ארכיון תגית: פורטו

רכיבת השנה החדשה :)

בגלל שזו שנה חדשה.. בגלל מזג האויר.. בגלל סינגלים חדשים במשמר העמק.. בגלל רכיבת אמצע השבוע (חופש, אבל מי סופר) שרק אפשר לחלום עליה בשבוע רגיל..

משפחת אונגר, פורטו, תמיר,  הלוטמים, צחי, יואב ואילן בסינגלים ארוכים וחומים, בתוך שדות צהובים ושמיים כחולים, כחולים.. עם פסגות רכיבה מעל האגם ופעמיים את פטרה.. חלקנו גם עשו את הסינגל בעליה פעמיים..

סה"כ 27.38 ק"מ של תענוג.. בקצב רגוע יחסית (דופק ממוצע 131, שנראה קצת משוגע, אבל לא רע:


View Larger Map

סינגל ספיד – בפנים או בפנים? (in your face or inside)

הדיון התחיל דווקא ברגוע, כשחנוך דיווח על תחרות XC שהגיע אליה עם הSS..  מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת התבגרנו מספיק כדי להתחיל להופיע בתחרויות רגילות עם הSS, בלי פודיום משלנו, בלי בלגנים. אנחנו והמכונות שלנו.

כשהקלאסי קיבל את זה כהרמה להנחתה וטען ש"קומונה שסינגל ספיד זה מעיין נכות שיש להתפאר בה בכל תחרות אפשרית", ונפתח דיון בענין, שלא כולו ברור לי, מכיוון שהיתה הסטוריה נסתרת קצת בשבילי עד עכשיו.. אם אני מנסה לסכם את מה שהבנתי, אלו היו המחשבות\טענות:

  • הרבה אנשים מתנגדים לפודיום מיוחד לרוכבי סינגל ספיד
  • סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים
  • לא להיות אליטיסטים – לא צריכה בעיה לאפשר לגיריות לרכוב איתנו, או לחשוב שאנחנו יותר חזקים
    פודיום לרוכבי סינגל ספיד

אז למה מתנגדים לפודיום? לא ממש ברור לי. שמעתי (משני אנשים שונים) שסינגל ספיד זה לא כמו "נכים" או נשים שמקבלים פודיום משלהם, משום שזו החלטה שלנו לרכוב בלי הילוך. אבל זה נראה לי קצת לא לענין – אולי נעשה פודיום אחד ל10 ק"מ ריצה ול-8? מי שרוצה לרוץ 10 – בעיה שלו. מה ההבדל?

ברור שאני מגזים, אבל לא יותר מדי – לטעמי סינגל ספיד היא קטגוריה שונה פעמים רבות, ולפעמים בכלל לא. תלוי במירוץ, תלוי בסביבה, תלוי באנשים. בתחרויות ארוכות, מרתונים וכדומה – לדעתי זו קטגוריה בזכות עצמה, משום שמרתון היא תחרות של אתגר סיום – ולא אתגר מהירות. המטרה, האופי, הזמן – הכל שונה, ולכן גם הקטגוריות. במירוץ XC, אם אני בא עם סינגל ספיד, אז זה בשבילי בלבד, ואני לא מצפה לקטגוריה משלי – יותר מזה, אני אפילו מעדיף להשתתף כחלק מהשאר, ונראה מה יהיה.

אני לא הולך יותר מדי להתייחס למה שקורה בחו"ל. היו כאלה שאמרו שבחו"ל זה לא נהוג, בלה בלה בלה. זה גם לא נכון וגם לא רלוונטי. תתעוררו חבר'ה – אנחנו לא חו"ל.

ומה בעד פודיום מיוחד?

  • להביא אנשים – פודיום לסינגל ספידרים מביא יותר סינגל ספידרים. פשוט. אני לא אוהב שיוכים לקבוצות לרוב, אבל העובדה שכולנו יושבים בקומונה אחת קטנה בתפוז ומפמפמים אחד לשני על תחרויות מביאה הרבה פעמים לתוצאה שהרבה מאיתנו באים. בVC זה אולי לא ממש משנה בכמויות, אבל ב24 שעות פשוט לא היה מירוץ אם לא היתה באה הקבוצה של הסינגל ספידרים.
  • לעשות קצת רעש – חלק מהאנשים בקומונה פשוט עושים רעש. פעילים בקומונת אחרות (AM, כביש, טריאתלון וכמובן הקומונה אחות 4"), מוכשרים, ובעיקר – אוהבי בריות. הם באים ועושים שמייח. לא הסגנון שלי אולי, אבל עובדה בשטח. למה לא לעודד? למה להביא רוכבי עילית מחו"ל נראית מטרה טובה אבל לעודד את המקומיים לא בא בחשבון?

הנקודה השנייה מביאה אותי ל..

סינגל ספיד צריך לרכוב, ולא לדבר – לא צריל לעשות בלגנים

זה נראה לי ביטוי לאישיות יותר מאשר ביטוי לסוג האופניים. יש אנשים רעשניים, דברניים, או סתם מושכי תשומת לב (ואני אומר את שלושת התיאורים האחרונים ברוח הטובה ביותר.. שלא תהיה טעות) ויש כאלה שלא. מי שמתחרה רואה את כולם בכל מקום, בטריאתלונים, באופני כביש, בריצה, ובאופני הרים. למרבית הפלא (!) יש אנשים כאלה שגם רוכבים סינגל ספיד. מה הקטע? צריך להשתיק רק בגלל שאנחנו רוכבים שונה? לדעתי דווקא מי שחושב ככה רואה את הרכיבה חסרת ההילוך כדבר שצריך להתייחס אליו אחרת(בייראת כבוד?), ולא מי שמתייחס לרכיבה כדבר שאנחנו פשוט עושים.

 

על אליטיסטיות וחברים

אליטיזם (לפי וויקיפידיה):

אליטיזם היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה—קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה—היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה.

נראה לי אישום קצת מוגזם. אני לא יכול לדבר בשם הקבוצה, אבל אני יכול לכתוב מה אני מרגיש. כתבתי בקומונה:

אני כן מעריך מאוד את החבר'ה שרוכבים כאו בקומונה, שפשוט באים לרכוב חזק, לא כי שופוני, וכאן תרשה לי לאמר על ראש הגנב בוער הכובע, לא מענין אותי מי חושב מה על איך שאני רוכב, אני רוכב הכי חזק שאני יכול, וזה כל מה שאני יכול. אם יקרקעו לי את הטוסיק לא יזיז לי כהוא זה, ואם אני אקרקע טוסיקים אחרים אני אשמח, אבל לא כי הראתי למישהו ולא כי אני נכה, אלא כי הצלחתי.

