש. כתבתי בקומונה:

אני כן מעריך מאוד את החבר'ה שרוכבים כאו בקומונה, שפשוט באים לרכוב חזק, לא כי שופוני, וכאן תרשה לי לאמר על ראש הגנב בוער הכובע, לא מענין אותי מי חושב מה על איך שאני רוכב, אני רוכב הכי חזק שאני יכול, וזה כל מה שאני יכול. אם יקרקעו לי את הטוסיק לא יזיז לי כהוא זה, ואם אני אקרקע טוסיקים אחרים אני אשמח, אבל לא כי הראתי למישהו ולא כי אני נכה, אלא כי הצלחתי.

 

superDאני כאן בגלל האופי, לא בגלל הרכיבה. זו אחת הסיבות שאני לא בפורומים אחרים של אנשים חזקים לא פחות. אני כאן כי יש לנו רכיבות מדהימות מאוד (הלינק האחרון לא היה בהכרח סינגל ספידרים אבל היום הם כבר כן..). אין לי בעיה עם הגאווה הזו שאני מרגיש, אין לי בעיה עם הכבוד שאני רוכש להישגים החיצוניים של החבר'ה, לפורטו (מקום 7 בFelt Da Speed Challenge, פעם ראשונה על אופני כביש) ואייל ואילן (שני ושלישי  בסופר D, אני לא מדבר על המרתונים, כי זה מהקומונה השנייה) וכו'. למה צריך להחביא את זה? מה הבעיה בדיוק?

בקשר לרכיבה עם גיריות, מתחילים, קצבים וכדומה: לא הייתי מודע שיש את הקטע הזה. כל עוד לא מגזימים, אני מוכן לרכוב פחות או יותר עם כל אחד. מדי פעם אני רוצה משהו אחר, ואז אני רוכב עם קבוצה סגורה יותר, אבל בשביל זה המציאו החרשה..

 

ולמרות כל זה..

יש כאן רגשות מעורבים, חוסר הסכמה, מחשבות לכאן ולכאן. יש הרבה קומונות אופניים וספורט, ולא ראיתי והשתתפתי בקומונה שבה חוסר ההסכמה היה אדיב, מכובד, לא אישי, ובמקום כמו המיני ויכוח הזה. אז אני אנסה להפסיק להשתפך אבל המון תודות לאסי שמוכיח שהוא קלאסי :) ותודה על הבדיקה העצמית שאתה מעורר.. לפחות בשבילי.

IMG_0560

תוכנית מרוצים, 2008-2009

עם התפתחות הספורט בישראל, אחרי שעברנו מרוצי XC מרובי משתתפים, ואח"כ ירידה במספרים (כמו שקורה בארה"ב, רק בהילוך מהיר), ממרוצי טריאתלון של 200-300 איש בזמן שאני התחרתי לרשימה סגורה של 1000 איש היום, סוף סוף אנחנו מתחילים להגיע לשלב הבא של התפתחות הספורט בישראל – מרוצים פירטיים של אנשים שפשוט אוהבים את מה שאנחנו עושים, ותחרויות גדולות ומיוחדות, מחוץ לשנטץ הרגיל.

שנה שעברה היתה תחרות פירטית לסינגל ספיד וסייקל קרוס, ועוד כמה תחרויות קטנות שלא השתתפתי, אבל עכשיו, מכיוון שפורסה תחרות הישראמן 2009, אני חייב להתחיל לתכנן מה הולך להיות בזמן הקרוב..

אז לפי הסדר, כולל כל הדברים המעניינים שהולכים להיות השנה:

  • Coastal Challenge –    13.09.08 – ריצה אתגרית של 24 ק"מ בחוף
  • המרתון הירוק הראשון – 19.10.08 – אימון ראשון למצבי לקראת הישראמן, וגם סתם בשביל הכייף. אני לא אמור להיות מוכן ממש עדיין
  • אמריקן סנטורי (אני מעדיף אמריקן קלאסיק) – לא ברור איזה תאריך – 100 מייל של הנאה וסבל (?) במדבר
  • גבעות האימה – ריצה אתגרית פרטית שלי – פרטים מתישהו בהמשך
  • מרתון טבריה – 08.01.09 – אימון אחרון לקראת הישראמן
  • ישראמן 2009 – 27.02.09 – זהו זה.
  • מנוחה.

מפתיע כמה דברים מעניינים קורים.. קצת יותר קשה לתכנן, הרבה יותר קשה לבצע, הרבה הרבה יותר מענין.

המרתון של זוהר

זוהר קנטור, איש יקר ורוכב סינגל ספיד בלב,  מסיים את המרתון (הראשון שלו, אני מקווה) בזמן מדהים של 3:27..

ליוותי את זוהר כמעט לאורך כל האימונים הרציניים שהוא עשה לקראת התחרות, ולי בפעם הראשונה שאני ממש מלווה מישהו מרחוק (למרות שלוויתי את אורית במרתון ואיתמר, עם אורית הליווי היה צמוד מאוד ועם איתמר רחוק יותר), וזוהר חשף אותי לכל ההתלבטויות, הקשיים, המחשבות, מה שגם הוא מאורגן הרבה יותר ותכנן כל פרט ופרט, כיאה לפרקציוניסט גאה. בפעם הראשונה אחריהרבה זמן הצטערתי ממש שלא הייתי בכושר לתחרות, וממש נדבקתי בהתלהבות של זוהר. אם יהיה מרתון בשנה הבאה?

Technorati Tags: ,,