6 בבוקר, תחנת הדלק של יער עופר (איזור הרכיבה הידוע גם בשמו מרכז מיר"ב), דרום הכרמל.. אני חונה עם הרכב ומביט בחשש בעצים המתנוענעים בחוזקה.. בתל אביב היה קריר אבל כאן זה כבר לא נראה כל כך טוב. אני פותח את אפליקצית מזג האויר באייפון ורואה התראה מזג אויר קשה ביער עופר בשעה 6 עד 8: gusts of wind. אוף.

מעיז לצאת החוצה וחוטף מכה של קור. לא הבאתי בגדי ריצה ארוכים מדי, אמרו שיהיה היום חם יותר מאתמול, שהיה די חמים בזכות עצמו.. חושב שאולי כדאי לחזור הביתה.. כל החושים אומרים לי להמשיך אבל הראש העייף והגוף הקר לא כל כך משתפים פעולה. הזכרון אומר לי שברגע שאני אכנס ליער יהיה חמים יותר, אבל זה רק זכרון, ואני עדיין לא ביער.

לוקח נשימה עמוקה, ויוצא מהרכב. לובש מהר את כל החולצות שיש לי – ממילא אני עם תיק, במקרה הכי גרוע אני אקלף שיכבה ואכניס לתיק. גרבי ריצה, נעליים, ויוצא. מהר, לפני שתעבור ההרגשה.

10 דקות אח"כ אני כבר ביער – רץ במסלול הפרה המתה הראשונה, לפחות עד האמצע, ומשם ממשיך דרך היקב מזרחה, דרך הכרמים והשבילים.. מגיע לחווה, וממשיך עוד מזרחה, מתחת הצוק שמעליו, כמו כמעט כל בוקר שבת שהייתי כאן, מסתובב לו עיט גדול. הטבע כאן ביער מטריף. עיקוף של הצוק מלמטה, לכיוון כרם מהר"ל. הכרמים משתנים לפרדסים ואח"כ לשדות, ואני מזהה את המקום שחזיר בר עצבני וענק חתך את קרן ואותי בלילה של המירוץ האתגרי.. הגדר תוקנה, הבוץ עדיין שם. אין חזיר.

ואז חזרה למרכז מיר"ב עצמו, מקיף את המרכז בשבילים וסינגלים אהובים, רואה רוכבי אופניים ואפילו מזהה כמה. שומע את הבדיחה הרגילה ("איפה האופניים שלך?") שלוש או ארבע פעמים ומנסה תשובות שונות לשאלה, לראות מה הולך הכי טוב. הרבה מאוד "בוקר טוב" בבוקר הזה, ואין רוכב שעוקף אותי בעליה. זה מעודד. דווקא הרבה מטיילים היום, בהתחלה לא ידעתי למה אבל עכשיו אני רואה שט"ו בשבט היום.. הנוער העובד וכמה משפחות נמצאים בכל מקום.

בסופו של דבר רצתי 3:12 שעות, קצת פחות ממה שרציתי אבל נגמר לי המסלול ולא התחשק לי לצאת לעוד שעה כמתוכנן.. עדיין הספקתי לרוץ קצת יותר מ30 ק"מ, לטפס 750מ', ולראות את הסינגלים הטובים ביותר במיר"ב – יום מדהים שם בחוץ היום.. ט"ו בשבט שמח!

אין כתבות קשורות

קשה לי לכתוב על הפרה היום, שנמצא באנטי מוחלט לאירוע שהיה אתמול. מצד שני, קשה לי שלא לכתוב על אירוע שמביע כל כך הרבה לסביבה שאני חי בה (או אולי, חלק מהסביבה שאני חי בה, אבל חלק חשוב).

ספטא כבר נכנע לפני ופשוט נתן רשימה של קרדיטים. אני אתן כמה הפניות חשובות שנותנות קצת נקודת מבט על מה שהלך שם.