 

superDאני כאן בגלל האופי, לא בגלל הרכיבה. זו אחת הסיבות שאני לא בפורומים אחרים של אנשים חזקים לא פחות. אני כאן כי יש לנו רכיבות מדהימות מאוד (הלינק האחרון לא היה בהכרח סינגל ספידרים אבל היום הם כבר כן..). אין לי בעיה עם הגאווה הזו שאני מרגיש, אין לי בעיה עם הכבוד שאני רוכש להישגים החיצוניים של החבר'ה, לפורטו (מקום 7 בFelt Da Speed Challenge, פעם ראשונה על אופני כביש) ואייל ואילן (שני ושלישי  בסופר D, אני לא מדבר על המרתונים, כי זה מהקומונה השנייה) וכו'. למה צריך להחביא את זה? מה הבעיה בדיוק?

בקשר לרכיבה עם גיריות, מתחילים, קצבים וכדומה: לא הייתי מודע שיש את הקטע הזה. כל עוד לא מגזימים, אני מוכן לרכוב פחות או יותר עם כל אחד. מדי פעם אני רוצה משהו אחר, ואז אני רוכב עם קבוצה סגורה יותר, אבל בשביל זה המציאו החרשה..

 

ולמרות כל זה..

יש כאן רגשות מעורבים, חוסר הסכמה, מחשבות לכאן ולכאן. יש הרבה קומונות אופניים וספורט, ולא ראיתי והשתתפתי בקומונה שבה חוסר ההסכמה היה אדיב, מכובד, לא אישי, ובמקום כמו המיני ויכוח הזה. אז אני אנסה להפסיק להשתפך אבל המון תודות לאסי שמוכיח שהוא קלאסי :) ותודה על הבדיקה העצמית שאתה מעורר.. לפחות בשבילי.

IMG_0560

אתגר הפרה המתה

יום שבת בבוקר. מרגיש את הרגליים, הכתפיים. מרגיש את האיטיות כשאני עולה אל הבית, בקומה הרביעית, עלייה שאני בדרך כלל מדלג עליה. אבל יותר מכל אני מרגיש את האופוריה (כל הזכויות שמורות לאילן בקומונות סינגל ספיד).

כתבתי כבר בעבר על מרוצים מדהימים, מירוצים שהשאירו אותי בתדהמה וכמובן על רכיבות מטורפות, מדהימות. טובות. ובכל זאת, אחרי הכל, היה כאן משהו שונה. אולי הקבוצה המגובשת מאחורי שעות של רכיבה, אהבה לחיים האלה, ימים שלמים שמבלים יחד.. אולי העובדה שהאירוע הזה היה יותר .. שלנו .. ואולי זו פשוט היתה תחרות טובה :)

התחרות מתחילה מוקדם בבוקר. אני מתעורר אחרי שעתיים של שינה, 4 בבוקר, אירגונים אחרונים, ויוצא לדרך. אוסף את פיט (באיחור קל.. סליחה) בערך ב4:45 (כשאני כותב את זה אוטומטית היד שלי כותבת 16:45, ואז אני מבין – לא, זה לא ארבע אחה"צ..) ואנחנו בדרך. אני כל כך עייף שאני לא יכול לנהוג. פיט לוקח את ההגה ואני תופס עוד חצי שעה של שינה מתוקה..

מגיעים לחניון והכל עדיין חשוך. איתנו מגיעים החברה המארגנים, חברים, רוכבים, והשטח הולך ומתמלא. עוד פרצוף שמח, עוד מישהו שלא ראית הרבה זמן, או אף פעם, פגשת דיגיטלית בלבד או מעולם לא. כמה התחביב הזה גדל בשנתיים האחרונות, מקבוצה קטנה ומשוגעת לקהל הזה. מארגנים את השולחנות מהר, סוגרים פינות אחרונות (דפים, עטים והוראות אחרונות לפיטר, החולצות מגיעות עם זוהר שאסף אותן אתמול, ואני סוף סוף רואה על מה עבדתי בשבועיים האחרונים, שולחן חלוקת חולצות ותשלום – על החולצות והבשר, לא על התחרות, וכו'), ומנסים להגיע לזינוק ב6:30.

(תמונה של septA, הגלריה כאן)

בגדול הכל הולך מהר ומדויק. ככה זה שאתה עובד עם מקצוענים. כולם מתקתקים את התפקידים שלהם, וכולם כולם רוצים ורצים לעזור. אילן שיער שנאחר ברבע שעה. תזכירו לי בעתיד לסמוך על הערכות הזמנים שלו יותר..

ממהרים לתת חולצות קודם כל לאנשים שעזרו, לתת מוזיקה בפול ווליום עד שהדיג'י מגיע, לארגן את האופניים, מספרים.. אני אוהב את האופציה לחלק לאנשים מספרים לפי בחירתם, הקודם זוכה. כמובן שאין לי הרבה תחרות על המספר 27, אבל מה אנשים מבינים. אנחנו שומרים את המספרים המבוקשים 1-3 כפרסי זכייה, ומונעים ריבים מראש. הכל מאורגן, מוכנים ליציאה. תידרוך מהיר ומצחיק, בדיוק מה שצריך כדי להוריד לחצים לפני תחרות, מגלה לנו שוב את היעוד האמיתי של פורטו, ואנחנו יוצאים.

הסיבוב הראשון

יש איזו מחשבה בהתחלה, איזה שביב של תקווה, או איזו תהיה, על כמה מאחורי חנוך וניל נוכל להיות. האם נצליח לסיים את המסלול כשהם עוקפים אותנו בסיבוב שלם או פחות? אולי רק כמה דקות? מי יודע. כל הרכיבות עם חנוך הוא מופיע עם חיוך, מרחף לו מקדימה ולפעמים נעלם, אבל זו תחרות.. מה יהיה?

אין הרבה זמן לחשוב על זה, כי התחרות מתחילה ואנחנו מצליחים להשאר להם על הזנב.. בערך 5 שניות. הם פותחים מבערים (אני מקווה..) ועפים קדימה. לא נראה אותם עד סוף התחרות. לקראת סוף הסיבוב הרביעי קצת פחדתי לראות אותם שוב, מגיחים מאחור, אבל לשמחתי גם זה לא קרה.. נו טוב.

מתארגנת לה קבוצת חוד, בעיקר הרוכבים המוכרים של הקומונה עם כמה אורחים. וורן נותן כבוד, רמי קופץ קדימה ואחורה, מדבר, מקשקש, בודק. גם הוא בא לתת כבוד, ויוצא עם הרבה יותר ממה שהוא נכנס.. וגם הוא, איפהשהו בסיבוב השני, נותן גז ונעלם. זה טוב לדעת עוד כמה אנחנו עוד יכולים להתחזק.. :)

דופק גבוה, קצב הרבה יותר מדי חזק בשביל תחרות כזו, אבל אני מרגיש מאוד בטוח בכושר שלי. השיפור שחל בשבועות האחרונים פשוט מטורף, ואני יודע שגם עם הכאב יבוא, וכשהכאב יבוא, אני יכול לו. אין לי בעיה. אילן כמובן חי על דופק גבוה וקצב חזק, אז אנחנו פשוט נותנים בראש ורצים קדימה. לדעתי הסיבוב הראשון הוא מה שנותן לנו את התחרות, ושאר הסיבובים אנחנו בערך כמו שאר המובילים.. רק עם כמה דקות יתרון.

הסיבוב הראשון לוקח 28 דקות (רשמי וגם לא רשמי), עם מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש, דופק ממוצע של 165 ומקסימלי 184. להפתעתי יחסית זה הסיבוב הקל ביותר מבחינת סטטיסטיקות בתחרות עם 417 קלוריות לפי השעון שלי. כנראה שהתשלום מגיע אח"כ. אנחנו מגיעים שנייים אחרי חנוך וניל, ונשארים שם עד סוף התחרות.

הסיבוב השני

כאן התחרות מתחילה. עדיין לא קשה מדי, כוח רצון עדיין לא נכנס למשחק, אבל כבר לא פשוט וקל כמו בסיבוב הראשון. אני נכנס למוד תחרות ופשוט רוכב, שוקע, חולם. בראש מתנגנת לי המנגינה של Boy Sets Fire, של  Rookie שהוא בפסקול של ROAM. השיר הזה מדבר על רכיבה, על טיולים, על חזרה הביתה ורכיבה עם חברים (לפחות בסרט). מה יותר מתאים מזה כרגע? אבל גם אצלי כרגע זה רק פסקול. אני חושב על הנאום שהייתי רוצה לתת בסוף, משהו קצר, כדי להעניק את פרס סינגל ספידר השנה. הנאום לא יוצא אל הפועל בסוף, בגלל כל מיני סיבות, אבל הוא ממלא לי שני סיבובים בכיף. ואני רוכב, וחולם, רוכב.. וחולם..

הסיבוב השני הוא האיטי ביותר שלנו. אני חושב שהעובדה שאני קצת רחוק מאילן, לא כל כך שם לב מה קורה, גורם לזה שאנחנו לא מריצים אחד את השני. בסיבוב השני אני דואג לתקן את זה. אנחנו מסיימים ב32 דקות (31:55 רשמי), מהירות מקסימלית של 50 קמ"ש שוב, דופק ממוצע 162 (נמוך יותר) אבל מקסימלי של 188, וסה"כ 480 קלוריות.

(תמונה של עדי מגרופי.. הגלריה המלאה כאן)

הסיבוב השלישי

המירוץ מתחיל. עזבו אתכם מסיבוב ראשון מהיר, שני חולמני. בשלישי המאבק מתחיל.. הרגליים כבר עייפות, הפסיכולוגיה מתחילה לפעול. בראש המנגינה עדיין מתנגנת, הנאום לא מוכן לגמרי,אבל הראש גם חוזר לתחרות. לא מהר מדי, לא חזר מדי, לא לאט מדי, לא להרדם. להשאר עם אילן, לדחוף אחד את השני. אפשר כבר לטוס בירידות, אפשר לתת בטכני בסינגל.

כשבחרנו את המסלול, לא ידענו אם להוסיף עוד סינגל אחד. מסלול של 8.5 ק"מ עם סינגל אחד בלבד, טוב ומענין ככל שיהיה, נראה לי קצת מדי. היו מספיק עליות, ולמרות שהגובה המצטבר לא היה גדול (230 מ' לסיבוב), הוא היה מאוד מרוכב בכמה עליות תלולות. בסינגל ספיד המשמעות היא קשה :) בסוף אחרי חיפושים ומחשבות ופחדים מסינגלים קשים ואנשים פצועים, הוחלט לא להוסיף עוד סינגל. בסיבוב השלישי אני שמח על זה. המסלול פשוט מושלם. כושר בהתחלה, טכני בסוף. שני סוגי האושר, מרוכזים כל אחד בצד שלו. בהתחלה אני מרוכז ברגליים, בהמשך בגוף. אני שם לב שמזג האויר די מחייך אלינו (הגרמין הראה 21 בממוצע), אבל עכשיו בסיבוב השלישי אני יותר רגוע. נעים פה, בעופר.. הכל נעים וטוב.

אנחנו מסיימים ב31:31 (וואו הזמנים הרשמיים מדוייקים! כל הכבוד לפיטר!) – חצי דקה מהר יותר מהסיבוב הקודם. המהירות המקסימלית נמוכה יותר, 48.5 קמ"ש, הדופק הממוצע זהה (162) אבל המקסימלי עדיין גדל (192).. 523 קלוריות, מבחינת אנרגיה הסיבוב הקשה ביותר. אנחנו מסיימים אותו ב1:31:55 מתחילת התחרות, ז"א שאם נספיק את הבא ב29 דקות או פחות נוכל להכנס לעוד סיבוב. אני לא ממש בטוח שאני רוצה, אבל אילן אומר שהוא ממש לא רוצה.. אז הסיכוי נעלם. חושב שצריך להתרכז בלא לאבד זמן לזוג שאחרנו, שמסיים את הסינגל בדיוק כשאנחנו יוצאים לעוד סיבוב. עכשיו אני רואה שהם צימצמו 2 דקות בסיבוב האחרון, אבל אנחנו עדיין שתיים לפניהם.. מסוכן.. מסוכן. אני שמח שלא ידעתי את הפרטים האלה תוך כדי. אני מאוד שמח שאילן לא ידע את זה, הוא היה משתגע.

הסיבוב הרביעי

אין לאן לברוח, אין יותר תירוצים. רכיבת קומונה? סיבוב במיר"ב? אני והחבר'ה? אין. זה מירוץ, זה קשה, ויש עוד סיבוב אחד. אני מתפקס, סוף סוף, על הרכיבה. לא דואג יותר שמישהו יפצע, לא חושב על האירגון, מוציא את הכל מהראש. בוא נרכב את זה חזק, בוא נסיים כמו גדולים. בוא נטוס את המסלול הזה כאילו אין מחר. בוא ונחיה את התחרות הזו. בוא להנות. (מדבר אל עצמי..)

וכמו שצריך, הסיבוב הזה חלומי. הראש באובר פרוססינג, הארות אישיות שמפילות אותי (או שהאנדרנלין מתחיל לבעוט והכל נראה נורא חכם או שעליתי כאן על משהו), המסלול נראה לי אפילו יותר כייפי מקודם. הדופק עולה, אבל לא ממש אכפת לי. מה שלא יקרה, אנחנו מסיימים את המירוץ בסיבוב הזה, ננוח אח"כ. אני אוהב את רוח הלחימה הזו, שכאילו איבדתי בשנים האחרונות. ראיתי אותה חוזרת מאז שהחלטתי ללכת על האיש ברזל השנה, ראיתי אותה מופיעה באימונים, בריצת הלילה של נייקי, וסתם בחיים. שלום, עולם, אני שוב כאן.