השירשור בתפוז הוא כמובן הנקודה העיקרית. מה שהפירט כתב שם זה הכל מהלב. למרות שלי אישית כל האתגר קצת התפספס ממליון סיבות שונות ומשונות, אני חושב שהקהילה (הקומונה) שצמחה לנו בנויה מחבורת האנשים מהיותר טובות שנבנו כאן, בטח בעולם האופניים, בטח בסדרי גודל כאלה, של כמות אנשים וכן אנשים שלא ממש נפגשים ביום יום, או אפילו בשבוע שבוע.

אני חושב שהגלריה הזו יפיפיה. לצערי אני לא יודע מי הצלם. ספרוקט מתמחה בצילום אנשים ונתן לי את התמונה הנהדרת הזו:

אילן הוסיף גלריה של רוכבים בסינגלים ורון את התמונות המדהימות האלה (התמונה הסימבולית למטה זה משם).

יותר מכל שמחתי לראות את הגלריה של שרון – חוץ מאשר ההשקעה העצומה שהיא נתנה באירוע, והכיף בלראות אותה בכל סיבוב, לפני ואחרי, חוץ מרוח הקרב הבלתי נלאית וההומור הבלתי פוסק, חוץ מ וחוץ מהרשימה האין סופית שאני יכול להמשיך ולכתוב כאן, הכישרון שלה למצא את התמונה הנכונה, את הזוית, את העימוד, פשוט משאיר את כולם מאחור.

את האתגר הזה חצי עשיתי וחצי לא. הצוואר כאב לי ומראש החלטתי שאם יכאב אני לא אלחץ. אני עדיין מקווה שזו לא תחילת הסוף של הרכבות שלי בכלל, ובכל מקרה, הסיכוי היחידי שזו לא תהיה תחילת הסוף הוא שאני אזהר. אז נזהרתי. רוב הפעילות שלי היתה מאחורי הקלעים, כמו תמיד, ונראה לי שהפעם קצת פחות שמו לב לזה. נו טוב, ככה זה כשלא רוצים להיות בפרונט, אז לא בפרונט.

אסף מערוץ 5 ביקש ממני לתאר את האירוע, את הרגש, והיה לי קשה. למי שמכיר אותי זה אומר המון. ואם אתם קוראים את הבלוג, אתם מכירים.

בשביל זה יש את הרכיבות של השנה הבאה, אני מקווה

ותודה לרון על תמונת הסינגל ספיד הנצחית:

Related posts:

1. אתגר הפרה המתה
2. לחצות את החושך, בלי להכנס לחשיכה..
3. מהיר ועצבני, אבל קצת פחות מהיר, וקצת פחות עצבני..

אתגר הפרה המתה הוא חוויה שאין כמוה. זו לא תחרות, למרות שיש זינוק, מסלול, זמנים, שופטים ומנצחים. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה, אוכל והרבה, הרבה אלכוהול. זה לא מפגש חברתי, למרות שעשרות אנשים מחוברים מגיעים במיוחד ב6:30 בבוקר יום שישי..

אתגר הפרה המתה הוא חגיגה של כל אלה יחד. חבורה של אנשים המאוחדים בתשוקה של רכיבה, של רוח לחימה ורוח הנאה, שרוכבים בשביל כל דקה על האופניים, ולא בשביל להגיע ראשונים, או להגיע בכלל, כי כולם יודעים כבר שכשמגיעים, זה נגמר.. ואז חוזרים.
אילן שאל אותי למה אנחנו עושים את זה בכלל, והתשובה נפלטה לי – כי ביקשו. כשהקומונה שלנו, שהיא יותר אנחנו מאשר שלנו באמת, מבקשת, רוצה, אין לנו ברירה.
אתגר הפרה המתה השני )הפרה מכה שנית( מראה קומונה בוגרת יותר, מתפתחת. לא רק מספר שיא של אנשים, יותר מלווים, יותר אורחים, צלמים, חברים, אלא בעיקר שינויי כוחות והתפתחות של הרוכבים.. חוץ מחנוך, כמובן, שנשאר בראש.. אילן ואני מפוייסים השנה מתמיד.. תמיר ושמאי חזקים בטירוף, והפערים הולכים ונסגרים.
זה רק פוסט הקדמה, והמשך אישי יגיע. זה רק פוסט של בוקר של אחרי.

אין כתבות קשורות