מהר יותר בירידה (מהירות מקסימלית של 52.2), הדופק הממוצע חוזר ל165, המקסימלי נרגע (182), וכך גם האנרגיה (517 קלוריות). הסיבוב הרביעי שלנו מהיר משני קודמיו (31 דקות, עוד חצי דקה מהיר יותר מהקודם), מרגיש קשה יותר, אבל מרגיש באותה הדרך, טוב יותר. שבועיים של הכנות, מחשבות, חישובים, דיבורים והתרגשות מגיעים אל קיצם, כמעט. המירוץ הלך טוב, הכל תיקתק, הכל מאורגן, גם הרכיבה האישית של אילן ושלי היתה טובה, רק לסיים ולראות שאף אחד לא נפצע ויהיה מושלם. אולי נצליח בכל זאת לתת עוד סיבוב?

אבל לא, אנחנו מסיימים ב2:02:55, ואסור להכנס לעוד סיבוב אחרי שעתיים. מקום שני רשמי (מקום ראשון הספיקו עוד סיבוב, והקדימו אותנו ב18 דקות בסיבוב הרביעי בערך, אבל לא עקפו אותנו בסיבוב שלם! מקום שלישי 4 דקות אחרינו). אילן ואני מאושרים. נראה לי שכולם מאושרים. זה אולי נשמע קצת טיפשי כשאני מנסה לכתוב על זה.. איך אפשר לתאר אנרגיות של אושר.. לא יודע בדיוק. אני מברר שאף אחד לא נפגע והולך לכיוון האוכל. מקבל בירה קרירה והמון ברכות..ועכשיו, עם הבירה ביד.. המירוץ מסתיים.

(מתוך האלבום של ארנון, הגלריה המלאה כאן)

סיום

שואל על המצב, בודק שוב ושוב שהכל בסדר, שלפיט יש בירה ולכולם יש חולצה. אילן מרגיש אותו הדבר, וסיימנו עוד מירו. מוצלח יחד, וזה ממש מירוץ שלנו. הרבה אנשים עזרו בדרך, פורטו למעשה אירגן כל כך הרבה (תודה!) שקשה לי להגיד שהמירוץ הזה הוא שלי יותר משלו, אבל באיזשהו מקום, אני מרגיש המירוץ הזה הוא שלנו.

תם ונשלם. אנשים אהבו את המסלול, אהבו את המירוץ. היו סמסים, היו ברכות, היה שירשור תודות ושרשור תודות מהחברה הגדולים של סלאלום חיפה. אני עוד מצפה לשרשור תודות רשמי מהפיראט.. זה יגיע, וסיכום של התוצאות, ותחרות התחפושות. אבל על זה מארגן התחרות צריך לכתוב. חפשו עידכונים באפיק ישראל (אפיק מארח את אתגר הפרה המתה) אם מענין אתכם.. אני קצת באסקטזה.. אני אסתכל על זה אח"כ..

עוד הערה

אייל שיחק אותה ברמות אחרות עם פרס שהוא הכין לתחרות. לא נראה לי אף אדם מחוץ לעולם שלנו היה יכול ליצור משהו כל כך נכון, יפה, מתאים, לאירוע. חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להעניק את הפרס למקום הראשון, אבל אייל שיפר אפילו יותר עם הרצון להעניק את הפרס לסינגל ספיד של השנה. הרוכב שלנו. לא נראה לי שהיה ספק שזה מגיע לאילן, וגם אייל לא חשב פעמיים. אם יש מישהו שמייצג אותנו, שעושה יום וליל בשביל הקומונה, בשביל אנשים שלה, מדבר, מארגן, מסדר רכיבות, אופניים, חלקי חילוף, מסדר בעיות ותופר עליות, זה אילן. לא יכול להיות אחרת. אם היה אפשר לשפר את התחרות הזו בצורה כלשהי, אם היא לא הייתה מושלמת מספיק, אייל סידר את זה. אין.

(שוב תמונה של עדי, פיט שופט ושותה רק שתי בירות כל הבוקר!)

ואילן מקבל את הפרס, נראה לי התמונה השנייה אומרת את הכל:

יום חמישי של כאב

אחרי רכיבת הבוקר הלא קלה עם אילן, פורטו וירון מהקומונה (הפוסט הזה הוא לא על הרכיבה הזו, אבל בשביל הרקע אני אפרט קצת) במענית, רכיבה בה אילן הפליא בסינגלים חדשים ולא מוכרים, פורטו בפלאי התזונאית (והתוצאות המהירות בקצב), וירון המתעורר מאוחר, רכיבה ממוצעת של 1:45:56 שעות (נטו 1:23:16), עם דופק ממוצע 148 ומקסימלי 182 (רכיבת סינגל ספיד טיפוסית.. הנה הדופק:

heartrate

והנה המסלול למתענינים:
View Larger Map

לא שכחתי בערב שבכל זאת, היום הוא יום חמישי, ויום חמישי יש אימון שנקרא יום חמישי של כאב. לאימון הזה הרבה מטרות, חלקן לכושר (זהו אימון האינטרוולים העיקרי שלי), וחלקן בשביל הנוחות (כדי לצאת ביום חמישי צריך אימון זריז יותר. לרוב אני מסיים ב40 דקוות לערך). שבוע שעבר סיימתי ב41 דקות, דופק ממוצע 169, עם מקסימלי של 185.

המסלול שלי כולל 2 ק"מ חימום, בערך 4 ק"מ בכל הכוח, עוד 2 ק"מ שאני מגדיר אופציונליים – אם יש כוח רצים חזק, אם לא, קצב רגיל, ו2 ק"מ להרגע בסוף.הגעתי לפארק, החלפתי מוזיקה לRage Against The Machine, איך אפשר לרוץ לאט איתם? ונתתי בראש. היה קשה. הדופק לא עלה, השרירים כבר לא זזו, 45 דקות עם ממוצע 157, ומקסימלי 181. כל מטר היה מלחמה. כל פיסה של מסלול שעברתי חישבתי את המטר הבא. חשבתי על הכאב, למדתי אותו, הכרתי אותו, למדתי להתעלם ממנו. שום דבר לא עזר, הגוף שלי פשוט לא יכל להגביר קצב. חשבתי שלפחות יש כאן אלמנט אימוני מסויים, לקחת את הגוף לקצה, וללמוד פסיכולוגית להיות שם. עוד מעט זה יגמר ואני ממילא לא ממש אזכור את הקטעים הקשים.

ואז קיבלתי את זה, איזה מחסום סופי על הגוף, על הראש, וידעתי שנגמרו הספרינטים להיום. אבל זה לא שינה לי שום דבר, כי באותו רגע המוח השתחרר, ומחשבות התחילו לרוץ במהירות. לא מחשבות שמחות, לא עצובות, לא משהו ספציפי – רק מהר. או שהעולם האט באותו רגע, מי יודע. הגעתי הביתה וישר ישבתי לכתוב את ה שחשבתי, פחדתי לשכוח ולאבד את זה:

קשה לתאר את תחושות הכאב, ההשפלה והענווה, השזורות בצורה שאני לא בדיוק מבין במיצוי, שלמות והשלמה שאני מרגיש עכשיו, רגע אחרי סיום הריצה. כאילו ממקום של כוח ועוצמה, ממקום שאני בלתי מנוצח, יכול לכל קושי פיזי ואין דבר שיכול לעצור אותי, להגיע למצב שאני בקושי משלים ריצה של שני ק"מ חזרה הביתה , לאט, הכל כואב, הרגליים לא זזות. התחושה שאולי אני כלום, בכלל, אבל מלווה בהמון סיפוק, והמון קיום מהצד השני. הדבר היחידי שאני יכול להדגים שהוא דומה הוא אולי היין ויאנג.

מתוך המקור למעלה:

מגיע במקורו בפילוסופיה הסינית העתיקה והמטפיזיקה, המתאר את שני הכוחות המנוגדים הקדמונים אך משלימים המצוייים בכל הדברים ביקום.
יין: החלק הקר, הנמוך, האיטי והחשוך של התהליך, חיפוש מטה, מקושר עם ירח אפל (החלק שנמצא רחוק מהשמש) ומסמל את אופי או הטבע הנשי מקושר ללילה.
יאנג: החלק החם, הגבוה, המהיר, הפעיל, חיפוש מעלה והמואר של התהליך ומקושר עם החלק הזוהר של שמש ומסמל את אופי או הטבע הגברי מקושר ליום.

ההגדרות ארוכות ומסובכות, ואפשר לקרא עליהן בהרבה מקומות ברשת. אותי משכה העובדה שאין צד טוב או רע, אין צד שמנסים לא להגיע אליו. אתה שלם כשיש לך גם את זה וגם את זה. את החום והקור, את החוזקה והחולשה, את הכוח והמוח, אץ הגאווה ואת הענווה.

אם מישהו ישאל אותי בעתיד למה אני אוהב לרוץ. התשובה שלי תהיה טובה יותר. כי יש ימים שיש ריצות כאלה, כמו היום. כי יש ימים של הארה. לכן אני אוהב ריצה.

ישראמן פורסם!

זה רשמי, זה קורה. אני רק חושב על זה והדופק שלי משתנה. ישראמן 2009, עוד איירונמן.. כבר נרשמתי אבל עכשיו זה רשמי. פברואר 2009, זה שוב קורה.

בניגוד לפעם הקודמת, הפעם אני סולו (בלי מאמן), והפעם אני בלוגר. קצת חבל לי שלא הייתי בפעם הקודמת וכל מה שנשאר לי זה הזיכרון הלקוי שלי, אבל הפעם אולי ישאר קצת יותר.. אם אני אחזיק מעמד..

כדי לעזור לי לתכנן, אני אנסה לכתוב כל יום שבת (יש כאן התחייבות!) את התוכנית השבועית הצפויה שלי. יש הרבה תחרויות השנה, וזה לא הולך להיות קל, אבל אני פשוט הולך על זה עם הראש בקיר – כל ספורט יקבל את תשומת הלב הראויה שלו.

בגדול התוכנית שלי די פשוטה, ואתם מוזמנים להעיר עליה ולהאיר את עיני. יש הרבה זמן לתקן ומספיקה טעות אחת כדי ליפול..

שחייה: אני מתחיל לשחות השבוע, אחרי כמעט שנה בלי מיים. המטרה היא להוסיף בערך חצי ק"מ לשחייה כל חודש, 3 פעמים בשבוע. אוגוסט ק"מ, אוקטובר שניים, דצמבר שלושה, ופברואר ארבעה. אולי תהיה קפיצה ל4 בינואר, נראה. קשה לי להאמין שאני אתמיד ב3 פעמים בשבוע, אבל אני מכוון לשלוש כדי לעשות פעמיים. יהיה בסדר.

ריצה: זה הקטע הקשה. המרתון באוקטובר והשני בינואר לא משאירים לי הרבה מקום למשחק. אני מתכנן לרוץ 4-5 פעמים בשבוע, מתוכן 2 ריצות עם חברים (== ריצה איטית) ויום חמישי של כאב שזו הגרסה הקטנה שלי לאימוני אינטרוולים.. אני אמור לרוץ שתי ארוכות של 32-35 ק"מ עד אמצע ספטמבר, ולא נראה לי שתהיה בעיה..

אופניים: האימונים האמיתיים יתחילו מאוחר יותר, גם בגלל שחם עכשיו, והעונה רק נגמרה, וגם בגלל שלא ממש בא לי לעלות על הכביש, למרות שזוהר ופורטו הצטרפו לקהילה.. אני אתחיל בימי ראשון לרכיבת שחרור בראש ציפור, ואתחיל באימונים ספציפיים רק באיזור נובמבר, אחרי האמריקן.. אני לא דואג לכושר יותר מדי, כי כדי להתאמן לאמריקן (160 ק"מ בשטח) אני צריך לעבוד קשה.

אז ככה זה מתחיל. השבוע די ברור, ההתרגשות באויר, המטרה הוגדרה.. הולך להיות שמייח..

לתת קצת חזרה

כמה שבועות אחרי הזכיה המשותפת בVC, יורם מקבל טלפון שזכינו גם ב1000 ש"ח, ומכיוון שהחלטנו להגיע לקו הסיום יחד, זו הבעיה שלנו – ואנחנו צריכים לחלק את הכסף.

החלטנו פה אחד לתרום את הכסף, ולא נראה שהיתה שאלה שזו תהיה תרומה שקשורה איכשהו לאופניים. דיון מהיר באימייל, קצת בקומונה ועינב וגיא (זה כאילו שם אחד..) ודניאל 1970  מצטרפים לתרומה בשימחה.

פורטו שמע שיתכן ויהיה מיקוח עם חנויות בנסיון להשיג את התרומה הגדולה ביותר לכסף, וישר התנדב לעשות את המשא ומתן. אחרי ריצות ודיבורים, הכל למען התרומה, וגיוס יבואנים למשימה (כל הכבוד למצמן!), נירכשו ארבע זוגות אופניים + מתקן + בקבוק + קסדה לכל זוג.

האופניים הועברו לאיגוד האופניים הישראלי (כתבה על התרומה) שדואג להעביר את האופניים לילדים שלא יכולים לקנות בעצמם.

לחצות את החושך, בלי להכנס לחשיכה..

4:30 בבוקר,  הכל חשוך, אבל אני מרגיש בטוח. החושך קיבל אותי אליו, ואנחנו מחוברים. אני רוכב לבד, ומקשיב לשביל, לגלגלים, לנשימה שלי, לקולות היער שנשמעים רק בלילה. פתאום מרחוק אני שומע את קריאת התרנגול, שמודיע כאילו לי על תחילת בואו של הבוקר, ואני יודע שחציתי את החושך, ולא נכנסתי אל החשיכה. היו רגעים קרובים, היו רגעים קשים, אבל את חצי הדרך כבר עברתי, אני מרגיש טוב, אני מרגיש שמח ואני עדיין שלם. הכל כואב לי, ואני מצטער בשביל כל מי שאני מכיר שלא יכול להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.

אבל אולי כדאי להתחיל מההתחלה, אם אפשר לקרא לתחילת המירוץ, לפני 12:30 שעות, התחלה. הרי זו רק נקודה כלשהי בדרך, בין הזמן שהתחלתי לרכוב, לרוץ, לעבור לרכיבת שטח, להתחיל להגדיל נפחים, להתאמן ברצינות, לעבור לסינגל ספיד, להבין שהעיקר זו הדרך ולא המטרה, לשמוע על תחרות של 24 שעות בארץ, סוף סוף, ולהשתגע סופית בהרשמה לסולו על סינגל ספיד (כאילו היתה ברירה אחרת).

המירוץ מתחיל בריצה, 200-300מ' או משהו כזה, שכל בריוני הרכיבה מתקשים לקבל. ההבדל הוא בעיקר בראש, אבל ריצה של 3 דקות קשה להם. לך תבין אנשים. לי כמובן זה עוזר להשתחרר ולהרגע, אז אני נהנה כמעט מכל רגע. מגיע אל האופניים, מקבל המון נשיקות עידוד (אורית, אמאבא), עולה על האופניים ומתחיל לרכוב. הריצה עזרה להשתחרר ולהרגע? הצחקתם אותי.

רכיבת נפח כמו 24 שעות נמדדת בזהירות ובכוח המחשבה. הרוב בראש, השאר בשרירים. כולם. אז את הרכיבה אני מתחיל לאט לאט. אין לי מד דופק, ואני רוכב לפי ההרגשה. אני מייד מרגיש שהלחץ בצמיגים גבוה מדי (קצת מעל 40PSI), מה שמתורגם מיד לכאבי גב וצוואר. העובדה שהכתף שוב נתפסה לפני המירוץ (פגיעה חוזרת) והידיעה שהדלקת הכרונית בכתפיים הולכת לחזור לא ממש עזרו למצברוח, אבל הכל בראש – והיום אני מאושר.. לפחות בנתיים.

אילן מגיע מאחור, ושמאי איתו. מי ידע שהתמה הזו תשאר לשאר המירוץ. אבל בנתיים אנחנו רוכבים יחד, כולם רגועים, אילן מנתח את המסלול (כמה לא צפוי) ושמאי מדבר על תוכניות. בסוף העליה מגיעים למישור, ושמאי נעלם כאילו כלום. אילן ואני מבינים את המשמעות האמיתית של 29" בתחרות הזו, ובשביל אילן יכולה להיות רק משמעות אחת: מרדף. הוא אץ לו רץ לו, ואני ממשיך בשלי.

בשוונג הראשון החלטתי לתת 3 סיבובים, עד סוף המיים, כדי לנסות להספיק כמה שיותר לפני החושך. הסיבובים קצת מהירים, בין 42 ל45 דקות לסיבוב, בלי מאמץ. הכל הולך חלק, ואני מרגיש טוב. אחרי שני סיבובים אני משחרר קצת לחץ אויר מהגילגי הקידמי, ובסיבוב השלישי גם מהאחורי, חבל שהתעצלתי עד עכשיו, אבל הכתפיים הולכים לכאוב בכל מקרה, אז מה זה משנה. שעתיים וקצת עברו,  עוד שעה-שעתיים החושך ירד, עוד שעתיים שלוש המאבק האמיתי יתחיל.

אני לא ממש מבין למה, אבל אני ממש מאושר. הצוואר צורח, הכתפיים כואבות, העיניים מלאות אבק וזיעה, וזו רק ההתחלה, אבל אני ממש מאושר. זה לא ימשך הרבה זמן. הסיבוב הרביעי עובר במהירות, ואני עוצר פעם נוספת, לקראת 19:00, כדי להחליף לעדשות שקופות, להתקין את הפנס, ולצאת לדרך. אחרי בהלה קצרה (שנראית כמו נצח, וגם מצולמת ע"י נמרוד בתזמון נפלא) שאני לא מוצא את העדשות, הכל מסתדר, ואפשר להתחיל. אמנם עדיין אור אבל עד סוף הסיבוב כבר אי אפשר יהיה לרכוב בלי העדשות השקופות, ובסיבוב הבא כבר הפנס ידלק. המאבק מתחיל.

קשה לי קצת עכשיו, אחרי יומיים של מנוחה, לזכור בדיוק מה מתחולל אצלי בראש במאבקים פנימיים כאלה. אין ספק שיש סבל, ואין ספק שקשה. אני נמצא כאן כי אני רוצה, אני חושב, או זוכר במעורפל, אבל לא בדיוק ברור לי למה אני רוצה. נדמה לי שזה קשור ל24 שעות, או לעבור 200 ק"מ על אופני הרים, או לרכוב עם החברה, או משהו כזה. אבל עם החברה אני רוכב כל שישי, אני זוכר את זה, ו200 ק"מ אפשר גם לרכוב בקטעים של שבוע, אז למה בכל זאת אני כאן? אה.. נראה לי שאני נזכר במשהו, זה לא החושך.. זו החשיכה. היא הגיעה. אני רוצה הביתה.

לא סתם הביתה, אני רוצה הביתה עכשיו. לא להפסיק, לא לעצור, אלא ללכת לישון, בלי לחץ, בלי הצורך להלחם, פשוט להתקפל ברכב ולישון. למזלי הרכיבה עוד ארוכה, ויש לי הרבה זמן לחשוב על זה. פחות למזלי, הבחילה חוזרת. כנראה אכלתי משהו לא טוב מוקדם יותר, שכחתי להיות זהיר מספיק, הקיבה שלי גם ככה רגישה, והמאמץ בטח לא עוזר. לא נראה לי שהתייבשתי, אבל חייב להיות ער גם לאופציה הזו, אבל נדמה לי (הכל נדמה לי בשלב הזה, שום דבר לא בטוח) שאם מתייבשים לא מזיעים ולא משתינים, אז אני בסדר בקטע הזה. המחשבות רצות בין לסיים עכשיו, להמשיך בכוח, או פשוט לעצור ולחשוב על זה, עם נטייה כלשהי לכיוון ההפסקה. לקראת סוף הסיבוב אני מקיא ומרגיש קצת יותר טוב. איזה כיף שהגוף יעיל בצורה כזו.

וכאן נכנסת אורית לתמונה, ואולי קצת רקע נוסף על האירגון שלי לתחרות. רוב המתחרים ב24 שעות, בוודאי בסולו אבל גם בזוגות וברביעיות, הם למעשה החבר'ה מהרכיבות קומונה, סינגל ספיד או 4 אינץ' ורכיבות אפיק. אני מכיר את רובם, וכולנו התכוננו, לפחות דיגיטלית על גבי הפורום או האימייל, יחד. כולם הגיעו מאוד מוכנים, עם מלווה, עם כל מה שצריך כפול שתיים. אני הגעתי מינימלי. מה שאני צריך כדי לתמוך בעצמי, בלי מלווה, בלי הוראות, בלי טלפון להתקשר למטה כדי שיחממו לי פסטה. לא שהתנגדתי כשפורטו הציע, ברור שלא, איך אפשר להתנגד.. אבל לא הכנתי מראש. כזה אני – קשה, אוהב קשה, ואם כבר קשה אז אפשר אפילו קצת קשה יותר. תשאלו את כל אלה שניסו לשכנע אותי שכידון רייזר רחב עדיף.

בכל זאת באו לבקר אותי, בזינוק אורית וההורים, אח"כ עד חצות אורית, שחזרה כמו הפנתרית שהיא כבר בבוקר, וההורים חזרו אחה"צ לבדוק שעדיין יש להם בן. אורית נשארה איתי ברגיעים הקשים הללו של השבירה, קפצה איתי לשירותים לשטוף פנים, ואמרה בכנות מלאה (נדמה לי) שמבחינתה, לא ממש משנה אם אני עוצר עכשיו, או ממשיך. הכל טוב. הכל טוב. בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. ברור שאני ממשיך, מה. אבל טוב לדעת שיש כזו אורית בסוף הדרך. משהו עושה לי טוויסט בראש, וההתלהבות חוזרת. אני עושה עוד סיבוב אחד עם פורטו ואופיר, שמלמדים אותי משהו על רכיבה מתונה ואיטית, והבטריה בפנס נגמרת.. אני הולך לישון לשעתיים שלוש, משחרר את אורית הביתה לנוח גם.

אין לי אוהל, ובטח לא הכנתי מזרון. זו ממש טעות של מתחילים, המזרון, אבל זה מה יש. אני עייף מספיק להרדם על הדשא בתוך האוהל של יניר, אומר לו שאני רוצה לקום ב2:30, מכוון שעון ליתר ביטחון והולך לישון. מנסה בכ"ז. שומע את אילן מגיע, מתכנן וזומם את המשך הדרך עם יניר, שפשוט מקדיש את כל כולו לעזרה לאילן. מדהים הבן אדם הזה, פשוט מדהים. אם אתם צריכים עוזר ויכולים לגייס אותו, אני ממליץ :)

בסוף אני נרדם, ישן עד 2:30, שעתיים שינה. מתעורר עם השעון, מיובש כולי, לא רוצה לקום אבל אני כבר שם. מילא לא יכול לחזור לישון בלי לשתות מיים והבקבוקים בחוץ, אז אני יוצא לשתות. איזה קור! איך אפשר לצאת לרכוב ככה? וביננו, מה תזיק עוד איזו שעת שינה? אני חוזר לשק"ש ומנסה לישון. איזה לישון איזה בטיח, רגשות אשם, או איך שלו תקראו לזה, לא נותנים לי מנוחה. ואני לא באמת עייף כבר, הבחילה עברה, ולמעשה, אני מרגיש אפילו די טוב (אלק). עוד רבע שעה עוברת ככה, ואני יוצא מהאוהל. ההגיון, שמצליח לחזור לרגע אחרי השניה (ולומר שלום להמשך היום) אומר לי שרק עכשיו קר וקשה, והקטע הוא להתחיל לרכוב ואז יהיה קל יותר. פורטו ואופיר עדיין ישנים, ואני יוצא לדרך לבדי, מה שמתבררת כהחלטה נבונה מאוד. גם ההגיון צודק, והרכיבה באמת קלה יותר, ולא באמת קר כל כך.

שני דברים מענינים קורים לי ברכיבת לילה, שני סיבובים לבדי. הלקח שלמדתי מצוות הלילה נלמד היטב, ואני רוכב לאט יותר. 50-55 דקות לסיבוב, בלי לחץ, בלי להתעייף. הדבר השני הוא שאני מתחיל להקשיב לדממה, לעצמי, ליער. אני נהנה, או אפילו, מתחיל להנות, באמת. באופן כלשהוא שונה מהדרך שבה נהנתי בתחילת הדרך. משהו יותר שלו, יותר פנימי, הרבה פחות לחוץ. שום דבר לא משנה כמו ההנאה שבפנים. זה הקטע שבו אני באמת עצוב בשביל כל מי שלא רוכב כאן היום, בשביל מי שמפסיד את כל זה. זה הקטע שבו אני יודע שכדורים כימיים הם רק חיקוי של הדבר האמיתי. אני מרגיש כאילו אני על כדורים. מאושר ואוהב את כולם, חוץ מהאבנים על המסלול, כי גם לי יש גבולות.

בסוף הסיבוב השני אני למד שצוות הלילה התעורר ויצא לסיבוב גם הוא, אני מתחיל סיבוב מהיר נוסף, משער שאני מהיר קצת יותר ושגם ההפסקה שלהם ארוכה יותר, ואכן צודק. אני מצטרף אליהם בהקפה השנייה שלהם והשלישית שלי מאז השינה.  התרנגול כבר קרא, הבוקר מתקרב, ובסיבוב השלישי השמש זורחת. וואו, כמה רציתי לראות את השמש הזו, כמו הוכחה שיותר מחצי מירוץ עבר. ב8:00 מתחיל מירוץ הבוקר (8 שעות) ואני מת לראות את החברה האלה מתחילים, רעננים וחזקים מאיתנו, אבל עם כבוד לאלו שהיו כאן כל הלילה. הרבה דברים אפשר לומר על חיות הXC (ממתי 8 שעות זה XC?), על חוסר הנימוס, על הקיצורים בשבילים, על חוסר הנכונות לנסות משהו חדש כמו 24 :) .. אבל דבר אחד אי אפשר לומר: שהם לא נותנים כבוד. ל24 שעות, לסינגל ספיד. כל הזמן אתה שומע מסביבך, "כל הכבוד", "בהצלחה", "מלכים". איך שאני שמח להיות מהזן הזה, של רוכבי האופניים. איך שאני גאה.

אם כבר הזכרתי את רוכבי ה8 שעות, דבר מענין ששמתי אליו לב, אולי משהו קטן אבל עדיין משהו שמסביר את ההבדל הנפשי, התפיסתי, בין רוכב 24 לרוכב 8. במשך 17 שעות רכבנו על הסינגל העליון בתחרות, פעם אחר פעם, אחד אחרי השני, כמו ילדים טובים, נטחנים באבנים וכואבים, אבל רוכבים את הסינגל. שעה אחרי שה8 שעות החילו לרכוב, כבר היו קיצורים מחוץ לסינגל. לא משהו מטורף, לא רמאות או משהו כזה – אבל עניין של עקרון, של עוד שתי שניות שמישהו הרוויח בתוף המירוץ הגדול הזה.

השעות כבר מתחילות להספר אחורה, ומשום מה זה משנה את הכל. הרכיבה הוא אותה רכיבה, האנשים אותם אנשים, המסלול רק טחון ונורא יותר מאתמול, אבל הכל יותר קל. כשאני רוכב לבד אני משלים סיבוב ב50 דקות ופחות, ולכן אני משתדל לרכוב יחד עם אנשים אחרים. לאופיר הברך כואבת ותמיר מחליף אותו בצוות (שיקרא מעכשיו צוות יום). כולנו באותו ראש, רכיבות איטיות, הפסקות לא ארוכות אבל לא קצרות בטירוף. המטרות משתנות עם הזמן, בהתחלה תמיר רוצה להגיע ל250ק"מ, אני ל200ק"מ, ופורטו לרכוב עוד, אח"כ תמיר דואג שאני לא אחליף אותו במקום השלישי, אני רוצה לרכוב עוד, ופורטו רודף אחרי ה200 שלו. בסוף כולנו מצליחים.

אולי זה הקסם במירוץ הזה, של 24 שעות. כולם מצליחים. אי אפשר להפסיד באמת, כי איך אפשר להגיד שלא הצלחתי? האם יכולתי להגיע למקום השלישי? אולי. האם יכולתי יותר ק"מ? עוד סיבוב, שניים, שלושה? אין לי ספק. האם יכולתי להתארגן טוב יותר? ברור. האם יכולתי להנות יותר? אני בספק רב. עוד קצת הנאה והייתי יושב במקום עם חיוך ענק על הפנים.

ב12:00 כבר מתחיל להיות חם מדי. ניסינו לדחוף כמה שיותר סיבובים לפני הבלתי נמנע. פורטו לוחץ על עוד שני סיבובים (הוא ב14), תמיר ואני מתרצים לעוד אחד. את שלנו כבר עשינו, ובחום הזה אני לא אוהב לרכוב, זה לא נראה לי נכון. פורטו המלך דובק במשימה שהציב לעצמו, ועושה עוד סיבוב אחד, בשיא החום, לבד. הוא סוגר 16 סיבובים, ו200 ק"מ של רכיבה. אף אחד לא יכול להפסיד כבר אמרתי?

זהו, המירוץ שלי נגמר, ועוד שלב, עוד הרפתקאה, הושלמה בהצלחה. אני עדיין שמח, יומיים אחרי, כשאני חושב על המירוץ הזה, ועדיין אוכל כאילו עוד רגע אני הולך להתעלף.

וכמובן, אי אפשר בלי תמונת המירוץ הקבועה:

שש בש רכיבה

6:00 בבוקר, שמונה רוכבי סינגל ספיד נפגשים לחמש שעות של רכיבה. עוד אימון, עוד XC, אבל משהו שונה – הרכיבה הארוכה האחרונה לפני 24 שעות. כאילו רכיבה רגילה, כאילו עוד אימון – אבל משהו שונה. כמעט כל השיחות על תכנוני רכיבה, תזונה, שינה, אירגונים. כמובן, קצת על ציוד, צמיגים (!), וחוויות, קצת היי טק ועבודה, אבל העיקר – התרגשות של כולם לקראת התחרות שבוע הבא.

DJ מוקי הוביל את קומונת הסינגל ספיד העליזה,  אילן, שחר, יהודה, פורטו, תמיר וגיל, ואולי בגלל שפיספסתי את הפגישות המרובות האחרונות או שאולי פשוט היה טוב "old style" – זו היתה רכיבת קומונה כמו בימים הטובים – הרבה ק"מ (60), הרבה קשקשת, הרבה מצב רוח טוב..


View Larger Map

כל שעה שעברה בבוקר שימחה אותי – מזג האויר חייך אלינו, היה נעים ואפילו קר לפרקים (ממוצע של 22.8, אבל עליה לכיוון ה25+ לקראת הסוף חסר הרחמים), וגם שמחתי שהחבר'ה באתגר הגבעה כנראה לא סובלים כל כך. בסופו של דבר, אחרי שלוש וחצי שעות, החום הגיע ובגדול.. וכך יצא שסיימנו את הרכיבה אחרי 4:36:59 שעות בלבד (3:44:08 נטו, שזה 80.9%.. די נמוך..), ולא הרבה עליות:

heights

כמו שהגרף מראה, התחלנו כמו שצריך אבל ירדנו לרכיבת XC פשוטה בהמשך.. קצת הצטערתי גם לקצר את הזמן וגם להוריד קצב, אבל ככה יצא.. זמן העליות גם היה קצר (1:31:35, 33.1%), יחסית לזמן די זהה של מישור וירידות (1:10:33 – 25.5%,ו- 1:02:00 שעות, 22.4% בהתאמה):

time

כמעט 52 דקות (!) של עצירות פה ושם…

הדופק הממוצע שלי היה 141,  המקסימלי 185 (ל30 שניות.. לא נורא)..

28013922

המסקנה העיקרית שלי מהיום – להתעלם מה24 שעות כמירוץ 24, ולחשוב עליו כמרוץ ל200, או אולי 250, ק"מ. אני צריך לחשוב על זה קצת יותר.. פרטים – בהמשך..

אימון XC אחרון לפני הVC.

רצינו לתת בראש, בהזדמנות האחרונה לפני הVC. תכננו מסלול נהדר של 5 שעות.. וויתרתי על מסיבת פורים נהדרת..אבל בסוף היה חם.. כל כך חם.. (למרות שהגרמין מדווח על 24.5 מעלות בלבד..)

פורטו, תמיר, אילן ואני, שניים מתוך 3 (!) זוגות הSS של הVC, לקחנו את המסלול של שבוע שעבר, שידרגנו והוספנו את הדרקון ואת השירותים, עלינו לקצת יותר משעתיים לסיבוב, והלכנו על פעמיים. בסוף עשינו פעם וקצת, עם 3:23:26 שעות של הנאה מרבית, ומתוכן 2:55:44 שעות (86.4%) של רכיבה אמיתית..

בסה"כ עלינו די הרבה, 1:26:23 (42.5%), ירדנו פחות (55:40 דקות, 27.4%) וכמעט בלי מישור (33:41, 16.6%). למי שרוצה עזרה בחישוב.. סה"כ עמדנו 27:42 דקות (13.6%). לא קצת.. אבל לא המון.

time

מבחינת מרחק.. עלינו וירדנו 15ק"מ, ורכבנו 7ק"מ במישור..

elevation

ברמה האישית שלי, הדעתי לדופק שלא תכננתי (191), אבל הממוצע היה סביר (151). 1:12:42 באיזור 4, שזה קצת הרבה, אבל רק 1:13 דקות באיזור 5, וזה כל ההבדל בין להיות מותש או עייף. הגרמין טוען ששרפתי 2100 קלוריות, אבל אני עדיין לא יודע אם הוא מדוייק כל כך בספירה שלו.


View Larger Map